השבוע קיבלו עשרות המשתתפים בתחרות הספרייה הלאומית בירושלים הודעה רשמית: "התחרות הסתיימה ללא שנבחר אדריכל זוכה". ההודעה של "יד הנדיב", קרן שפועלת בישראל מטעם נאמנויות של משפחת רוטשילד, הכזיבה את תקוותיהם של משתתפי התחרות. הם ציפו, כי אחרי פסילתו של רפי סגל מזכייתו - בהליך מביך במיוחד – יוחלט לבחור את אחת ההצעות שהגיעו למקומות הראשונים ולסיים את הפרשה.

יותר גרוע מזה קרה, מבחינת האדריכלים הישראלים: ההליך שיוצא לדרך כעת, במקום התחרות היוקרתית-לשעבר שבוטלה, אינו תחרות. למעשה, זהו מכרז, שעיקרון האנונימיות לא יתממש בו, וגם שוויון ההזדמנויות אינו נשמר בו אלא לקומץ אדריכלים בכירים – מתי-מעט שעומדים בקריטריונים קשוחים במיוחד: ניסיון בהקמת מבנה ציבור המשתרע על פני 7,500 מ"ר לפחות, ושעלות בנייתו היא 25 מיליון דולר לפחות. אין הרבה אדריכלים שעומדים בתנאים האלה, כולל כמה מהבכירים שהשתתפו בתחרות. "הליך לבחירת אדריכל לתכנון הבניין", מוגדר כעת השלב החדש, ולא תחרות.

אחרי ההדחה של סגל, שהוכרז כ"אדריכל המועדף" וחשב לתומו שהוא הזוכה בתחרות עד שגילה כי הבחירה נשללה ממנו במפתיע, עלתה ההשערה כי ההצעות שזכו במקום השני יתקבלו במקומו. במציאות, ההצעות שחולקות את המקום השני - דניאל אסייג עם ג'וליאן גיטסהאם; וקרלוס פרוס – נגנזו אף הן. יותר מזה, ל-Xnet נודע כי האדריכלים חויבו לחתום על מסמך ששולל מהם את הזכות לערער על החלטות "יד הנדיב", מארגנת הפרויקט לתכנון הספרייה, אם בכוונתם לבקש את התשלום שמגיע להם. המקום השני בתחרות, כך מתברר, לא הביא לא יוקרה ולא כסף.

התחרות התנהלה בשני שלבים. מי שהעפיל לשלב ב' היה אמור לקבל תשלום בסך 100 אלף שקלים בעבור עבודתו, ושלושת המקומות הראשונים היו אמורים לזכות בפרס נוסף על סך 100 אלף שקלים (הסכום הכולל הצטמק לכ-170 אלף שקלים, לאחר קיזוז מע"מ). כעת מתברר, כי הפרס הזה לא הוענק לצוות של אסייג ושותפו להצעה, אלכס מייטליס. הסיבה: הם, בניגוד לאחרים, סירבו עד כה לחתום על מסמך ששולל מהם את זכות הערעור על כל החלטה של "החברה לבניין הספרייה". כך "מקובל בעולם העסקי", מסבירים ב"חברה לבניין" את החלטתם להחתים את כל העולים לשלב ב' ל"כתב סילוק" (סיום יחסי עובד-מעביד) הזה. יש מי שנכנע לדרישה הזו וקיבל את הכסף - לא הם.

פרוס: אסור לטרוף את הקלפים

"אלה תנאים לא סבירים", טוען קרלוס פרוס, שהגיע אף הוא למקום השני. לדעתו, אם הוחלט לפסול את האדריכל "המועדף" מכל סיבה שהיא, היה נכון לבחור אחד מהשניים הנוספים שנבחרו בשלב ב' - ולא לטרוף את הקלפים. גם האדריכלית גנית מייזליץ-כסיף, שהוזמנה להשתתף בתחרות, אינה רואה סיבה לייתר את הליך התחרות שכבר נעשה, ולא לבחור את אחת מ-11 ההצעות הקיימות "כפי שמתבקש להבנתנו בהליך ציבורי ראוי".

האדריכל הצעיר יובל אמיצי, שזכה לציון לשבח בשלב א', מאוכזב מהמכתב שקיבל מהקרן: "נדמה שלא הייתה כוונה אמיתית לשתף אדריכלים צעירים בהליך התכנון. אם זו התוצאה, למה שאדריכלים בכלל ירצו לגשת לתחרויות שדורשות השקעה אדירה כל כך? אולי לבעלי העניין זה נוח יותר, אבל מי שיוצא נפסד הוא המרחב הישראלי".

צוות השופטים הידלדל

צוות השופטים המקורי מנה, בין היתר, חמישה אדריכלים: פרופ' לואיס פרננדז-גליאנו (יו"ר), פרופ' רפאל מוניאו (זוכה פרס פריצקר), קרייג דייקרס, פרופ' אלינער קומיסר-ברזקי והאדריכל גבי שוורץ. הצוות המקצועי יצומצם כעת, ויכלול את קומיסר-ברזקי ופרננדז-גליאנו שישפטו לצד הלורד רוטשילד ודוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית. "יד הנדיב עומדת לקבל החלטה של שני אנשים בלבד", קובל פרוס. "זו החלטה שגויה. לא ייתכן שהחלטה ציבורית משמעותית מן הסוג הזה תתקבל על ידי שני אנשים בלבד שהינם בעלי תפקיד היום - אך מחר עשויים לפנות מקומם לאחרים. המישור המקצועי יהיה נתון בידי שניים מחבר השופטים של התחרות המקורית".

פרוס מזכיר שהתנהלות בעייתית דומה התרחשה בתחרות לתכנון הקמפוס החדש של האקדמיה "בצלאל" בירושלים – שם בוטלה הזכייה של האדריכלים הצעירים במפתיע, ומאז מתנהל הפרויקט בחוסר שקיפות מוחלט. תיאוריה וביקורת בחוגים הרלבנטיים לחוד, ומציאות לחוד: בבצלאל לא טרחו להציג את התוכניות החדשות של המשרד היפני SANAA שזכה בפרויקט מן ההפקר, ומסרבים לבקשות חוזרות ונשנות לחשוף את התוכניות לפני הציבור הרחב – ומדובר כזכור במוסד ציבורי. "אלו מבנים מהחשובים ביותר לעם היהודי", מזכיר פרוס את הדמיון בין הספרייה הלאומית לבצלאל. "יש בהם תוכן ומסר - הספרייה כאוסף ושמירה של היצירות הכתובות, ובצלאל כמנוע המחייה את האמנויות הישראליות. בבצלאל, המזמין אפילו לא נתן אמון בתלמידים שלו עצמו".

לדברי פרוס, ההצעה שלו התבססה על חשיבותם של הספרים בתרבות היהודית. "שנים רבות בטרם כתבו העבריים מגילות וספרים, המסורת הועברה מפה לאוזן. לאחר שהיה חשש שהידע עלול להיעלם, הותרה הרשות להעביר את הידע לכתב, זה היה מימוש הידע היהודי", הוא אומר, ומדמה את התהליך שעבר העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות ל"אבנים שחולצו ממחצבה - העם פוזר אך המשיך להישען על יצירותיו". הרעיון תורגם בהצעה התכנונית, שעליה עמל פרוס עם צוות של כ-40 איש (יחד עם האדריכליות רות פקר ורונה לוין). המעטפת הורכבה מפלטות אבן גדולות, ששזורות בהן פלטות זכוכית שפותחו בטכנולוגיה מיוחדת, כך שמבחוץ הן נראות כאבן ובפנים כמשרביות שמאפשרות לאור להיכנס, מבלי שהיושבים בספרייה יסונוורו.

הפרס שנגנז

את המקום השני חולקים כאמור גם האדריכלים אסייג ומייטליס, שהתחרו בשיתוף פעולה עם המשרד הבריטי Feilden Clegg Bradley Studios , זוכי פרס RIBA היוקרתי. לדברי אסייג ומייטליס, הם גייסו לצורך הגשת ההצעה צוות נרחב, שכלל בין היתר משרדי אדריכלות נוף מובילים - Atelier One ו- Grants associates שזכו בפרס WAF(World Architecture Festival Singapore) על תכנון Garden by the Bay בסינגפור.

"זכותם של 'יד הנדיב' לא לקבל את הצעתנו, אבל חוסר השקיפות וההתנהלות גרמו נזק לצוות הבינלאומי שהקמנו", טוען מייטליס. כעת, הצוות הישראלי אפילו לא עומד בתנאי הסף החדשים שמכתיבים המזמינים. "אם אלה הקריטריונים, מדוע הם לא ניתנו מלכתחילה?" מקשה אסיאג. "הם היו יכולים לחסוך מאיתנו את כל העבודה הקשה".

בהצעתם, הם שאפו ליצור "סמל בינלאומי ללמידה וייסוד סוג חדש של אדריכלות בינלאומית". בעוד שמרבית מבני הציבור הישראליים מיתמרים כמסה מאיימת מן הקרקע, כאן הוגבה הגוף המרכזי מעל לעמודים בגובה משתנה – בין 6 ל-10 מטרים, בהתאם לשיפוע הקרקע. המתכננים ניסו להפוך את הסדר המקובל במבני הציבור, שמוקפים גינה מבחוץ, והכניסו את הגינה פנימה באמצעות שתי חצרות פנימיות. "הם קיבלו פארק וספרייה באותו מחיר", מחייכים בעצב מייטליס ואסייג, "אבל אפילו את המעט שיכלו לתת לנו – פרסום ההצעה באופן פומבי ומעט יחסי ציבור – גם זה לא נעשה".

אולמות הקריאה והפונקציות המרכזיות מקיפים את החצרות, מנסים לממש את רעיון "גן הידע". האבן הירושלמית מקבלת ביטוי בחלק התחתון של "הגוף המרכזי" ובקירות המלווים את המבקרים לכיוון הכניסה הראשית. חלקים נרחבים מ"הגוף המרכזי" נותרו שקופים, כדי לאפשר מבט פנורמי לירושלים ולנוף מסביבה. כניסה נוספת משנית מרחוב קפלן מאפשרת את תפעול האודיטוריום ואולם הכנסים מחוץ לשעות הפעילות.

האם האדריכלים יחרימו את המכרז החדש?

עמותת האדריכלים הביעה מחאה על החלטת "יד הנדיב" וחברת הספרייה הלאומית למנוע מרפי סגל את זכייתו בתחרות. בהודעתה לחברי העמותה נכתב, כי "יד הנדיב" עוקפת את תוצאות התחרות באמצעות שיטת בחירה בלתי אנונימית, ובכך פוגעת בשוויון ההזדמנויות ובמוסד התחרויות של עמותת האדריכלים. יש לזכור כי העמותה הייתה שותפה לתחרות. לטענתה, ההחלטה הנוכחית נעשתה ללא התייעצות איתה.

סניף הצעירים בעמותה קרא לכל האדריכלים הישראלים לגלות סולידריות, ולהדיר רגליהם מההליך החדש. האם סולידריות אכן תהיה? לא בטוח. ל-Xnet על כמה משרדי אדריכלים גדולים שמתכוונים לגשת להתמודדות החדשה על הספרייה הלאומית. זה לא מפתיע: יש לזכור שחלק מהם גם לא גילו סולידריות במקרה של ה"תחרות" המוזמנת של "בצלאל".

אגב, העמותה נקלעה למבוכה אחרת: פרופ' קומיסר-ברזקי, אחת משני השופטים שייצגו את העמותה ושהומלצה על ידיה, נותרה בחבר השופטים. יו"ר העמותה, ברוך ברוך, שטרם שוחח עימה ישירות, אמר שבכוונת העמותה להציע לה "שלא לשפוט בתחרות". פרוס, שמכהן כיו"ר עמותת האדריכלים בירושלים, טוען ש"יש כאן בעיה אתית חמורה, מאחר שהעמותה מתנגדת למהלכים האחרונים של יד הנדיב". קומיסר-ברזקי נמנעה מלהגיב מעבר למה שפורט בהודעת "יד הנדיב".

קשה לבוא בטענות ל"יד הנדיב". בהחלטת הממשלה מ-21 בפברואר 2010, בנוגע לתשתיות מורשת ולספרייה הלאומית, נכתב כי המדינה מעבירה לקרן את השטח המשתרע על פני 14 דונם בתמורה "לנכונותה לשאת בעיקר הנטל הכספי". המדינה העבירה שטח ל"יד הנדיב" כבר ב-1958, בעת כינון "חוק רמת הנדיב", שהסב את אדמות כפר אום אל עלק לאדמות "סמי פרטיות" בתמורה לניהול הפארק הסמוך לזכרון יעקב. ל-Xnet נמסר כי "התנהלותו האישית והציבורית של סגל לוותה בחריגה מנורמות מקובלות. מאחר שהנושא עומד להיות נידון בבית המשפט, אנו מנועים מלהגיב על כך מעבר לנאמר".

והנה עוד הצעות שהתמודדו בתחרות שבוטלה

גיל אבן צור אדריכלים

האדריכל גיל אבן צור פועל ממשרדו בניו יורק, שאותו הקים לאחר עשור במשרדו של אדריכל-העל ריצ'רד מאייר. לדבריו, בהצעתו המתכננים מתבוננים על עיצוב קתדרלות וארמונות מונומנטליים ומציעים חזות "נייטרלית ואסתטית" שמכבדת את המרחב הרגיש בנוכחות עדינה. לבניין אין כניסה דרמטית, אלא כניסה שהיא דרך, והנכנסים מובלים למבואה מכיוון הרחבה המרכזית. המגיעים למתחם עושים זאת ברכב, באוטובוס, בחשמלית, באופניים או ברגל, והמתכננים ניסו להתחשב בכל באי הספרייה.

מעטפת הבניין נראית כמחולקת לאצבעות מחופות אבן, שביניהן קורות צרות ודומיננטיות. למעשה קיימת הפרדה של ממש רק בין אצבע אחת, הממוקמת בחלק העליון של המגרש, לבין המעבר שנמצא לצידה, ובמקביל לשאר חללי הספרייה. אזורי הקריאה והלימוד מגוונים. חלקם חללי-ענק משותפים וחלקם אינטימיים, ומגיעים אליהם לאחר עלייה בגרם המדרגות, המוביל למבט דרמטי אל הנוף דרך קירות מסך.

  • צוות תכנון: ויידן-יומאנס, ג׳איי לי, דיויד בליי, אמינה בואייד, מיה רילוב, קלואי רייס

מייזליץ-כסיף

את מעטפת הבניין הדומיננטית מגדירים המתכננים כ"קולאז' גיאולוגי עשיר". כדי להשיג את המראה הם התכוונו לאסוף אבנים מרחבי תבל. הבניין נראה כמסה, אך מצטייר כקליל יותר בזכות פרט שפותח במיוחד ומורכב מרפפות אבן תלויות על קונסטרוקציה עדינה, שמקבילה לקירות הזכוכית. המתכננים שאפו לאזן בין הצרכים השימושיים של הספרייה לבין החשיבות שבפתיחת המרחב לציבור, ולכן יצרו קומת קרקע ציבורית ושקופה ו"דחפו" את קו הקונטור החיצוני של המפלס התחתון כדי ליצור כניסה.

הפורמליות החיצונית נשברת בפנים, בקווים מעוגלים שמשרטטים חלק מהחללים והאלמנטים (כמו מרכז המידע ומרכז המבקרים). גרם מדרגות ספירלי מוביל לקומת הקריאה, שגם בה הקווים העגולים מקבלים ביטוי בפטיו פתוח ובתכנון אזורים פרטיים יותר. צורת הגג מעוצבת בהשראת מנורת שבעת הקנים ומורכבת ממתכת מוזהבת. היא מאזנת את הסגירות של המבנה. המתכננים ביקשו לנצל את שטחו הגדול של הגג – כ-8,000 מ"ר – כדי להפיק אנרגיה סולארית.

פטר קינן, ליחן סילבר אמיצי ויובל אמיצי – זכו לציון לשבח בשלב א'

זהו זוג אדריכלים צעיר - הוא יוצא משרדה של עדה כרמי, והיא הועסקה במשרד מייזליץ-כסיף - שפעל בשיתוף עם האדריכלים הצעירים פטר קינן, דורי סדן ורותי עורב. הצעתם משחררת חלקים נכבדים מהמגרש לכיכר ציבורית, שממנה "נשלחת" מרפסת המרחפת מעל לוואדיות ופונה אל העיר. ברחבה שזורים פטיואים המאירים את אזורי התפעול והאחסון התחתונים, שאליהם ואל החניה ניתן להיכנס מהמפלס התחתון ברחוב רופין.

האגף הציבורי מתרומם מעל לכיכר כמסה מחוררת, והמעטפת מחופה להבי אבן ענקיים המסודרים במרווחים משתנים. המתכננים מצטטים את סכמת גריד תשעת הריבועים המסורתי שהופיע לאורך ההיסטוריה באדריכלות המצרית, בבית הליוואן ובווילה רוטנדה של פלאדיו. הפונקציות השונות במבנה המרכזי מסתדרות סביב פטיו מרכזי, עם חללי קריאה וחללים כפולים מתחלפים המאפשרים קשר עין ביניהם. בקומת הקרקע חנות מזכרות ובית קפה, ולצידם גרם מדרגות נעות המוביל לקומה השנייה, אל מרכז המידע ומשם לחדרי הקריאה, כשבדפנות ממוקמים אזורי למידה לקבוצות.