"בסתיו הזה גלריית ברביקן לאמנות תעבור טרנספורמציה, באמצעות תערוכה נרחבת על משרד האדריכלים OMA, אחד המשרדים המשפיעים ביותר בזמננו. המשרד ידוע ברעיונותיו הנועזים, בבנייניו יוצאי הדופן ובאובססיה שלו לקצב המהיר של החיים המודרניים. OMA אוחז בתפקיד מרכזי בארכיטקטורה, בהנדסה וברעיונות התרבותיים שמעצבים את עולמנו" - כך נכתב בהזמנה לפתיחת התערוכה OMA/PROGRESS (התקדמות) שמוצגת עד אמצע פברואר במרכז ברביקן בלונדון.
קל לבטל סופרלטיבים הנכתבים על גבי הזמנות לתערוכות. במקרה הזה, כל מלה נכונה. האיש שעומד בראש משרד OMA, רם קולהאס, הוא אכן אחד האדריכלים המשפיעים בתקופתנו. אלה לא רק הבניינים שהוא מתכנן, אלא גם תיאוריות התרבות שהוא הוגה, הספרים הרבים שהוא מפרסם, המחקרים האדריכליים שהוא עורך ואפילו העיצובים הגרפיים שהוא יוזם, שהצעידו את התחום כמה דרגות קדימה.
"קולהאס הוא האדריכל החשוב של תקופתנו", מצהיר האדריכל ארז אלה, שעבד ב-OMA. "הוא היה בין הראשונים שהבינו שאדריכלות היא דיסציפלינה מאוד מורכבת, ושתפקיד האדריכל בתוכה הוא להיות 'עורך' ולא 'הוגה'. במערכת הכלכלית-חברתית-טכנולוגית-סטטוטורית של היום, אדריכלות אינה מורכבת מאדם אחד שיושב ומשרטט מבנים, אלא בעיקר מהנהגה של אנשים רבים ושונים. קולהאס שיכלל את השיטה הזו, ובזכות זה התוצאות הארכיטקטוניות שלו כל כך טובות ומפתיעות".
העיר היא מכונה שאי-אפשר לברוח ממנה
קולהאס (67) הקים את OMA ב-1975 ופרץ לתודעה כעבור שלוש שנים, עם ספרו "הזיית ניו יורק" (בבל 2010) על אדריכלות, אורבניזם ותרבות. "העיר היא מכונה ממכרת שממנה אין אפשרות לברוח", כותב קולהאס בספר השוטח מניפסט רטרואקטיבי לניו יורק, עיר שנבנתה לדבריו ללא מניפסט. זה ספר עשיר ומדויק שנקרא בנשימה אחת, ומותיר גם לא-אדריכלים משתאים מאופן החשיבה הנועז.
ספר נוסף שהעניק לאדריכל ההולנדי תהילה, ולו רק בזכות העיצוב הגרפי, הוא S,M,L,X,XL שיצא לאור ב-1995 ומחזיק 1,344 עמודים של מאמרים, מניפסטים, קטעי יומן, פרוזה, לקסיקון ורישומים רדיקליים של ארכיטקטורה, "יש בספר אמביוולנטיות יפה", אמר המחבר באחד הראיונות עימו, "הוא משתמש בעבר כדי לבנות את העתיד ומאוד נחוש להבהיר שזה לא הסוף. יש בו הכרזה שהמשכיות המחשבה, כל מחשבה, היא השאיפה האמיתית". כשהוא נשאל באותו ראיון מה היה השאיפה האישית שלו, השיב: "להמשיך לחשוב מה ארכיטקטורה יכולה להיות בכל צורה שהיא. זו תשובה, לא?"
השנה פירסם קולהאס ספר על המטבוליזם - אחת התנועות המשמעותיות באדריכלות שאחרי מלחמת העולם השנייה - שאותה הוא מכנה "תנועת האוונגרד הלא מערבית הראשונה". המטבוליזם התחיל בסוף שנות ה-50, כשקבוצת אדריכלים יפנים צעירים פיתחה חזון עתידי לחברת המונים. החזון מדמיין ערים אדירות שמאופיינות במבנים עצומים, בדרך כלל מודולריים, ושגדלות באופן אורגני (מכאן שמה הביולוגי של התנועה). את הספר "פרויקט יפן" כתב קולהאס יחד עם האוצר של גלריית סרפנטיין בלונדון, הנס אולריך-אולבריסט, בעקבות מסע משותף ליפן, שם ראיינו את מי שנותר בחיים מקרב חברי התנועה. בכלל, הוא נוהג לשתף פעולה עם אנשים רבים על פרויקטים שונים ומשונים. כך, למשל, ייסד בשנת 2005 את מגזין התרבות "ווליום" יחד עם האדריכלים מארק וויגלי ואולה באומן. בסטודיו לחקר ערים, שהוא מוביל באוניברסיטת הרווארד, סטודנטים חוקרים בכל סמסטר עיר אחרת ומפרסמים את מחקריהם; חלקם הפכו לספרים רבי מכר.
בית גידול לאדריכלים גדולים
במקביל למחקרים ולספרים עובד קולהאס גם על הפרקטיקה: תכנון מבנים וערים. הבניין הגדול הראשון שהוא תיכנן היה מוזיאון לאמנות ברוטרדם, עיר מגוריו, שנפתח ב-1992. משם נסללה הדרך אל פרויקטים רבים נוספים (ראו בהמשך), שחלקם הפכו למוקדי עלייה לרגל, כגון המשרדים הראשיים של תחנת השידור CCTV בסין, בית המוזיקה בפורטו, או הספרייה המרכזית של סיאטל, והוא גם עוטר בפרסים רבים, ששיאם פרס פריצקר בשנת 2000. היום המשרד שלו ממשיך
לפעול מרוטרדם, אך מחזיק משרדים גם בניו יורק, בבייגין ובהונג קונג. את רשימת הפרויקטים אפשר למצוא כאן.
על תכנון ערים אמר קולהאס: "אנשים יכולים לגור בכל דבר. הם יכולים להיות אומללים בכל דבר או מאושרים בכל דבר. יותר ויותר אני נוטה לחשוב שלארכיטקטורה אין קשר לזה. ברור שזה גם משחרר וגם מדאיג. ארכיטקטורה לא יכולה לעשות משהו שהתרבות לא יכולה לעשות". ועל כך מוסיף ארז אלה: "קולהאס הבין שתכנון ערים אינו תלוי רק במתכננים, אלא בעיקר במציאות היומיומית. הוא חוגג את הספונטניות הזו ומבין שהאחראיות האדריכלית הרבה יותר מורכבת מ'קו רקיע', 'קנה מידה אנושי', 'חיזוק צירים' ושאר קלישאות".
ממשרדו של קולהאס יצאו אדריכלים מפורסמים, כמו זאהה חדיד, ביארקה אינגלס שהקים את BIG בדנמרק, שלושת השותפים במשרד ההולנדי MVRDV (לקולהאס, מתברר, גם תרומה רבה לאופנה של שמות משרדים בלי שם האדריכל העומד בראשם) ואחרים. ארז אלה מסביר שזה קורה משום ש"קולהאס מאפשר. במשרד עובדים המון אנשים צעירים ונמרצים, ואם יש למישהו היכולת, הוא בקלות יכול למצוא עצמו מוביל פרויקט. לא ראיתי את זה בשום מקום אחר".
אלה הוא דוגמה טובה לכך: שנתיים בלבד אחרי שסיים את לימודי הארכיטקטורה הוא מצא עצמו כאדריכל הפרויקט של מוזיאון וויטני בניו יורק (בשנת 2001 התבקש קולהאס להגיש שתי הצעות להרחבת המוזיאון, שבסוף לא אושרו), ושלוש שנים לאחר מכן הוביל את פרויקט CCTV הגדול בסין.
- ראיון עם ארז אלה בבית שלו בתל אביב, על ההבדל בין שם לכאן
- והכתבה המקיפה על זאהה חדיד, האדריכלית המצליחה ביותר בתבל
- והכתבה המקיפה על זאהה חדיד, האדריכלית המצליחה ביותר בתבל
מאדריכלות למיתוג
כבר בשלב מוקדם של פריצת המדיה החדשה, בשנת 1998, הבין קולהאס את גודל ההשפעה שנכונה להן על חיינו והחליט לספק מענה. הוא הקים את AMO (תמונת-מראה לשם OMA), שמוגדרת כ"סיעור מוחות לייצור עבודות לא-אדריכליות כמו תערוכות, מיתוג, קמפיינים, שיווק ותכנון אנרגטי". ב-2001 הגישה AMO הצעה לדגל האיחוד האירופי, בצורת ברקוד המכיל את צבעי כל הדגלים של חברות האיחוד. אם בדגל הקיים יש מספר קבוע של כוכבים, הרי שבברקוד הזה אפשר להוסיף פס צבע בכל פעם שמדינה חדשה מצטרפת. ההצעה נדחתה, לא לפני שעוררה הדים רבים.
דוגמה לעבודה של AMO: "פראדה" מציגה את הפנטזיות של סתיו-חורף 2011
והם גם הצוות שמאחורי התצוגה של מיו מיו, שהתקיימה השנה בווילה בפריז: "הבית מציג זיכרונות ילדות"
לאור גוף העבודה העשיר שלו, היה אפשר לצפות שהתערוכה בברביקן תהיה רטרוספקטיבית, אלא שחתן השמחה סירב: הוא אינו מרגיש מבוגר מספיק לרטרוספקטיבה, ומעדיף לעסוק בתהליך. OMA/Progress מספקת נקודת מבט חיצונית על הנעשה במשרד ההולנדי, באמצעות מוצגים מהשגרה היומיומית – תמונות, סרטים, מודלים, התכתבויות הפקס המפורסמות של קולהאס (שאינו משתמש בדואר אלקטרוני. התכתובות איתו נעשות באמצעות פקסים המשוגרים לבית המלון התורן שבו הוא נמצא) ושאר ממצאים. בקיצור, המורד הנצחי הצליח לייצר תערוכה שאינה עונה על אף קריטריון מוכר. אגב, פתיחת התערוכה בבריטניה אינה מקרית: היא מתרחשת במקביל לחנוכת המבנים הראשונים של OMA באנגליה: בנק רוטשילד בלונדון ומרכז מגי בגלזגו.
במקום להעניק את אצירת התערוכה ל-AMO, כמתבקש, הפתיע קולהאס כאשר החליט למסור את המלאכה – "להיכנע", כדבריו - לידי קבוצת אדריכלים צעירים מבריסל שנקראת רוטור (Rotor). הקבוצה מגדירה את עצמה כ"קולקטיב אנשים שמתעניינים בתנועת החומר בתעשייה ובבנייה". הם לא פועלים כאדריכלים במובן הקלאסי של המלה, אלא עוסקים במטא-אדריכלות באמצעות מחקר, תערוכות, מאמרים וכנסים. במקרה הזה הם שהו במשרדי OMA ברוטרדם במשך כמה חודשים, וקיבלו כניסה חופשית לכל חומרי הארכיון של המשרד כדי להשלים את העבודה.
התוצאה, בדומה לכל פעולה של קולהאס, שונה מכל דבר מקובל. היא מעודדת קריאה אקראית ואינטואיטיבית של אדריכלות, מסרבת להעניק תשובות ברורות ומעוררת סימני שאלה רבים לגבי מקומה של האדריכלות בחברה. החידוש מתחיל בהתערבות הארכיטקטונית שנעשתה בבניין הגלריה, כאשר כניסה נוספת נפערה לכבוד התערוכה (זו אותה טרנספורמציה, שההזמנה הזכירה); זה ממשיך באוסף מיצגים אקלקטי המפוזר בחדרים השונים, כמו סרט של 48 שעות שמציג את כל הדימויים שהמשרד אי-פעם יצר (שלושה מיליון דימויים); התכתבויות של קולהאס עם חברת ARUP, שהייתה אחראית על ההנדסה במבנה של CCTV; חלל המציג אובייקטים בלתי מזוהים, חלקם משונים למדי, שנמצאו במהלך העבודה על התערוכה (גם האדריכלים וגם האוצרים לא יודעים לומר אם מדובר במודל של אחד הבניינים, ביצירת אמנות או בחתיכת זבל שקוטלגה במקרה בארכיון). כל אלו נוטעים במבקרת את התחושה שארכיטקטורה היא עיסוק מתמיד ואינטנסיבי, דרך חיים שהיא הרבה מעבר לתכנון בניינים. בדיוק כמו שקולהאס רואה אותה.
עוד תמונות מהתערוכה - בתחתית העמוד.
לנוסעים ללונדון: עמוד התערוכה באתר הברביקן
בניינים בולטים בתכנון משרד OMA
הספרייה המרכזית של סיאטל – סיאטל, ארה"ב. 2000-2004
ספרייה המכילה 11 קומות שמאכלסות 1.45 מיליון ספרים וכשני מיליון מבקרים בשנה, שמוכיחים ברגליים כי ספרים מנייר ממשיכים להיות אטרקטיביים. החזית קיבלה את צורתה בעקבות הפונקציות שנדרשו בחלל הפנים, כלומר הפנים הכתיב את החוץ ולא ההיפך, כפי שקורה לעתים קרובות.
קאזה דה מוזיקה – פורטו, פורטוגל. 2001-2005
היכל תרבות לשלוש התזמורות של העיר פורטו, שהפך בן לילה לאייקון ארכיטקטוני והוכתר ב"ניו יורק טיימס" כ"בניין המוצלח ביותר של קולהאס, מאחר שהארומה האינטלקטואלית שלו מתמזגת עם יופיו החושני".
המשרדים הראשיים של תחנת הטלוויזיה הסינית CCTV - בייג'ין, סין. 2004-2009
מגדל בן 44 קומות (234 מטר) שמהווה מסגרת לעיר כולה. הבניין נבנה בשלושה חלקים נפרדים, שחוברו יחדיו בבוקר 1 במאי 2007, עד להשלמתו הסופית של הבניין המאוחד ב-2009.
הרחבה של בית הספר לארכיטקטורה של קורנל – ניו יורק, ארה"ב. 2006-2009
הבניין הראשון שנבנה במאה השנים האחרונות בקורנל (שבמדינת ניו יורק), אחת האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית, מספק תוספת של כיתות סטודיו, אולמי הרצאות, חללי גלריה ואודיטוריום בן 253 מושבים. המבנה החדש של בית הספר לארכיטקטורה, שהוקם בתקציב של 40 מיליון דולר (תחנת הטלוויזיה בסין נבנתה, לשם השוואה, בתקציב של 600 מיליון דולר), משתלב באופן הרמוני עם הישן ומספק גם כיכר ציבורית לסטודנטים. מבחינת קולהאס זה לא היה עוד פרויקט: הוא למד בקורנל בתחילת שנות השבעים, ובהמשך דרכו גם לימד כאן, כך שהוא מכיר את האקלים (הקר מאוד בחורף), את הצרכים ואת הבעיות של הקמפוס. מהביקורות אפשר היה ללמוד, כי הוא השכיל להתאים את המבנה החדשני לארכיטקטורה הקיימת, שמייצגת את המאות ה-19 וה-20.
אפשר להתרשם מהמבנה, שידוע גם כ"אולם מילסטיין", בסרטון הבא:
המשרדים הראשיים של בנק רוטשילד – לונדון, בריטניה. 2008-2010
20,992 מטר רבוע של שטח משרדי שנפתח לרגל החגיגות לציון 200 שנה להקמת הבנק. המבנה מזכיר משחק קוביות שקופות, ומרשים בפשטותו.
מגי סנטר – גלזגו, סקוטלנד. 2009-2011
באוקטובר האחרון נפתח "מרכז מגי" חדש לחולי סרטן, בתכנון OMA (על פרויקט-העל, שבו משתתפים טובי הארכיטקטים כדי להקים מרכזים לחולי סרטן בבריטניה, תוכלו לקרוא כאן).
זהו בניין טבעתי צנוע, שמקיף חצר פנימית ומוקף בצמחייה רבה. גם כאן מרשימה הצניעות של קולהאס והאופן שבו חשיבה אינטלקטואלית מצליחה להשתקף במבנה אדריכלי.
