סיור אדריכלי לאורך 28 הקילומטרים המפרידים בין בית שאן לכנרת הוא מפגש עם "ארץ ישראל הישנה והטובה", שהייתה או לא הייתה באמת, ובה הותירו בכירי האדריכלות הישראלית אבני דרך רבות. בסיור שלפניכם מוצעות 10 אבני-דרך לאורך העמק הלוהט, שבו נולדה ההתיישבות העובדת ובו נוסח האתוס הציוני המתחדש בארץ ישראל.
המכנה המשותף לתחנות שנכללות בסיור הוא החזון התרבותי שתלו בעמק. על החזון יעיד מספרם העצום של בתי התרבות על פני שטח כה קטן: מישהו כבר חישב ומצא, שכל ישבן של תושב העמק מוצא לעצמו שלושה מושבים להתרווח עליהם בבתי תרבות הסמוכים לביתו. זהו יחס חסר תקדים בישראל, ובמבחן הזמן הוא גם משולל היגיון: כך, למשל, מאות מטרים ספורים מפרידים בין שניים מבתי התרבות הגדולים ביותר בתנועה הקיבוצית. בבית קרפ, שהוקם ב-1952 בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, הוצבו 750 מקומות ישיבה (כמספר התושבים היום), וב"בית דוידקה" באשדות יעקב מאוחד יש 720 מושבים (כמעט כפליים ממספר תושבי הקיבוץ כיום).
מצבם של אותם מוקדי תרבות נשכחים, ומעמדם בחיי היום-יום של התושבים והתיירים, ממחישים למרבה הצער את מצבה של הפריפריה הישראלית, הנזנחת לטובת חיזוק מרכזי הכוח במרכז הארץ. סיור באזור הוא הזדמנות להתרשם מהאיכות ומהפוטנציאל הרב הטמון כאן. האם החזון האדריכלי והתרבותי שנתלה בעמק התממש או לא? האם יש לו סיכוי להתממש? כל אחד יגבש את דעתו בסוף הסיור. מפת הסיור הגדולה מופיעה בסוף הכתבה, לנוחותכם.
1. גן לאומי בית שאן
אתר העתיקות בבית שאן הוא מהאתרים הארכיאולוגיים הייחודים באזורנו, והתיאטרון שלו - שהכיל לא פחות מ-7,000 מקומות ישיבה כשנחנך במאה השנייה לספירה – מרשים גם היום. לפני שמגיעים לעתיקות עצמן, מומלץ להתעכב על העבודה האדריכלית העכשווית יותר במתחם: סככה המצלה על הבאים לאתר, שמורכבת מעמודי פלדה הנושאים קירוי באמצעות רשת מתכת המכוסה בחלקה בגפנים. העבודה הנקייה והפשוטה-לכאורה מאפיינת עוד פרויקטים שתוכננו במשרד אדריכלי הנוף "מוריה-סקלי", כמו גן הכובשים בסמוך לשוק הכרמל וגן סוטין בתל אביב. מכאן אפשר להמשיך לשאר חלקי הגן הלאומי, אבל דאגו לקחת אתכם כובע ובקבוק מים אחד לפחות: המקום הלוהט אינו מוצל, הטמפרטורה בקיץ עשויה להיות גבוהה באופן חריג, ולא תמצאו ברזיות בדרך.
אתר הגן הלאומי בית שאן
2. אנדרטה לחללי העמק
יוצאים מבית שאן ופונים מזרחה לכביש 7079. נוסעים כמה מאות מטרים ואז מבחינים בזוג דמויות מבטון המתנשאות לגובה של 15 מטרים בלב מדשאה מוריקה - אם הזועקת על נפילת בנה במלחמה. למרגלות האנדרטה ניצב קיר בטון שעליו מצוינים שמות 84 חללי העמק הראשונים. האנדרטה הושלמה אך המלחמות לא פסקו, וכדי להוסיף את שמות ההרוגים במלחמות ישראל הבאות הוסיפו כאן קיר בצורת חצי סהר.
בדומה למקומות אחרים בארץ, האנדרטה היא חלק ממתחם תרבות המקושר אליה. כאן מדובר בתיאטרון פתוח, אלא שעם פתיחת אולם תרבות חדש בסמוך לו ("הקימרון", שמיד נגיע אליו), הוסב התיאטרון למטווח. ככה זה בישראל: במקום הצגות ומופעי מוזיקה – קולות ירי.
את האתר שנחנך ב-1959 תיכננו במשותף האדריכלים אל מנספלד (שזכה לאחר מכן בפרס ישראל יחד עם דורה גד על תכנון מוזיאון ישראל) ומוניו גיתאי-וינראוב (שלמד בשעתו בבית הספר "באוהאוס" בגרמניה ואביו של הבמאי עמוס גיתאי). השניים תיכננו בשנות ה-40 וה-50 מבנים רבים, בעיקר באזור חיפה והקריות, עד שנפרדו דרכיהם. אנדרטה נוספת הם תיכננו במרכז קריית חיים, וגם בה ניתן למצוא את הטיפול המוקפד בעיצוב שמות החללים.
3. הקימרון
בעקבות ירי הפגזים הירדניים על יישובי העמק בשנות ה-70, הוחלט שאולם התרבות האזורי החדש יתוכנן כמו בונקר. הקימרון, שנחנך ב-1977, נקרא כך על שם צורתו המקומרת והוא ללא ספק אחת היצירות הקיצוניות ביותר שעוצבו בישראל. כיפת הבטון הזו מאכלסת 942 מושבים ומכוסה כמעט כולה באדמה ובצמחייה, כך שתיטמע בנוף הטבעי. על התכנון הופקד האדריכל שלמה גלעד,
שתיכנן פרויקטים שנויים במחלוקת כמו מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה ואת מגדלי פנורמה בפסגת הכרמל בעיר.
האולם פעיל עד עצם היום הזה, ונערכים בו מופעי תרבות, כנסים וטקסים. לאחרונה החלה המועצה האזורית עמק המעיינות (לשעבר "המועצה האזורית עמק בית שאן") לקדם תוכנית לפיתוח סביבת האולם כולה, כדי למשוך לקימרון מבקרים מכל הארץ.
4. בית תרבות ע"ש יבנאלי בקיבוץ מעוז חיים
האדריכל חנן הברון,
חבר קיבוץ רעים ומבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, תיכנן בין השאר את הספרייה הלאומית
בירושלים ואת בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, ששוכן לחוף הכנרת. כחלק מעבודתו במחלקה הטכנית של הקיבוץ המאוחד, תיכנן הברון גם את בית התרבות בקיבוץ מעוז חיים. המבנה, שתוכנן בשנות ה-50 ונחנך רק ב-1963, מאפיין את האדריכלות הישראלית באותה עת: בנייה פשוטה וצנועה שמודעת לחומרים זמינים ולצורניות מוצלחת – שילוב שהופך מבנה פשוט לבניין ייצוגי שבני הקהילה נמשכים להתכנס בו באופן טבעי. המבנה פונה לרחבת הדשא המרכזית, כך שבשעות הערב, כשחברי הקיבוץ מסיימים את ארוחת הערב, האור העולה מבין פסי חלונות הזכוכית הופך את בית התרבות ליצירה פיסולית. כיום המבנה נטוש ברובו, ובחלקו הקטן פועל מועדון לחברים.
בחדר האוכל, שגם אותו תיכנן הברון (ב-1960), אפשר להצטרף לארוחה עם חברי הקיבוץ. ארוחה עסקית, המוגשת כל יום בין 11 בבוקר ל-13:45, עולה 36 שקלים (אין תעודת כשרות).
למי שמעוניין להרחיב את הידע על מעוז חיים ועל עברו של המקום, כדאי לבקר בשרידי בית הכנסת המפואר שהוקם כאן במאה השנייה לספירה, שממנו שרדה רצפת פסיפס מרהיבה. הביקור בבית הכנסת נעשה בתיאום עם יפתח אופק ובתשלום (הכולל הדרכה בבית הכנסת ובשאר חלקי הקיבוץ, כמו בריכות הדגים המשוכללות, בית הקברות ונהר הירדן. לפרטים: 050-7390514).
5. בית הביטחון במושב בית יוסף
בית הביטחון שהוקם במרכז המושב ב-1937 הוא עדות אילמת לבדידותו של בית יוסף בימים עברו. המושב הוקם במסגרת "חומה ומגדל", אחד המבצעים השאפתניים ביותר שיזם היישוב העברי לפני הקמת המדינה, ושבמסגרתו עלו על הקרקע לא פחות מ-53 יישובים בתוך פחות משלוש שנים. ראשון היישובים היה תל עמל (כיום קיבוץ ניר דוד), ממערב לבית שאן, שמציע את "מוזיאון חומה ומגדל"המוקדש
למבצע ההתיישבות המפורסם.
בית הביטחון בבית יוסף מעוצב בהשראת מצודות המשטרה שהקימו הבריטים ברחבי הארץ, ושנקראו על שם הקצין שיזם את הקמתן – צ'רלס טגארט. אחת התחנות הגדולות ביותר ניצבת נטושה ואטומה לא הרחק מכאן, סמוך לקיבוץ גשר. בדומה למצודות המשטרה, מעוצב המבנה בסגנון בינלאומי: התבססות על צורות פשוטות, קווים ישרים ונקיים, טיח לבן ומרפסות בקומה העליונה הפתוחות אל הנוף, בדיוק כמו בתי הבאוהאוס בתל אביב. אלא שכאן נועד הבניין להגן על חייהם של חברי המושב, מפני התקפות שבחלקן גבו חיי אדם. בחלוף השנים שימש המבנה לייעודים שונים, בין השאר כבית ספר וכחנות מכולת, עד שלבסוף נזנח. בעשור הקודם הועלה רעיון לחדש את הבניין ולהפוך אותו למרכז מבקרים המציג את סיפורו של המקום; העזובה תעיד כי הרעיון ננטש כמו הבניין עצמו.
6. מרכז תרבות ונופש במושב ירדנה
את מרכז התרבות של ירדנה תיכנן דן איתן,
אדריכל רב-פעלים שתיכנן את מוזיאון תל אביב לאמנות (שעליו זכה בפרס רכטר), את בניין כלל בירושלים ואת בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב (שגם עליו זכה בפרס רוקח). כמו מבני ציבור רבים בעמק, מרכז התרבות של ירדנה הוקם מתקציב המדינה, כדי להבטיח את הימצאותו של מבנה מוגן-יחסית מפני אש הצבא הירדני. איתן, שהתמחה בשימוש בבטון חשוף ברוח הברוטליזם, עיצב כאן ב-1971 מתחם הכולל אולם מופעים וכיתות לחוגים. בריכת השחייה הגדולה נוספה מאוחר יותר.
שנות ה-70 חלפו, הצורך במפגשים חברתיים ובמופעי תרבות דעך לטובת צפייה בטלוויזיה וגלישה במחשב, ומרכז התרבות איבד את כוח המשיכה שלו עד שלבסוף ננטש. מאחר שמרביתו פרוץ (אולם התרבות והבריכה), מומלץ לשוטט בין מרכיבי המתחם המוזר והמסתורי הצומח פתאום משום מקום, ולהתרשם מעבודתו של אחד האדריכלים היצירתיים בישראל.
7. גן הפסלים בכוכב הירדן ובית מאיר הר-ציון
הנסיעה המפותלת אל גב ההר, הקצה המזרחי של רמת יששכר, מעניקה מבט פנורמי על הסביבה כולה. היתרון האסטרטגי לא נעלם מעיניהם של הצלבנים, שהחליטו להקים בנקודה זו, לפני קרוב לאלף שנה, את אחד המבצרים החשובים במערך ההתיישבות שלהם בארץ ישראל. בשנות ה-70 של המאה שעברה נפתח כאן גן לאומי ומאז מתבצעים בו, כמעט מדי שנה, חידושים המשפרים את הנגישות ונותנים למבקרים תמונה ברורה יותר על האירועים שהתרחשו כאן. לאחרונה עבר האתר חידוש נוסף, בתכנון אדריכל הנוף ערן געש.
בסמיכות לשרידי המבצר הוקם בשנות ה-90 גן פסלים של יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל לפיסול. סדרת הפסלים מייצגת את התמקדותו בשנות ה-80 ביחסים המורכבים בין מעשי האדם, תעשייה ואמנות, לבין הטבע. בעבודות אלו, כמו באחרות שיצר באותה עת, הזהיר תומרקין מפני התוצאות ההרסניות של המלחמה ומפני הרס הטבע והפגיעה באנושות. גני פסלים נוספים שיצר מצויים גם בדרך בן צבי ביפו ובמושב בורגתה שבעמק חפר. את הגן עיצבו מטעם רשות הגנים הלאומיים אדריכלי הנוף רחלי מרחב וזאב מרגלית.
בצמוד לגן הלאומי מצויה "אחוזת שושנה". ב-1959, כשמאיר הר-ציון, הלוחם האגדי של צה"ל ומלוחמי יחידה 101, בחר להקים כאן את החווה (הקרויה על שם אחותו שנרצחה בטיול מעבר לקו הגבול), היה האזור מנותק מסביבתו. בדומה לצלבנים, הוא בחר להקים את ביתו בנקודה אסטרטגית. זה מקרה כמעט יחיד בישראל, שבו אזרח מורשה להקים לעצמו חווה פרטית (כפי שעשה גם חברו ליחידה 101, אריאל שרון, בחוות שקמים שבנגב המערבי).
אתר הגן הלאומי: http://www.parks.org.il/ParksAndReserves/belvoirKokhavHaYarden/Pages/default.aspx
8. "בית קרפ" וגן זיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד
בית התרבות של אשדות יעקב איחוד, מבנה ענק שניצב מאז 1953 בכניסה לקיבוץ, תוכנן על שולחנו של זוכה פרס ישראל לאדריכלות, יעקב רכטר,
כאחד הפרויקטים הראשונים בקריירה הארוכה שלו. אחריו באו, בין היתר, יצירות אהובות ושנואות כמו מלון הילטון תל אביב, בית הבראה מבטחים בזכרון יעקב
וכיכר אתרים
בתל אביב.
רכטר ראה במבנים שתיכנן יצירות פיסוליות לכל דבר, אך "בית קרפ" הוא מבנה יחסית סולידי, אם כי החזית הכפולה שלו היא מרכיב פיסולי מרשים. היא פונה לעבר הקיבוץ, מתנשאת לגובה רב ומעוצבת בקשת עדינה הנראית כאילו היא מחבקת את הקיבוץ חבריו ומזמינה אותם להסתופף תחתיה.לאחר השלמת הבניין, ניצל חבר המשק אריק קרון את שטחה הגדול של החזית והוסיף לה ציור קיר המתאר תמונות מחיי הקיבוץ: הורים ובנם מחובקים, זוג צעירים מסתודדים, ריקודים קבוצתיים ודייגים בבריכות הדייגים (שם עבד קרפ מרבית יומו). כיום המבנה ריק ברובו, אך בכוונת הקיבוץ להסב את אותו לספא.
מול בית התרבות ובסמוך לחניון המכוניות, ניצב בין עצי הזית גן הזיכרון לבני הקיבוץ שנפלו במלחמות ובשדות המשק. שביל בטון מתרומם מתוך הקרקע לגובה של כ-40 סנטימטרים וומוביל את המבקר בין שמות החללים, שנחרתו על לוחות אלומיניום ומונחים על חלוקי נחל בזלתיים. כך נוצרת חוויה שקטה ואינטימית באמצעים פשוטים ובסיסיים, המהווה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום בקיבוץ של פעם. את הגן תיכנן ב-1968 האדריכל ויטוריו קורינלדי, יליד מילאנו שעלה ארצה לאחר שהשלים תואר באדריכלות בברזיל. הוא הצטרף כחבר לקיבוץ ברור חיל במערב הנגב, ועבד עד 1998 בתכנון בקיבוצים.
9. "בית דוידקה" ומוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד
תחנה נוסף במסלול שאותה תיכנן האדריכל חנן הברון הוא "בית דוידקה", הקרוי על שמו של דוד נמרי, ממייסדי הקיבוץ וסגן מפקד הפלמ"ח. החזית הפונה אל מרכז המשק עוצבה בהשפעה מובהקת של האדריכל השוויצי-צרפתי לה קורבוזיה, תוך שהברון משחק עם צורות וחללים פתוחים וסגורים. כמו רבים ממבני הציבור בעמק, גם כאן תוכנן הבניין להגן על יושביו מפני הפגזות. אך מה שלא הצליחו הפגזים להשבית, הצליחו תהפוכות הזמן והבניין כבר אינו בשימוש. ועדיין, כשנכנסים פנימה עדיין מתרשמים מגודלו ומעיצובו האיכותי של אולם המופעים, המכיל 720 מושבים ובמה משוכללת. שימו לב: על הגג התקינו מתקן סולארי להפקת חשמל, ואסור לעלות לקומה העליונה – אם תעשו זאת, תופעל האזעקה.
מומלץ גם לבקר במוזיאון הקטן והוותיק הפועל בקיבוץ וקרוי על שמם של אורי ורמי נחושתן. את המוזיאון תיכננו אדריכלים שונים בשלבים: את השלב הראשון (1958) תיכנן חנן הברון, ואת השלב השני והעיקרי (1971) תיכננו מיכאל ושולמית נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון ומשה גיל. בהמשך נוספו אגפים נוספים, שאותם תכננו משרד א"ב תכנון (1986) ובצלאל רנות (2009). המוזיאון פתוח בימי חול (למעט יום א') בשעות 15-10 וביום ו' בשעות 13-10. עד 27.7 מוצגות כאן שלוש תערוכות של פיסול (אן תמיר), ציור (דן בירנבוים) וצילום (נטלי ארביב). בתחילת אוקטובר תעלה תערוכה מסקרנת של האמן ז'וזף דדון.
אתר המוזיאון: http://www.uri-rami-museum.co.il/node/10
10. בית גבריאל בחוף צמח
אחת היצירות האדריכליות הגדולות והיפות שהוקמו בעשורים האחרונים לטובת שוחרי התרבות הישראלים. גיטה שרובר החליטה להקים את המבנה לזכר בנה, גבריאל, והיא רתמה לשם כך את טובי האדריכלים - ובראשם אולריך פלסנר ודורה גד
(שזכתה בפרס ישראל עם אל מנספלד על תכנון מוזיאון ישראל, והתפרסמה בזכות עיצוב הפנים של מלון הילטון תל אביב והילטון ירושלים, משכן הכנסת, מטוסי אל-על ואוניות הנוסעים של צים).
המבנה, המעוצב כמבצר, נשען על סגנונות בנייה קדומים ולכן מזכיר בחזותו ובהדרו מבנים מנדטוריים כמו ארמון הנציב ומוזיאון רוקפלר בירושלים. עיצוב הפנים המוקפד והארץ-ישראלי של דורה גד נותר כמעט בשלמותו. שימו לב לגופי התאורה, לריפוד ספסלי הקיר, עיצוב התקרות ולאולם התיאטרון בן 300 המושבים בעיצובה המקורי של גד. שיאו של הפרויקט הוא המרפסת, ממנה נשקף נוף הכנרת. המרפסת והמסעדה הצמודה לה מעוצבות כחורשת עצי ברזל, שאותה כינו האדריכלים "היער הקסום". על המדשאה הרחבה המפרידה בין הבניין לחוף הכנרת חתמו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן על הסכם השלום בין שתי המדינות, ב-1994.
בית גבריאל פעיל מדי יום ומתקיימים בו תערוכות אמנות איכותיות, מופעים והקרנות סרטים. אפשר לאכול במסעדה, אם כי מומלץ להמשיך חמש דקות מערבה על כביש 90 עד לקבוצת כנרת, שם מצויה "עוגתה" – מסעדה חלבית שהיא אחד המקומות הנעימים ביותר לאכול בהם באזור.
