בסוף השבוע נחנך ברוטרדם De Rotterdam,
בתכנונו של האדריכל, התיאורטיקן ואיש רוטרדם, רם קולהאס.
בגיל 68, מגשים האדריכל הנודע את חזון העיר הוורטיקאלית (האנכית), שאותו הגה בספריו ובחיבורו המכונן, "הזיית ניו יורק". מדובר בגוש עצום: 160 אלף מטרים רבועים שטחו, 150 מטרים גובהו, 100 מטרים רוחבו ו-230 אלף טונות משקלו (שווה-ערך למשקלן של 230 אלף מכוניות) - האלמנט הבנוי הגדול ביותר שהתרומם אי פעם מעל האדמה השטוחה והבוצית של הולנד. הקומפלקס, שפירוש שמו הוא "הרוטרדם", זכה לכינוי Slab Tower (מגדל פרוסות הבשר).
המסה האדירה מאחדת שלושה מגדלים בני 44 קומות שמכילים 70 אלף מ"ר משרדים, 240 יחידות מגורים (שאמורות להימכר במחירי עתק) ומלון בוטיק בן 285 חדרים. המגדלים המחוברים, ש-50 אלף מטרים רבועים של זכוכית הותקנו בחזיתותיהם, ניצבים מעל פודיום ענק שמורכב מארקדה, כיכר, אזורי כנסים ופנאי, וקומות חניה. את הסכמה הראשונית הגה קולהאס ב-1979. 16 שנים לאחר שהוא הוזמן לתכנן את הפרויקט וארבע שנים מאז שהחלה בניית המונומנט, שמכיל כמעט כל פונקציה אפשרית, הוא נחנך סוף-סוף.
מנהטן של הולנד
לא מפתיע שדווקא רוטרדם, העיר ההולנדית שנהרסה במלחמת העולם השנייה, הפכה לכר פורה לזירת ניסויים אדריכלית. בעוד שבאמסטרדם ובאוטרכט המרקם האורבני ההיסטורי נשמר בקפדנות, ומגדלים עדיין נחשבים בהן למלת גנאי, הרי שעיר הולדתו של קולהאס היא המקום הטבעי בעבורו להגשים את חזיונותיו המנהטניסטים (מלשון מנהטן), שכבר התממשו בחלקם ברחבי ארצות הברית ושנחרטו בזיכרון בעיקר בגלל בניין תחנת הטלוויזיה CCTV בבייג'ין.
הקומפלקס שמצטרף לקו הרקיע של רוטרדם, העיר שכלכלתה מתבססת על הנמל הגדול ביותר באירופה, משובץ בין אייקונים קיימים בעיר: לא רחוק ממגדל KPN (רנצו פיאנו, 1998), Luxor theatre (בולס-ווילסון, 1996), בניין התצפית יורומאסט (Euromast) ובניין הקוביות של פיט בלום, כשכולם משקיפים על גשר ארסמוס שתיכנן בן ואן ברקל. הפרויקט הוא חלק מתהליך התחדשות שעוברת חזית המים של העיר, במסגרת פרויקט "World port world city":
תחת כותרת המשנה "שעתוק העולם", ניסח קולהאס בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת את הפנטזיות שלו: "בעידן המדרגות, כל הקומות שמעל הקומה השנייה נחשבו כלא מתאימות למטרות מסחר; כל הקומות שמעל הקומה החמישית נחשבו כלא ראויות למגורים". לתפישתו, המעלית ושלד הפלדה שיחררו את המתכנן מכבליו, והוא יכול עתה להכפיל עד אינסוף את ניצול השטח הקיים בכל אתר בנייה, כדי "לייצר את ההתרבות הזאת של שטחי רצפה הנקראת גורד שחקים".
אבל צריך אותו?
מי ישתמש במגדלי המשרדים הללו, שאמורים לאכלס 10,000 עובדים ו-2,500 דיירים קבועים
(מלבד אלפי המבקרים והאורחים היומיים), בשעה שאירופה שרויה במשבר כלכלי חמור ובנייני משרדים רבים בהולנד עומדים כאבן שאין לה הופכין? "הבניין הוא אנדרטה צינית וברוטלית להזיית הפאר", תקף ואוטר ואנסטיפאוט,
פרופסור לעיצוב ופוליטיקה באוניברסיטת דלפט, בראיון לאוליבר ווינרייט ב"גרדיאן".
לדבריו, "בזמן שבנייני המשרדים באמסטרדם מתקשים להתמלא, ברוטרדם בונים ובונים, ו-30% מהחללים בעיר ריקים". תשובתו של קולהאס לטענות ניתנה באותה כתבה: "בניינים אינם ריקים לעולם, ועיצובו (של הקומפלקס, נ"ר) מסוגל להכיל כל סוג של שינוי".
ייתכן שאפילו קולהאס מפוכח יותר היום, עשרות שנים לאחר כתיבת המניפסטים על החזון הוורטיקלי. ייתכן שגם הוא מסכים עם העובדה שהעיר מתרחשת על פני הקרקע ושבני האדם מסתובבים ברחובותיה ולאו דווקא במגדליה, ולכן ניתנה חשיבות לתכנון מפלס הרחוב של המתחם. אסף ברנע, סטודנט ישראלי לאדריכלות, ביקר בסוף השבוע במקום, והוא מספר: "קנה המידה האנושי לא ייאמן, למרות הגודל. מתקיימת שקיפות מדהימה בין חלקי הבניין החוצה, ומבטים מכל עבר".
את עיצוב הפנים תיכננה האדריכלית ההולנדית ריאנה מקניק, שיחד עם שותפה יורגן ביי (סטודיו מקניקביי) מתמקדת במחקר על חללי עבודה מודרניים. מקניק ביקרה בישראל לפני כמה חודשים, ובראיון ל-Xnet היא הדגישה כי "אנחנו כבר לא צריכים היום משרד. בשנות ה-90, כשהתחילו להשתמש במחשבים, הם היו גדולים וכבדים והצריכו ריהוט מאסיבי. היום, בעידן הלפטופים, אנחנו כבר לא צריכים אותם יותר".
אף שבנייניו של קולהאס נראים כחלק ממארג אוניברסלי של מגדלים, מקינק טוענת ש"לא הכול גלובלי", גם בעולם ה-"copy paste" שבו מגדלים בשנחאי, בניו יורק ובתל אביב נראים בדיוק אותו הדבר. אדרבה, היא משוכנעת שהתפקיד של המעצבים על רקע השכפול האדריכלי חשוב פי כמה: "אנחנו כל הזמן מושפעים ונמצאים בלופ, אבל צריך להתאים את עצמנו לזמן החדש. נכון, יש רהיטים שנמצאים בכל מקום בעולם והם תמיד נראים אותו דבר (תוך שהיא מצביעה על רהיט בנאלי להחריד באולם תצוגה בנמל תל אביב, נ"ר), "אבל צריך לדגום מתוך ההקשר הקיים ולחפש אפשרויות פיתוח".
מקניק לא הסתירה את המצב העגום באדריכלות ההולנדית, שידעה תור זהב בשנות ה-90 העליזות. "לאדריכלים אין עבודה וגם אנחנו נפגעים מזה", היא אומרת. "למזלנו, אנחנו עדיין מקבלים משימות". שגריר הולנד בישראל, קספר ואן דר קאמפ, שהזמין אותה לביקור בארץ, נשמע כצפוי אופטימי יותר: "אני רואה יותר ויותר ישראלים שמתעניינים בעיצוב ההולנדי, ומעצבים הולנדים להוטים לבוא לישראל ולהציג את עבודותיהם. בזכות היצירתיות והחדשנות, ישראל והולנד מתעלות מעל גודלן היחסי והן בעלות השפעה רבה בעולם בתחומים רבים".
