את הבית שלנו מצאנו ממש במקרה: היינו זוג סטודנטים לעיצוב גרפי, עדיין ללא ילדים. בית צנוע עם גג אדום, שנבנה בשכונת הדר בסוף שנות ה-50, על כתף ההר מול הים, נחבא בתוך חורש טבעי. רוב תושבי השכונה היו שוכרים זמניים וותיקים שהזדקנו, ועד היום היא אחת השכונות הלא נחשבות של חיפה – עיר שבה הסטטוס שלך מוגדר על פי גובה מגוריך מעל הים. המושגים "לעלות" ו"לרדת" בחיפה הם מושגי הכוונה, שטעונים במשמעות סוציו-אקונומית שברורה לכל חיפאי.
הבית היה כל מה שרצינו במחיר של דירת שיכון סטנדרטית. למרות זאת, הרכישה התקבלה בהרמת גבות אצל כמה ממכרינו, רק בגלל המיקום. למרות שהדר היתה פעם המרכז הכלכלי והתרבותי של חיפה, עם חיי קהילה תוססים – היא הפכה לשכונה זקנה, מרופטת ובעיקר נעזבת, ומי שרצה "לשדרג" עזב לשכונות גבוהות ונחשבות יותר, או לפרברים עם פרויקטים נדל"ניים חסרי זהות סגנונית ותרבותית, המכונים "בתי יוקרה". עברו 27 שנים מאז שמצאנו את ביתנו, ילדינו גדלו בו, ומעולם לא חשבנו ללכת מכאן. כל הווייתנו מחוברת אליו ואל סביבותיו.
הדר "דאון טאון" היא רובע עירוני וצבעוני, שמתנהג כמו מרכז עיר אמיתי: יוצאים מהבית והולכים ברגל לכל מקום. לחנויות, לבית הקפה, לתיאטרון, למועדוני מוסיקה, למוזיאון ולשוק. רחובות ותיקים ועטופי עצים שבהם אינספור בתי באוהאוס, בתי אבן יפהפיים שבהם גדלו והתגוררו בכירי הישוב ומייסדי העיר. יש כאן תחושה של עיר עם היסטוריה ואבולוציה עירונית-אנושית, אולם ב-25 השנים האחרונות הכל הלך ודעך. הקניונים שנבנו בעיר שאבו אליהם את האנשים והחיים מרחובות העיר, חיסלו את המרכז הכלכלי הישן כמעט לחלוטין והפכו אותו לאוסף של בזארים, חנויות נטושות וחלונות ראווה מכוסים בשלטי להשכרה או מכירה. רחוב נורדאו היפהפה, שהיה בו משהו כל כך אירופי, דעך וננטש. העליבות שורה בו.
פלורליזם אנושי אמיתי
אבל לאחרונה מתחולל באזור שינוי: קבוצת תושבים בשם "מ.ק.ס" (ראשי תיבות של מתכננים, קהילה, סביבה) אינה מוכנה לקבל את רוע הגזירה. בין הנלחמים על החייאת הרחובות נמצא מחולל הנפלאות ירון הדר – בן השכונה ששינה את שם משפחתו לשמה. במשך שנים רבות ניהל את המרכז הקהילתי ששוכן בקצה רחוב מסדה. הבית המקסים שבו הוא שוכן ניצל לאחר מאבק ציבורי עיקש נגד תוכניתו של ראש עירייה קודם, שחשב שנכון להרוס את בית האבן ההיסטורי היפה ולבנות במקומו מגדל גבוה, שבו יגורו קשישים סיעודיים לצד אמהות חד הוריות קשות יום. הציבור הרוויח מתנ"ס מיוחד במינו (שמנוהל היום בידי חברי תנועת "דרור ישראל"), שמציע שפע של פעילויות ומופעים ומשמיע את הקולות האותנטיים של השכונה.
לחיפאים רבים נדמה כי הדר הוא מקום אבוד, שמי שכבר מתגורר בו הוא "גורם שלילי" או חלש, כזה שלא שפר עליו גורלו. אם על תל אביב כתב מאיר אריאל לפני שנים "עם הגב לים", הרי שרוב החיפאים גרים עם הגב לעיר. זה חבל מאוד, כי אם יש עירוניות ופלורליזם אנושי, אמיתי ומעניין – הרי הוא בהדר. גרים כאן הרבה אנשים יצירתיים, שרוצים להשפיע על סביבתם ולייצר הוויה שמבטאת את הכוח היצירתי המקומי. אבל מדיניות העירייה המתעלמת, ופעולות כוחניות כלפי הפעילים ברחוב מסדה וסביבותיו, גורמים לחשוב כי העירייה אינה מעוניינת להצמיח ולעודד את הקולות והכוחות הללו, שבאים מבפנים.
ביוזמת קבוצת מ.ק.ס, למשל, התכנסנו מדי חודשיים בבניין ההיסטורי של שוק תלפיות, מופת אדריכלי משנות ה-40', שהיום עומד ריק ומתפורר. אכלנו יחד ארוחת בוקר ממוצרים שקנינו בשוק, שוחחנו על מצב העיר, קשרנו קשרים שיוצרים קהילה ותיכננו מהלכים ויוזמות לשיפור. עכשיו העירייה חסמה את המבנה, ואין יותר מפגשים בשוק.
צפו בארוחת הבוקר השכונתית האקטיביסטית:
אי אפשר לסיים בלי לדבר על העיר התחתית והחיבור של חיפה עם הים – המקום שבו רואים את הארכיטקטורה ההיסטורית של עיר גדולה אמיתית, עוד אזור שננטש ואיבד את החיים התוססים שהיו בו. המבצעים שעושה העירייה, לטעמי, מהווים סוג של הנשמה מלאכותית לכמה שעות, ואינם מתרוממים לכדי יצירת חיים אמיתיים ומתמשכים במקום. ניצני חיים החלו כשהמרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו עבר למושבה הגרמנית. הסטודנטים שלא גדלו בחיפה השכילו לקלוט את הקסם המיוחד של האזור, את בתי האבן היפים ואת הבתים הסמוכים לים. לאחר כמה שנים הוסבו בנייני משרדים שהתרוקנו מפעילות למעונות סטודנטים. אבל אוכלוסייה צעירה ודלת אמצעים, שמתחלפת בתכיפות גדולה, אינה יכולה להחזיק על כתפיה החייאת רובע שלם.גם השיפוצים שנערכו בשנים האחרונות ברחובות ובסמטאות יצרו ציפייה לשינוי, אולם המציאות מעידה כי ההתחדשות המיוחלת רחוקה מלהתממש. רוב החנויות באזור עדיין סגורות ומוצעות למכירה או להשכרה. גם מבנים נפלאים ומשופצים עומדים ברובם הגדול ריקים מדיירים, וסובלים (שוב) מהזנחה קשה.
לפני שנה קמה קבוצת חיפאים, שהבינו כי אין מי שיילחם על עתידה של העיר. בראש הקבוצה עומדת אדריכלית, ד"ר עינת קליש-רותם. יחד הקימו את "התנועה להחזרת העיר אל חיפה" - שם שאומר הכל. הגרעין המייסד סחף אחריו אלפי תומכים והם נלחמים למען פתיחת חזית העיר אל הים, רעיון שעליו מאיימת התוכנית לחשמול העילי של הרכבת. הקבוצה מנסה לקדם תוכנית חלופית להזזת מסילת הרכבת מקו החוף, שתאפשר לחיפה לממש סוף סוף את הנכס הנפלא שלה: חיבור בין העיר לים.
חיפה היא עיר הולדתי האהובה, והיא עיר נהדרת. אבל היא גם עיר של פוטנציאל לא ממומש והבטחות רבות משנים רבות, שלא הופכות למציאות בגלל אינטרסים נדל"ניים ופוליטיים, שמתעלמים מהמכלול העירוני והקהילתי. אבל מאז שהתושבים החלו להילחם על עתיד עירם – אני הרבה יותר אופטימית. אולי בסופו של דבר תקבל חיפה את דמותה כפי שדמיין אותה הרצל בחזונו: עיר נמל רב גונית ותוססת, בין ההר לים.
עוד כתבות על חיפה בערוץ האדריכלות:
- איך הפך המקדש הבהאי למבנה הכי אהוב בישראל?
- תוכניות הפיתוח הענקיות של המפרץ ממתינות לאישורים אחרונים
המשרד הצעיר שמנסה להעיר את העיר התחתית מי יתרום יותר לעיר - אצטדיון עופר או היכל הספורט רוממה? - ואיך סטודנטים לאדריכלות מציעים לחבר בין העיר לחוף?
לכתבות הנוספות בסדרה ''פריפריה אהובתי'':
- האם באר שבע הופכת סוף סוף לאלטרנטיבה לגוש דן?
