איך התמודד רופא בכיר כשגילה שבתו הפעוטה פצועה אנושות?

בשנת 1986 סיימתי את לימודי הרפואה כמומחה ברפואת ילדים, רופא טיפול נמרץ ומנהל רפואי והתחלתי לעבוד בבית החולים רמב"ם. אחרי כמה שנים של עבודה מטורפת נסעתי עם משפחתי להתמחות עמיתים בבית החולים Hospital for Sick Children בטורונטו, קנדה. הילדים היו קטנים ואנחנו טיילנו, עבדנו ואהבנו כל רגע.

במרס 1988 אשתי מרלין הוזמנה לחתונה של חברה טובה בארץ ונשארתי בקנדה לטפל בארבעת ילדיי. הגדולים הלכו לבית הספר, ולהדס שהייתה אז בת שנה, ובדרך כלל נשארה עם מרלין בבית, מצאנו סידור אצל חברים שהייתה להם בת בגילה, ליטה שמה. הם גרו שני רחובות מבית החולים והייתה להם או־פר ששמרה על הבנות. בכל בוקר הייתי מוריד את הדס אצלם, נוסע לעבודה וחוזר לאסוף אותה. כך היה גם בבוקר של 11 במרס 1988.

שעתיים אחר כך, כשאני יושב במשרדי (עסקתי באותה תקופה במחקר), אני שומע קוד שמודיע שיש תאונת דרכים עם פצועים. הרמקול בחדרי היה כבוי ולא הבנתי למה לא מכבים את צליל הקוד וגם מי זה הרופא הזה שקוראים לו והוא לא מגיע. כעבור עשר דקות הגיע קולגה, פתח את הדלת ואמר: 'מיקי, קוראים לך למיון'.

אני זוכר שהלכתי בין עשרות אנשים שמלמלו: 'this is the father'. חשבתי לעצמי שבטח קרה משהו לאחד הילדים הגדולים. כשהגעתי למיון ראיתי את הדס. היא סבלה מפגיעת ראש קשה. התברר שהאו־פר לקחה את שתי הבנות לטיול ובשעה שחצתה את הכביש באור ירוק, נהג רכב שנסע באדום נכנס בעגלה והעיף את שתי הבנות כמה מטרים באוויר. מכיוון שהיה יום חורפי הן היו לבושות היטב ורק הראש לא היה מכוסה לגמרי.

ראיתי שסביבי אף אחד לא מתפקד כמו שצריך, קראתי לאחד הרופאים הבכירים, ביקשתי ממנו לטפל בהדס והלכתי משם. הרגשתי שהנוכחות שלי מפריעה להם לבצע את עבודתם. המחשבות שלי באותן שניות היו פרקטיות וממוקדות: איך אני מחזיר את מרלין לכאן הכי מהר, איך אני מתארגן עם הילדים ואיך אני מטפל בהדס. מעט מאוד אמוציות. כשאני בלחץ אני מפוקס. התקשרתי למרלין. השעה בארץ הייתה חמש אחר הצהריים, יום החתונה של חברתה. תפסתי אותה בבית הוריה של הכלה. אמרתי למרלין שהמצב קשה ושאני מארגן לה כרטיס חזרה. מרלין בכתה ושאלה אם הדס תחיה עד שהיא תגיע. עניתי: 'אני לא יודע'.

הדס הייתה מחוסרת הכרה במשך 18 ימים. פעמיים קבעו את מותה והיא חזרה אלינו. אני הייתי המטפל הראשי שלה ושל ליטה. כשהדס השתחררה מטיפול נמרץ והעבירו אותה למחלקה, עמית אחיה, שהיה אז בן שבע והיה תמיד מצחיק אותה עם כל מיני שטויות, עשה משהו מצחיק והדס חייכה לראשונה.

בספטמבר של אותה שנה חזרנו לארץ לתהליך שיקום ארוך. מרלין הייתה זו שטיפלה בהדס ונלחמה כלביאה כדי שהיא תקבל את הטיפול הטוב ביותר. הדס עברה שנת שיקום בבית החולים רמב"ם. מכיוון שלא מצאנו מסגרת חינוכית שבה תוכל להשתלב עם ילדים רגילים, עברנו לזכרון יעקב והיא למדה בבית הספר הדמוקרטי 'קשת' עד כיתה י'. את י"א ו־י"ב למדה בבית ספר לחינוך מיוחד בחיפה, ובתום שנתיים הודיעה לנו ששם היא לא מוכנה להמשיך.

כל הורה שמגדל ילד עם צרכים מיוחדים מכיר את המועקה של 'מה יהיה בעתיד?' יש אחריות ענקית שרובצת עליך ואתה חייב לדאוג לפתרון ארוך טווח. על כישורית, כפר לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים בגליל העליון, שמענו מקרובי משפחה בקנדה. נסענו לראות את המקום והדס הודיעה לנו שרק שם היא מוכנה לגור.

מדובר בקיבוץ לכל דבר. 160 חברים עם צרכים מיוחדים, שאחראים על ענפי ייצור כגון דיר, יקב, מגבנה ועוד. המוצרים מוצעים למכירה לקהל הרחב. הדס פורחת שם, מוקפת בחום ואהבה. אף שהיא סובלת מבעיות מוטוריות וקוגניטיביות, היא מלאת חן ואנרגיות חיוביות ומתפקדת ברמת הצרכים היומיומיים שלה".

שורה תחתונה

"את כישורית הקימו יעל שילה ושוקי לוינגר, אנשים עם חזון. אני מתרגש בכל פעם שאני מגיע כי אני יודע שהדס במקום בטוח ואוהב ושיש לה סיבה לקום בבוקר".

_________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il