כאיש עסקים שהוביל רשת קניונים מצליחים - היכלות צריכה מפוארים עם קופה מצלצלת שממתינה בסוף המסלול - דוד עזריאלי, שהלך לעולמו הלילה, ייצג את הקפיטליזם הדורסני ששינה מן היסוד את התרבות הישראלית. כאדם פרטי, הוא ניסה בכל כוחו לזכות בהכרה כאדריכל וכתומך מרכזי באדריכלות המקומית. אלא שתרומותיו הכספיות מתגמדות אל מול ההשפעה שלו על העיר הישראלית, בכל מקום שבו הקים קניון, יותר מכל אדריכל או מתכנן מאז קום המדינה. וההשפעה הזו אינה חיובית.
דוד עזריאלי (1922-2014) מת בגיל 92, כשהוא משאיר אחריו רשת קניונים מובילה, שלישיית מגדלים שהפכה לסמל הנוכחי של תל אביב (מגדל רביעי בדרך), ועוד פרויקטים גרנדיוזיים ברחבי הארץ. מגזין "פורבס" העריך את הונוב-2.9 מיליארד דולר, מה שהקנה לו השנה את המקום ה-615 בדירוג עשירי העולם (ב-2013 כבר הגיע למקום 437) ואת המקום ה-12 ברשימת עשירי קנדה. את רוב ההון צבר עזריאלי מכספו של הצרכן הישראלי, שנוהר בהמוניו כבר 30 שנה לקניוניו הממוזגים ועתירי החניה, ואין ישראלי שלא מכיר את הביטוי "תעצור לי בעזריאלי".
"עזריאלי עשה מהפיכה, הוא המקצוען שהביא את הקניונים לישראל, הוא ידע איך להביא אותם ועשה את העבודה כמו שצריך לטוב ולרע", קובע פרופ' ערן רזין, מנהל המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית. רזין מזכיר כי עד כניסתו של עזריאלי לשוק הישראלי, מרכזי הקניות שפעלו כאן נכשלו מסיבות תכנוניות ושיווקיות. "דיזנגוף סנטר בתל אביב ומרכז כלל בירושלים, שנבנו בשנות ה-70, נחלו כישלון חרוץ כי סבלו משלוש טעויות: המבנה הפנימי איפשר חנויות עוגן עם כניסות מהרחוב ומבלי להיכנס בכלל לקניון; החניונים לא נוחים ועולים כסף; ושטחי המסחר נמכרו לבעלי החנויות וכך איבדה הנהלת המרכז את השליטה על שעות הפעילות, על התמהיל ועל חזות חלונות הראווה. עזריאלי הביא את הקניון האמריקאי לישראל - והצליח".
מחורבן השואה לקרבות מלחמת העצמאות
סיפור חייו של דוד עזריאלי התחיל בחורבן והפך להצלחה מסנוורת, שאליה הגיע במו ידיו. הוא נולד בפולין ואיבד את כל משפחתו, שנספתה בשואה. ב-1944 עלה לארץ ישראל, ומתוך ההרס שהמיטה המלחמה החל לרקום את חלומו: להיות אדריכל. הגשמת החלום כבר הייתה בהישג ידו, כשהחל בלימודי האדריכלות בטכניון (איתו
במחזור למד גם האדריכל נחום זולוטוב,
שהלך לעולמו לאחרונה), אך המלחמה רדפה אחריו. הוא נטש את ספסל הלימודים כדי להצטרף למאמץ והשתתף בקרבות, עבר את אחד מקורסי הקצינים הראשונים, ולחם בכמה קרבות שהמפורסם בהם הוא קרב לטרון. את עלילות חייו עד 1950 פירסם בספרו One step ahead, שפורסם ב-2001 בהוצאת "יד ושם".
המלחמה נגמרה. עזריאלי - שבע מלחמות וקרבות הישרדות - בחר שלא לשוב אל ספסל הלימודים בטכניון, ואף ויתר על הקמת בית במדינה הצעירה. הוא היגר לקנדה, כמו יהודים אחרים שזנחו את החזון הציוני, ובדרך עצר בניו יורק בניסיון לסיים את לימודי האדריכלות. בגלל בעיות עם הוויזה, הוא שוב קטע את לימודיו ולא השלים אותם. "חברי ללימודים שיכנע אותי שבמונטריאול לא ישאלו יותר מדי שאלות לגבי ססטוס הוויזה שלי", סיפר ליהודית הספל בן-דק, בראיון במגזין G של "גלובס" ב-2006. "ארזתי את חפציי במכונית ביום חמישי, וביום שני כבר התחלתי לעבוד אצל אדריכל". רק כעבור שנים רבות, כאשר ייחשף בעיתונות כי הוא מתחזה לאדריכל מורשה, הוא יתעקש (בגיל 75) להשלים את לימודיו באוניברסיטה קנדית, אחת ולתמיד.
המהגר היהודי הקים במונטריאול חברת נדל"ן וצבר עד מהרה הון מרשים. הוא לא שכח את הפרובינציה המזרח תיכונית שממנה בא, והמתין בסבלנות עד שתיחלש מדיניות הרווחה ואת מקומה תתפוס כלכלת שוק פתוח, כפי שהתרחש במדינות אחרות בעולם המערבי באותן שנים. עליית הליכוד לשלטון פתחה לפניו את האפשרות לדריסת רגל ראשונה בישראל. עד שנות ה-80 היו רגילים הישראלים לערוך את קניותיהם ברחובות, או במרכזים מסחריים שהיו חלק בלתי נפרד ממרכז העיר שלהם, ושם גם בילו בבתי הקולנוע, בבתי הקפה ובמסעדות. עזריאלי, שהכיר את מודל הקניון שהיה פופולרי מאוד בצפון אמריקה, השתוקק להביא אותו לארץ. על אף שמודל הקניון כבר עבר את שיאו, במקביל להתעוררות העירונית שהחלה לתסוס בארצות הברית ובקנדה (בישראל היא באה באיחור של עשור), עזריאלי היטיב לנחש שבישראל, המפגרת בפיתוח שלה, יתאפשר לו להחדיר את המודל בקלות וללא מחאה, מה שאכן קרה.
הרעיון פשוט: מגרש חניה שעוטף קופסה
הוא זיהה את חולשתו של השלטון המקומי, שספג באותה עת צמצום בתמיכה ובפיקוח הממשלתי. הוא הקים את חברת "קנית" ובאמצעותה החל להקים את הקניון הראשון בישראל. את "קניון איילון", שנפתח לקהל ב-1985, בחר עזריאלי למקם במפגש בין הערים תל אביב, רמת גן ובני ברק. הרעיון היה פשוט: מגרש חניה גדול שעוטף קופסה אטומה מצופה באבן. בפנים שדרות חנויות רחבות, מיזוג אוויר, תאורה חזקה על חלונות הראווה המטופחים ותחזוקה ברמה גבוהה. ההצלחה הייתה מיידית, והקניון השאיר מאחור את דיזנגוף בתל אביב, סוקולוב בהרצליה וביאליק ברמת גן, כשהם מאובקים ומרוקנים מרשתות גדולות. נותרו בהן החנויות המיושנות והלא עדכניות, ואותם מתי-מעט שנשארו לשוטט בהם בלחות ובחום בקיץ או בקור ובגשם בחורף. עלייתו של ערוץ 2 כעבור פחות מעשר שנים, כשמקבצי פרסומות מאיצים בצופים להצטרף "לחגיגת הקניות" ברשתות השונות, רק האיצה את פריחת המותגים בקניונים שעזריאלי המשיך להקים בזה אחר זה בערים כמו באר שבע, ירושלים ונתניה. כיום מחזיקה הרשת 15 קניונים, ואליהם יצטרף בעוד שנה קניון גדול ברמלה (בתכנון דוד עזריאלי ואבנר שר).
בדומה למאפיינים שליוו את פתיחת הקניונים בצפון אמריקה בשנות ה-60, גם כאן משך הקניון את הקונים העירוניים, טיפח רשתות שיווק בתחומי המזון, הביגוד, ההנעלה, התכשיטים והטיפוח, וקטל את המסחר ברחובות הראשיים ואת בתי התרבות העירוניים. הפעילות המסחרית במרכזי העסקים הראשיים בערים רבות בישראל דעכה בעשרות אחוזים. מי שהשתוקק להחזיק בחנות בקניון, נאלץ להיות זכיין של רשת ולהסתפק באחוזים מועטים מהמכירות. ההיגיון פשוט: להנהלת הקניון קל יותר להתנהל מול גורם אחד, המרכז את כל פעילות הרשת שהוא מייצג. אותו גורם דואג להתמקם בתל אביב, סמוך למשרדי הנהלת הקניון, וכך מנוהל למעשה הקניון בכל מקום בארץ. עסקים פרטיים התקשו להתנהל מול הנהלת הקניון, לזכות בהקלות ובהטבות בשכר הדירה או בפדיון, ונדחקו אל הקומות העליונות והפינות המרוחקות, הפחות פופולריות לביקור בקניון. עזריאלי ייבא לארץ את השיטה, שבה בעלי העסקים לא רק משלמים דמי שכירות על החנות, אלא גם דמי ניהול וגם דמי פדיון – ואת ההוצאה סופגים הלקוחות. עזריאלי העניק לנו אשליה של הזדמנויות, אך לקח לנו את החופש ובעיקר את הכסף.
בין מקצוענות למגלומניה
עזריאלי גייס אדריכלים לבניית
הקניונים, והם היו עושי דברו. הם בנו לו על פי מודל מוכתב מראש. אם חלקו על תכתיביו או סירבו לבצע את הוראותיו, סולקו מהפרויקט והוחלפו באחרים. המקרה הנודע ביותר הוא הסאגה המשפטית שליוותה את הקמתו של "מרכז עזריאלי" בתל אביב. לפרויקט קראו בכלל "מרכז השלום", ותיכנן אותו האדריכל אלי עטיה. אחרי סכסוך מתוקשר על חזות המתחם הוחלף עטיה באדריכלים אברהם יסקי ויוסי סיון, ומי זוכר את השלום המובטח – נשאר רק עזריאלי. ההנצחה המגלומנית לא נגמרה בכך: בחורף האחרון, בפתחו של אותו קניון, הקים עזריאלי ללא אישור העירייה קבוצת פסלים שמייצגת את בעלי המקצוע השונים, כשבראשם הציב את פסלו שלו כאדריכל. העירייה דרשה להסיר את הפסל מיד, אך עזריאלי התעקש וסירב. הפסל המונומנטלי עדיין שם.
"אני לא בעד גרנדיוזיות", טען עזריאלי באותו ראיון במגזין G. "בעיניי, בניין מוצלח צריך להיות פונקציונלי לדורות, לא קיטש". האדריכל אבנר שר, שמתכנן לקבוצה את קניון רמלה, מספר כי הירידה לפרטים אפיינה את גישתו של עזריאלי: "הניסיון האדיר שלו ירד לחומרים ולפרטי ביצוע, לא רק מנקודת מבט של מי שמכיר היטב את רזי התכנון אלא גם כמי שמכיר היטב את תורת התפעול של הבניין, שהיא עניין יומיומי לא פשוט".
שר מציין לשבח את יכולותיו של עזריאלי, גם ממרום גילו המופלג, להמשיך ולזהות נקודות תורפה בכל תוכנית שהוגשה לפניו ולהציע פתרון. "לדוגמה, בקניון תוכננו משני קצות ציר ההליכה המרכזי כניסות ראשיות, והשאלה הייתה אם בכפוף לאורך הציר יש להוסיף כניסה ראשית שלישית. דוגמה נוספת היא עד כמה צריך להתאמץ בתכנון חניונים עיליים כדי להחדיר קהל לקומות העליונות בקומות – אלה סוגיות מאוד מהותיות בתכנון קניון".
תכנון קניונים, לפי עזריאלי, משמעותו תכנון קופסאות אטומות, שבהן נבלעים המבקרים במהירות דרך פתחים קטנים וכהים. בקניון נעשה שימוש בכל טכניקה אפשרית, כך שהצרכן יאבד את תחושת המקום והזמן. קשה שלא ללכת לאיבוד באחד מקניוני עזריאלי, וזה היה אחד מעקרונות התכנון שעזריאלי הקפיד לשחזר בכל אחד מהקניונים שבנה. נכון, הוא הקפיד לשלב בכל קניון כיפת זכוכית שדרכה חדר אור טבעי לבניין, אך בסופו של דבר הכיפה אינה מורגשת וכך גם הזמן החולף. עם כניסתו של הצרכן לקניון, הוא הפך לשבוי בידי הזירה הצרכנית והשאלה היא לא אם יוציא כסף או לא יוציא, אלא כמה יוציא וכמה ייפול למלכודות שטומנת לו ההנהלה. עד כמה ימשיך לשלוף את ארנקו ולרכוש מוצרים שברוב המקרים כלל אינו זקוק להם.
הקניונים שבנה עזריאלי הפכו מודל לחיקוי, והמתחרים התקשו להשתוות להצלחותיו באיתור המיקום המיטבי ובניהול המשא ומתן מול רשתות השיווק וחנויות העוגן. קניון מלחה בירושלים, עזריאלי בתל אביב ואיילון ברמת גן (שעומד בקרוב להכפיל כמעט את שטחו) ממשיכים גם השנה לככב בראש טבלת הקניונים המצליחים בישראל.
לאחר שצבר כוח, החלה להתגנב גם ביקורת מצד אדריכלים על תופעת הקניונים. טענות כי הקניון פוגע במסחר ובחיי הרחוב העירוניים החלו להישמע כבר בסוף שנות ה-90. פרופ' ערן רזין מכיר את הביקורת, אך טוען כי הציבור הצביע ברגליים: "הקניון הוא פשוט נוח. קל לשפוך קיתונות של זעם וצוננין, אך בסך הכל הוא משרת את הציבור – יש חניה חינם, הכל מרוכז, יש מיזוג אוויר והגשם לא יורד, וזה הדבר המרכזי".
פילנתרופ שמתערב בהחלטות
חוש הריח המפותח של עזריאלי זיהה את המגמה, והוא הזדרז לצאת במהלך שממנו נמנע עד אז: תמיכה בדברים שאינם מניבים לו כסף. עיקר התרומות שלו, באמצעות "קרן עזריאלי", התמקדו בחינוך ובמורשת האדריכלית. הוא מימן בנדיבות את בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב,
ובתמורה דרש וקיבל שבית הספר ייקרא על שמו; באופן דומה הוא מימן ארכיון אדריכלות במוזיאון תל אביב, חילק פרס לעבודות סטודנטים מצטיינות, ומלגת לימודים לתלמידי תארים מתקדמים בתחום האדריכלות,
החינוך והמדעים. בכל אותם נושאים דאג עזריאלי להיות מעורב באופן אישי, ולא פעם הפעיל את כובד משקלו כדי להשפיע על ההחלטות.
גם אם מבחינה פורמלית עזריאלי הוא לא אדריכל רשוי, זה לא משנה: הוא השפיע יותר מכל אדריכל אחר על חיי היומיום של הישראלים. את הרחוב והמרכז המסחרי שהכרנו החליפו הקניונים שבנה; את הבילוי בפארקים, בבתי הקפה או סתם על ספסל ברחוב איבדנו גם כן, והשארנו אותם לתשושי הנפש ולחסרי הבית בעודנו שועטים קדימה ברכב - חלילה לא ברגל - לעשות שופינג בקניון. קשה לראות כיצד יצליחו הערים בישראל להתמודד עם חולשתם של המרחב והכלכלה העירונית לטובת אותם מרכזי קניות הנשלטים בידיהם של בודדים.
