לשימוש הבלוג בלבד

"כולם בעמק היו מאוהבים ברחל, אבל היא לא נתנה להם את ליבה"

והפעם: נעמי פולני מתפעמת מסרט תיעודי ("אני מהללת את כל הנוגעים בדבר"), מספרת על החיים בעשור התשיעי ונזכרת בטיול שהתחיל טוב ונגמר רע. פרק ו'

דליה גוטמןפורסם: 16.11.15 15:28
רחל המשוררת. "מהסרט עולה דמות חזקה, נמרצת, מגובשת לחלוטין, למרות שמהשירים שלה ניבטת נפש רכה, מקבלת את הדין" (צילום: מתוך ויקיפדיה)
רחל המשוררת. "מהסרט עולה דמות חזקה, נמרצת, מגובשת לחלוטין, למרות שמהשירים שלה ניבטת נפש רכה, מקבלת את הדין" (צילום: מתוך ויקיפדיה)

הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ועורכת מדי יום שישי תוכנית המשודרת ברדיו ללא הפסקה (103FM). את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.

 

אתמול ראיתי בבית גבריאל, אצלנו בעמק הירדן, את הסרט הדוקומנטרי על רחל המשוררת. זה סרט נהדר. קשה לתאר נהדרוּת. אי אפשר להעניק את הטעם שרחוש בגוף הדובר.

 

אין זכות לדבר על רחל למי שלא שקד. אני שמחה שהסרט הזה קיים. היה כל כך טוב לשבת באולם ולראות את המהלכים, לשמוע את הדוברים. את הסרט ביימה סיוון ארבל. הוא מספר את סיפור חייה של רחל ועולה ממנו דמות חזקה, נמרצת, מגובשת לחלוטין, למרות שמהשירים שלה ניבטת נפש רכה, מקבלת את הדין.

 

האנימציה בסרט נהדרת. אנימציה שהיא אילוסטרציה קלילה למתרחש. למשל, כשמישהו דיבר על השחפת של אמא שלה, יש דמות גדולה על המסך שמסוגלת לחבק, וכשמדברים על רחל שחלתה גם היא בשחפת, עוד לפני כן מופיעה שוב אותה דמות, ואתה מבין שכעת ידובר על מהלך מחלתה שהביא את הקץ. או כשהיא מתיישבת לכתוב - יש כתם אמורפי שנספג לתוך הכיסא. בכל פעם שהיא כותבת, מופיע אותו מוטיב.

 

גם האנשים הדוברים בסרט, מרתקים. מספרים בסרט שכאן, בעמק הירדן, כולם היו מאוהבים בה בגלל איכותה, ישותה, המהות שלה. אבל היא לא נתנה להם את ליבה. היא רצתה את היחד, את היַחְדָווִיוּת. כמובן שהיטו בסרט את תשומת הלב ללשון שלה, שהיא כל כך פשוטה ועשירה. בשל הלשון הזו, המדוברת, השירים שרירים וקיימים. עדיין מדובבים אותם, עדיין שרים אותם ומבינים את הנאמר. זו שפת הדור שלנו, והרי אצלה העברית הייתה שפה נרכשת.

 

סרט נפלא. אני מהללת את כל הנוגעים בדבר. יצאנו כל כך עשירים. רחל מפטש (מיפ), חברה שלי, אמרה לי כשיצאנו: "אין לי מקום לשום חוויה נוספת היום". כך גם אני הרגשתי.

 

נעמי עם הבמאית סיוון ארבל. "יצאנו כל כך עשירים" (צילום: רחל מפטש)
    נעמי עם הבמאית סיוון ארבל. "יצאנו כל כך עשירים"(צילום: רחל מפטש)

     

    בשערי הקשישוּת

    אתה מאבד מנה יפה של העצמאות שלך. יש הידלדלות. אני מקבלת את העובדה שזהו זה

     

    נו, בובה'לה, החלטנו שנדבר על הגיל? על ההתקששוּת? תראי, מה שאנחנו מרגישים זו העובדה המובהקת שיש התרופפות. המהלך של ההתבגרות הוא כמו ציור של פירמידה. אנחנו מתחזקים ומתגבשים, ואז, לאט-לאט מאבדים כוח. כשאנחנו נחלשים, אז כל הפעילות שלנו מאבדת מנה די גדושה של הנאה.

     

    זו הפעם הראשונה שאני מזדקנת. אין לי ניסיון באיך להיות זקן. אני קונה את הניסיון הזה עכשיו. יש היחלשות בטעם ההנאה מהמעשים שלך. כשאתה נוטל על עצמך משימה, אתה טעון בפחות יצר. שעת העייפות שלך ביממה מקדימה להגיע.

     

    למשל, אני מחדשת משהו בגינה: יש לי חשק שהיא תהיה מטופחת ונאה. בבוקר, כשאני ניגשת לזה, יש לי תיאבון עז, אבל רגעי האמונה האלה נחסמים. פעם יכולתי לקחת כברת גינה ולהגיד: עד שעה זאת וזאת השטח יהיה מוכשר לשתילה. הכוח הוא נסיך העצמאות. הוא מפתן לעצמאות. היום אני צריכה להיעזר. אתה יודע שאתה מאבד מנה יפה של העצמאות שלך. יש הידלדלות. אני מקבלת את העובדה שזהו זה.

     

    רק בדבר אחד אנחנו מתעצמים: התבונה בצמיחה מתמדת. ויש עוד יתרונות: אני מרשה לעצמי להיות עייפה ולהתעצל. פעם הייתי חונקת את זה - היום פתחתי צוהר לעצלוּת.

     

    ועוד דברים משמחים: אני עומדת ומחכה לטרמפ, עוברות מכוניות, ופתאום מישהו שחלף על פניי חוזר ונעצר כדי לקחת אותי. לא מישהו שמכיר אותי. "אני מצטער, אני לא משאיר נשים מבוגרות (הוא לא רוצה להגיד זקנות) בצד הדרך". או שתי נשים צעירות שעצרו ולקחו אותי ממש לכיוון שעכשיו באו ממנו. "בואי, בואי".

     

    ועוד דבר על הזקניוּת: אנחנו רואים יותר את המתרחש. הושבח בנו כושר ההאזנה, גם כשאנחנו טרופי מהירוּת. אני צועדת על המדרכה, וכנגדי צועדות דמויות, המבטים נפגשים. אפילו כשאני עומדת בתור מדי פעם, מקבלים מבט עם ברכה. אלה שיחות אילמוֹת כל כך נעימות. אלה טעמים שהייתי פחות פנויה אליהם לפני שנכנסתי בשערי הקשישוּת.

     

     
    "משאת הנפש הייתה צפייה מפסגת התבור למראה השחר העולה" (צילום: דוד רובינגר)
      "משאת הנפש הייתה צפייה מפסגת התבור למראה השחר העולה"(צילום: דוד רובינגר)

       

      חזון הזריחה על התבור

      סיפור עצוב על פִּרדָה אחת מעוּנָה שנקלעה לאין ברירה והחליטה לשבוק חיים 

       

      אני רוצה לספר לך סיפור. הוא התעורר בי לנוכח כנס הפלמ"ח שהתקיים לפני חודשים אחדים. הפלמ"ח בן 75. זה סיפור שהותיר בי צער.

       

      על מפתן גיוסנו המעשי לפלמ"ח, אנחנו, מחזור תנועת הצופים שסיימו את לימודם בגימנסיה ב-1945, נשלחנו לחודשיים לעבוד בשני קיבוצים בעמק יזרעאל המערבי - קיבוץ שריד וקיבוץ גניגר. אלה היו ימים מהיפים בחיי ואולי בחיינו. אני מבטיחה לפרט בשבוע הבא.

       

      כבר בשבועיים האחרונים של מחנה העבודה נשמע בינינו מדי פעם מי שהוגה מילים של ציפייה לחזון הזריחה על התבור. משאת הנפש של גיל העלומים הזה הייתה צפייה למזרח מפסגת התבור למראה השחר העולה, כי מי שעדיין לא נכח במעמד כזה, אין לו אישור מוסרי להיקרא "בן הארץ הזאת". אני זוכרת באיזשהו עבר הערכות מזן זה מפי חיים גורי. אני לא זוכרת בדיוק את הניסוח.

       

      לעצם העניין, אנחנו הכנו את נפשנו לקראת השחר בו נגיע לתבור לראות את הזריחה. נקבע יום, באמצע השבוע, ואנו עומדים לצאת. איתנו היו ארבעה חבר'ס מַקְס-פַייְנִיקִים שיודעים כל מלאכה שתטיל עליהם. כל תפקיד הם ימלאו באמונה ובהצלחה. בסיועם השגנו פלטפורמה - עגלה שטוחה שנועדה להביא מספוא וחציר מהשדה. אני זוכרת שבדרך כלל היא הייתה רתומה לבהמות. לצורך המסע, הפקיד המשק בידינו פלטפורמה כזאת.

       

      החבר'ה שלנו הבקיאים רתמו לעגלה פִּרדָה שקיבלנו, כרכו עליה את כל הרתמות כפי שצריך, העמיסו למרכז העגלה את כדי המים ושקי הצידה לדרך, ואנחנו, החבר'ס משני הקיבוצים, התיישבנו בשולי הפלטפורמה כמו שיושבים על ספסלים ללא משענת. השוקיים תלויות. וככה יצאנו חגיגיים וחוגגים לדרך. מזמרים בקולי-קולות, השוקיים מתנפנפות לפנים ולאחור, הלוך וחזור, ומצב הרוח מרומם.

       

      אנחנו בדרכים. כבר שעה בדרך. עוצרים. משקים את הפִּרדָה. מסכנה. היא מזיעה ונוטפת. וממשיכים.

       

      הגענו למרגלות התבור. דבר ראשון, הבנים הבקיאים מכוונים את העגלה לצלע בהר הנוחה לטיפוס. הפִּרדָה שלנו משתדלת מאוד. העגלונים שלנו לא מוותרים על הרעיון שנעפיל כולנו לפסגה. בשלב מסוים הם ציוו על כולנו לרדת מהעגלה, כי הפִּרדָה מתקשה במשימה. ההיענות הייתה מלאה, אבל הפלטפורמה עצמה, הנגררת אחרי הפִּרדָה, עוד לא הגיעה ליעדה.

       

      ההצלפות סואנות, והקריאות כפל-כפליים, והרחמים לנוכח הבהמה הלכודה המסכנה הזאת, גואים, רותחים. אני מתביישת לצרוח עליהם שיוותרו על הרעיון, שישאירו את העגלה עם הפִּרדָה למטה. התביישתי להיראות חלשלושה. וכאן, אפשר כבר לנחש מה יהיה גורל הלכודה האומללה הזו, והיא אכן כרעה לאדמה, כרעה למות, שבקה חיים המסכנה.

       

      כמה זה עצוב. אני כבר לא זוכרת כמה חבר'ס הגיעו לפסגה, ואני כבר לא זוכרת בדיוק באילו מרומים ניצבה אז השמש הקופחת הזאת...

       

      לחלוף על פני התבור, זה אולי יזכיר לכמה אמיצים את מראה הזריחה הנחשקת, אבל לי, הזריחה הנחשפת הזאת מעלה רק סיפור עצוב על פִּרדָה אחת מעוּנָה, שנקלעה לאין ברירה והחליטה לשבוק חיים. 

       

      ולסיום: יהודית רביץ שרה רחל בקדימון לסרט התיעודי "העלמה בלובשטיין", שנעמי כל כך התלהבה ממנו

       

      לפוסטים קודמים - לחצו כאן

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      דליה גוטמן היא בעלת הבלוג פוסט פלמ"חניקי, הכולל שיחות שהיא מקיימת עם המוזיקאית והבמאית-כוריאוגרפית נעמי פולני, מי שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של הרכב מיתולוגי אחר – התרנגולים.

      נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.

      דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.