אי שם בסוף שנות ה-60 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להעביר את אלת"א, מפעל האלקטרוניקה של התעשייה האווירית, מלוד לאשדוד. הרעיון היה להביא תעשייה מתוחכמת לעיר, לעודד כוח אדם מיומן ואיכותי להתיישב בה, להצעיד אותה קדימה ולשפר במשהו את תדמיתה. מי שהסכימו לעבור, רובם ככולם זוגות צעירים, זכו להטבות מפליגות ברכישת דירה ונהנו כבר אז משבוע עבודה בן חמישה ימים. כך, בסוף 1969, הגענו בעלי (בוגר לימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון) ואני לאשדוד.

זה היה מעשה חלוצי קטן, שמסביבו הרבה ים, חולות לבנים והווייה של עיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם. הכביש המהיר לתל אביב היה חזון אחרית הימים, ועל רכבת אפילו העתידנים לא חשבו. מהר מאוד רכשנו לנו חוג חברים קרוב. גרנו ברובע ד', שרק החל להיבנות, וכשהילדים הגיעו נוצר הווי כיפי של שכונה במובנה הישן והטוב, ולא שכונה ענקית וחסרת אופי בסגנון האשדודי של היום.

לכתבות הנוספות בסדרה ''פריפריה אהובתי'':

אשדוד, שהחלה להיבנות באמצע שנות ה-50 על פי תוכנית סדורה של צוות תכנון בראשותו של האדריכל יצחק פרלשטיין, היא אולי העיר הכי מתוכננת בארץ. נוח לגור בה, כי למרות שטחה הגדול יחסית קל להגיע בה ממקום למקום, ורוב האנשים בה חביבים ומאירי פנים. עיר כמידת האדם, כך כינה אותה עמוס עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל".

בממדיה הגיאוגרפיים ובמספר תושביה, אשדוד כבר מזמן אינה העיר הקטנה שהכרתי. יש בה קיבוץ גלויות מרתק, שספק אם יש כמותו בערים אחרות. כשאני הולכת ברחוב אני שומעת רוסית, צרפתית, מרוקאית, גרוזינית, הודית ואפילו עברית. נחמד לי שאני עדיין פוגשת פה ושם מכרים, ושהאנשים מדברים בגובה העיניים. אני אוהבת את פשטות ההליכות בעיר שלי.

המסעדה בקצה היקום

האמירה האורבנית הכי עוצמתית באשדוד מתרחשת בשדרות מנחם בגין. זהו עורק הכניסה הראשי לעיר, שנמתח ממחלף עד הלום בואכה המרינה. אם עומדים בשדרה ומרימים את הראש מזרחה, מעל המיני-מנהרה היחידה בעיר, העיניים נתקלות בחרוט כסוף דמוי אובליסק, המזדקר במרכזה של כיכר. אמנם קוראים לה על שם אילן רמון, אבל ספק אם רבים מתושבי אשדוד יודעים את זה, כי כאן היא נקראת "כיכר הסיטי", "כיכר המחט" או "כיכר הקריה".

הכיכר (תכנון: האדריכל יורם מילר), יחד עם מבני המגורים הגבוהים המקיפים אותה, מזכירים תפאורה של סצינה בסרט מדע בדיוני, רגע לפני שהחייזרים ייכנסו לפריים, ישתחלו מקירות הבניינים ויטפסו על המחט. בימי חג ומועד, כשפרנסי העיר חפצים לשמח את לב משלמי המסים, המחט אפילו משדרת קרן לייזר חגיגית המפיצה אור עב"מי ירקרק. זהו אחד הפרויקטים היקרים שנבנו באשדוד בשנות ה-90, ולדעתי יש בו ייחוד, חדשנות ותנופה גם היום.

דא עקא, התנופה והחזון מתפוגגים ברגע שיורדים אל הרחוב, אל המדרכות ואל החנויות נטולות החן. למרות הטיל, המחט והשאפתנות האסטרונומית, כיכר רמון לא ממריאה לשום מקום. זאת לא כיכר פועמת של עיר אמיתית, אלא פסל סביבתי ותו לא. קחו למשל את המסעדה שתוכננה בלב הכיכר, ושמעולם לא נפתחה, כי פרנסי העיר שכחו לקחת בחשבון פרט קטן: איך יחצו התושבים את כביש הטבעת הסואן המקיף את הכיכר ויגיעו למסעדה, ובכלל לכיכר עצמה? לראותה בלבד מהמכונית הדוהרת בשדרה. וזו רק דוגמה מייצגת לאחת מבעיות ההתפתחות של אשדוד כעיר: עושים בה דברים עד חצי הדרך.

17 רבעים מחפשים עיר

אם ממשיכים מערבה על ציר מנחם בגין, מגיעים במהרה לקריית התרבות. זו כוללת את מוזיאון אשדוד לאמנות (מבנה ספירלי בן שלוש קומות המבסס את זהותו כמקום של אמנות עכשווית), בית יד לבנים, בניין העירייה, הקונסרבטוריון העירוני והמשכן לאמנויות הבמה, שנחנך אשתקד אחרי שנים ארוכות של שערוריות תכנוניות, ביצועיות ופיננסיות. חזית הזכוכית של המשכן (תכנון: האדריכל חיים דותן) וצורתו הכללית מזכירות גל או לווייתן שעלו מן הים, ובעיניי זהו אחד המבנים היותר מיוחדים בעיר (ובכלל בישראל) שמציע רפרטואר מגוון למדי, בדומה להיכלי התרבות המפוזרים בכל ערי ישראל, מקרית שמונה ועד אילת.

המשכן לאמנויות הבמה (צילום: איתי סיקולסקי)
המשכן לאמנויות הבמה (צילום: איתי סיקולסקי)

אבל רגע: האם המשכן המבודד הזה, כמו שאר המבנים שמככבים בקריית התרבות (ברובם יפים ומקוריים), ממלאים תפקיד עירוני ומעניקים אווירה אורבנית, חיוניות ואנרגיה לאשדוד? בעדינות, כנראה שלא. בכלל, מאז שרוגוזין-שטראסה ירד מגדולתו, ואין ולו מרכז אחד שיתפקד כלב עירוני פועם. אשדוד שלא היום היא 17 רבעים שמחפשים עיר.

בשנות ה-90 עדיין פעלה בעיר קבוצת תיאטרון מקומית, בתמיכתה החלקית של העירייה. התמיכה הופסקה באחת כשהקבוצה, תחת שרביטו של הבמאי עודד בארי, החליטה להעלות את "טוביה והמלאכים", מחזהו של המשורר והמחזאי רפאל אליעז. ועל מה יצא הקצף? על כך שבטקסט מופיעה שלוש פעמים המלה זין, וגם שדיים ובתולים. בניינים רבים מאוד הוקמו מאז בעיר שלי – ומה עם הרוח העירונית, האם גם היא השתנתה?

בהצטלבות שדרות מנחם בגין ומשה דיין נמצאת כיכר המפרשים ע"ש יהדות סלוניקי (תכנון: האמן ישראל הדני). פסל המפרשים, העשוי פלדה מרותכת וצבועה, מסמל את אשדוד כעיר ים והפך לאחד מסמליה. באין חיבור אורגני בין אשדוד לנמל שלה, שהוא הגדול בנמלי ישראל, אין טבעי יותר מאשר לרדת למרינה, מרחק שתי דקות מכיכר המפרשים.

חופים הם לפעמים שיכונים

מה עוד לא נכתב על הבלוף הגדול של המרינות בארץ, ועל הקשר הבלתי קדוש בין ראשי הערים שלחוף ים ישכונו לבין כרישי נדל"ן שהבטיחו תיירות ובמקום זאת בנו שיכונים בחוף. ראש העירייה דאז, צבי צילקר, וקברניטי העיר כולם, נלחמו כאריות למען בניית מרינה באשדוד והבטיחו כי היא תהיה ספינת הדגל של התיירות בעיר. בתוכניות זה באמת נראה טוב: מעגנה רומנטית לסירות וספינות, טיילת ואגם ענק שילדים ישיטו בו סירות צעצוע. אם כבר צריך להרוס בשם קידום התיירות קטע חוף מהיפים בארץ ובעולם, עיר עם חזון אדריכלי יכלה לבנות מגדל מרהיב או שניים, שעוד לא נראו כמותם במקומותינו, אפילו תחרות לגורדי השחקים של דובאי. אבל לא: פרויקט התיירות הכי שאפתני של אשדוד הוא עוד שכונת מגורים משמימה של בנייני ענק בני 20 קומות, החוסמים את הים והרוח. האגם, ועמו אטרקציות אחרות שהובטחו לתושבים, נותרו במגירה.

כדי להירגע, אני אוהבת ללכת דרומה על הטיילת החדישה והמנוקדת במתקני ספורט, ופשוט להסניף את הים ואת קטע החוף שניצל מהניסויים האדריכליים, שהרסו לבלי שוב כמה מקטעי החוף היפהפיים בצפון העיר. בסופה של הטיילת, בכיכר היובל האליפטית והענקית (שקוטרה הארוך 150 מטרים והקצר 55 מטרים) בקצה שדרות משה דיין, ניצב פסלו המונומנטלי של מוטי מזרחי, "עין השמש". הפסל מזכיר עדשת ענק, ספק עין ספק חללית, שגובהה 18 מטרים. צידה המזרחי של העדשה צהוב כשמש וצידה המערבי אפור-כסוף כמו הירח. במרכז שני הצדדים הותקנה עדשת זכוכית חצי שקופה, קטנה יותר, המאפשרת לשמש ולירח כמו להילכד בזוויות מסוימות אל תוך העין המרושתת הזו, בהתאם לשעות היום והלילה. הפרויקט של מזרחי (תכנון הנדסי: אדריכל דני הורוביץ) משלב תאורה חדשנית והוא מרהיב עין, ללא ספק - נדיר שאורח בעיר לא יתרשם ממנו

לא הולכת עד הסוף

יש עדיין אנשים שמגיעים לעיר שלי ומופתעים לפגוש לא עיירת פיתוח, אלא עיר גדולה ושוקקת שיש בה שדרות רחבות וקריית תרבות עם בניינים חדשניים, שאין בה צפיפות והיא משופעת בפסלים ובכיכרות גדולות ומטופחות למשעי.

אז מה מפריע לי בעיר? מה שמונע ממנה להיות אלטרנטיבה אמיתית לחיים בעיר גדולה, וכל מה שמפריע לה למצות את הפוטנציאל האדיר שטמון בה. קחו את מרכזי הקניות, למשל, שחלקם נראים כאילו אין להם אמא ואבא ומצב התחזוקה בהם הוא ברמה של עולם שלישי; או העובדה שלחלק הגון מתושבי העיר לא אכפת מהסביבה שבה הם חיים; שרבעים שלמים באשדוד משדרים עליבות; שפרנסי העיר לדורותיהם לא השכילו להביא לעיר, מאז אלת"א, אף לא מפעל היי-טק אחד, וצעירים מוכשרים רבים לוקחים את הרגליים ועוזבים למקום שיציע להם פרנסה ותעסוקה. במקום זאת בונים פה עוד קניונים ועוד מרכזים מסחריים. כאילו שמהם תצמח ישועה של תכנון עירוני, תרבות, קידום ומצוינות.

אז האם המושג החמקמק "דופק עירוני" קיים באשדוד? ספק רב. האם הכביש המהיר והרכבת המהירה לתל אביב (שאמורה לעלות על הפסים בעתיד הקרוב) הם ברכה, שקללה אורבנית בצידה, והם אלה שיכתיבו את העתיד שלה? אולי, אבל אם תשאלו אותי, הבעיה העיקרית של העיר שלי היא שאין בה הרצון, החזון, האומץ, התעוזה והיכולת ללכת עם עצמה עד הסוף. למרות ההצהרות הגדולות וההשקעות הכספיות הגדולות, אשדוד עדיין חושבת על עצמה בקטן. היא עדיין לא תופסת את עצמה כעיר אמיתית.

עוד על אשדוד בערוץ האדריכלות