"לכל אחד יש הפוטנציאל להיות נכה בן רגע", אומרת ריבה מוסקל, מנכ"לית קרן של"ם, שמלווה פרויקטים אדריכליים לבעלי צרכים מיוחדים ב-17 השנים האחרונות. "תכנון צריך להתאים לכולם: כולנו יכולים לשבור רגל, להיות בחודש תשיעי להריון, להגיע לזיקנה". מוסקל היא אחת השופטות בתחרות האדריכלים הפתוחה לתכנון מרכז-יום טיפולי לאזרחים מוגבלים שכלית והתפתחותית, שיוקם בבאר שבע – תחרות שהוכרזה בשבוע שעבר ביוזמת גלריה "זהזהזה", עיריית באר שבע וקרן של"ם.

זהו עיתוי מתבקש לבחינת מצב הפרויקטים למען אזרחים עם צרכים מיוחדים, שפזורים ברחבי הארץ - מרכזי-יום, פנימיות טיפוליות והוסטלים, שחלקם נבנו מלכתחילה למטרה זו ואחרים נמצאים במבנים שעברו הסבה. מאחר שרוב המבנים מוקמים בתקציב נמוך, התוצאה במקרים לא מעטים היא תכנון חסר מעוף, בפרט כאשר הפרוגרמה המקורית שונה מהייעוד הסופי (במבנה שעבר הסבה), אז מתקבלת אסופת טלאים עם אלמנטים מאולצים. במקרים לא מעטים, פרויקטים המיועדים למוגבלים ולמפגרים מודרים אל מחוץ למרכזי הערים – באזורי תעשייה או בשכונות מרוחקות – בתקציב נמוך שמשמעותו עיצוב מיושן, אזורי כינוס חשוכים וכניסות לא נגישות. האם אפשר לשפר את המצב?

כולנו נהיה מוגבלים

"עיצוב לכולם" או "עיצוב אוניברסלי", שמתחשב בצרכים של כל בני האדם, הוא ביטוי שכיח בעגה העכשווית של המתכננים. מה עומד מאחורי המינוח הזה, שבו משתמשת גם ריבה מוסקל? כששואלים את האדריכל ביל לידי (bill leedy), שתיכנן אתEd Roberts Compus, מרכז בינלאומי לזכויות הנכים בברקלי, קליפורניה, מהם המרכיבים החיוניים בתכנון מקום לבני אדם עם מוגבלויות, הוא נחרד מעצם השאלה. "השאלה צריכה להיות מנוסחת בצורה מעט שונה", הוא מסביר בנימוס, "אנו צריכים להפסיק לחשוב במונחים של 'תכנון לבעלי מוגבלויות' ולהתחיל לחשוב במונחים של 'עיצוב לכולם'. ההבדל בין השניים מכריע: הגישה הראשונה מבודדת אדריכלות באופן מלאכותי ועלולה ליצור חללים מבודדים. היא מתעלמת מכך שבשלב כלשהו של חיינו, כולנו נהיה מוגבלים. הגישה שנייה רחבה יותר, קרובה לרוחו של העיצוב האוניברסלי וחוגגת את המגוון העשיר של הסיטואציות האנושיות, ומשלבת בין העקרונות הפואטיים בעיצוב לחיים של כולנו".

נדמה שישראל עוברת שינוי חיובי, גם אם לא מהיר מספיק, במודעות לצרכיהם של נכים ומוגבלים. מבני הציבור שהוקמו בשנים האחרונות מנסים לתת מענה לצרכים המגוונים הללו – כמו רצועת הנגשה, המסייעת לבעלי לקויות ראייה, בפתחו של כל מעבר או גרם-מדרגות; מעברים רחבים לכיסאות גלגלים; כיסאות וספסלים לעייפים; וכך הלאה. מתוך ההתחשבות נוצר קונפליקט חדש, שביל לידי קורא לו ""dueling disabilities (מוגבלויות מתחרות): "עיצוב לכולם פירושו תכנון מגוון רחב של צרכים, שעשויים להתחרות זה בזה. למשל, כשמתכננים מרקם מחוספס בשביל עיוורים, שטח הפנים עלול להיות לא נוח למי שמתנייד בכיסא גלגלים. הפתרון טמון בעיצוב יצירתי". וכך, למשל, בכניסה לקמפוס אד רוברטס בברקלי, תוכננו רצועות הנגשה המוטבעות בבטון. רק המרקם והצבע עברו שינוי, בעוד שהמפלס של פני השטח נותר זהה.

הקמפוס, שמשתרע על פני 25 אלף מ"ר, הוקם על שטח שהיה "חור" ברקמה העירונית של ברקלי, אך נוח להגיע אליו משום שהוא סמוך לתחנת BART (מערכת הסעת ההמונים במפרץ סן פרנסיסקו). זהו אחד המרכזים הקהילתיים הבולטים בעולם למען בעלי מוגבלויות, הן בזכות הנגישות לתחבורה ציבורית - מעליות מובילות ממפלס הרכבת התחתית אל הבניין ורחבת הכניסה - והן בזכות התוכן: זהו ביתם של ארגונים הפועלים למען מוגבלים, והקמפוס מאכלס גם חללי תערוכות, מעון, גן משחקים, חדרי כושר, מתקני הכשרה מקצועית ובית קפה הפתוח לכולם. כל השימושים מאורגנים סביב חצר מרכזית, שנעטפת במערכת מעברים נגישה המחופה במרקם שנגיש לכל אדם.

לא זו בלבד, אלא שהקמפוס משמש כמרכז עירוני ומסייע לשיקום השכונה שבה הוא נמצא. רחבת הכניסה, שצורתה מחצית מעגל, היא תחנת תחבורה ציבורית: אוטובוסים, מוניות ורוכבי אופניים עוצרים כאן, בנוסף לנוסעי הרכבת התחתית שעולים מלמטה. החזיתות מחופות רצועות עץ איפאה שמיגנות על הבניין בפני השמש. קיר המסך השקוף בכניסה חושף רמפת סליל צבעוני ומונומנטלי, שדואגת להציע גישה נוחה לחלל התערוכות בקומה השנייה (בעיצוב ספירלי בנוסח מוזיאון גוגנהיים במנהטן). אטריום (חלל כניסה גבוה המואר באור שמש) משמש להתכנסות אקראית בכניסה למבנה, כמו גם כאזור כנסים גמיש.

במבנה יש "אלמנטים אוניברסליים" נוספים, כגון מסדרונות רחבים, מעליות גדולות עם לחצנים גדולים במיוחד (כפי שניתן לראות בסרטון המצורף), חדרי שירותים שתוכננו לנוחיותם של נכים, דלתות אוטומטיות, מכשירי שילוט קריאים, ואקוסטיקה ידידותית לחירשים וללקויי שמיעה. זאת, בנוסף לעמידה בתקנים מחמירים של בנייה בת-קיימא (מדליית זהב מטעם Leed, אוורור טבעי, תאורת יום, בנייה חסכונית ושימוש בחומרים ממוחזרים, מתחדשים ולא רעילים).

"בדומה למונח השחוק 'עיצוב בר- קיימא', עיצוב אוניברסלי הוא צורת ביטוי נוספת שמגדירה 'עיצוב טוב'", אומר לדי בראיון טלפוני. "הוויזואליות והסגנון האדריכלי הם היבטים חשובים המשרתים מטרה נעלה יותר - מעורבות בין האנשים לסביבתם". לדעתו, "כל בניין צריך לקבל בברכה את כל האנשים ללא קשר ליכולות שלהם, לגילם או לנסיבות שהובילו אותם למקום. אדריכלות קיימת בשביל כולם, ולכולנו הזכות לעבוד ולחיות במקום בריא, מעורר השראה ונכון מבחינה חזותית".

בית נועם החדש: החניכים יגורו ליד סטודנטים מהאזור

עמותת אלין בית נועם מפעילה מאז 1986 מרכז-יום בקרית אונו, המשרת כ-70 חניכים עם מוגבלויות שכליות וגופניות קשות. התפוסה המלאה חייבה את העמותה להקים מרכז נוסף, שיציע גם דיור לחניכים ולא רק פעילות יומית. את הפרויקט, המעוצב ברוח "העיצוב האוניברסאלי" שאותה מקדם המנהל, איקי בר-חיים, מתכנן משרד "פלסנר אדריכלים" והוא ישרת 54 חניכים לצד סטודנטים שלומדים באזור – כולם יתגוררו זה לצד זה.

בית נועם מוקם על מגרש בן 40 דונם ביער אילנות קדימה (סמוך לאבן יהודה), והוא נמצא בשלבי תכנון מתקדמים. המוסד יכלול שטחים ירוקים פתוחים – פנימיים וחיצוניים – לספורט אתגרי ופנאי, יחד עם שבילי אופניים שיתחברו לחורשת קק"ל הסמוכה. "בשונה מפרויקטים רגילים, שבהם סוגיות הנגישות נפתרות בדרכים עקלקלות, התכנון כאן מתואם לכל בני האנוש מלכתחילה - לנשים עם עגלות, לזקנים, לנכים ולעיוורים", מסבירה האדריכלית דניאלה פלסנר על נקודת המוצא.

שני שלישים מתוך 10,000 המ"ר הבנויים יאכלסו את השימושים הציבוריים: הכניסה המזרחית תוביל לחללי הכיתות, לחדרי הטיפול ולשאר החללים, המתוכננים סביב שתי חצרות. מדרום למתחם תוקם כניסה נוספת, ציבורית. שתי בריכות באורך 25 מטרים יהיו כאן, אחת מהם פראלימפית, ומרכז ספורט אתגרי ישמש את הציבור הרחב, שיוכל ליהנות מקיר טיפוס, כבל אומגה ואולם ספורט. כיכר ציבורית פתוחה תפגיש את הספורטאים כולם, ומפגש נוסף יתרחש במסעדה שתפעל בבית נועם – אף היא פתוחה לכולם – כדי שהחניכים יבואו במגע עם הציבור הרחב.

מתוך החצרות ייצאו שבילים המתחברים לאזורי המגורים של החניכים והסטודנטים. שני האזורים מופרדים באמצעות הטופוגרפיה הטבעית העדינה, כשערוגות יפרידו בין הדירות – כל אחת מהן בשטח 20 מ"ר, ומצוידת במרפסת, בסלון ובמטבח. "ההבנה היא שלא מתכננים לנכים, אלא לאנשים", מדגישה פלסנר, שגם תהיה אחת השופטות בתחרות בבאר שבע. והיא נותנת עצה למתחרים: "הפרויקט לא יכול להיות מונומנט לאדריכל או להיראות כפסל סביבתי. הוא מחויב להיות קודם כל פונקציונלי, מקום לאנשים שישהו בו, וגם להיות אסתטי. השילוב בין המרכיבים השונים יוביל לתכנון מוצלח".

מוסקל רומזת על הדגשים שהיא מחפשת, כשופטת בתחרות: "אני לא אומרת שלא שצריך להתפרע, אבל אנחנו מחפשים פרויקט ישים. האוכלוסייה מאתגרת והחוכמה היא לתכנן פרויקט טוב במחיר סביר, והאדריכלות צריכה להיות מחוברת לסביבה". היא חוששת ממבנה "שיפאר את המגלומניה של האדריכל" על חשבון השימושיות והתפקוד, והיא מחפשת מתכנן "שמשרטט עם עפרון עם מחק בקצה", כזה שניתן לנהל עמו דיאלוג.

מקום שמכבד את יושביו ולא מכריח אותם להיטלטל

המגרש שעליו ייבנה מרכז-היום נמצא ברחוב שאול המלך בשכונה י"א, והוא יכלול כיתות, חדרי טיפול ושטחים פתוחים. הפרויקט ייבנה בשלושה שלבים ובתקציב בנייה של כ-6 מיליון שקלים: הראשון ישמש 32 חניכים, ושטחו יהיה כ-700 מ"ר; שלב ב' יוסיף 500 מ"ר לשירותם של 32 חניכים נוספים; והשלב האחרון יכלול כ-300 מ"ר שישרתו 16 חניכים נוספים. בסופו של תהליך יתפוס המבנה 22% משטח המגרש הכולל, שהוא 7,000 מ"ר, כלומר 1,540 מ"ר בנויים. המתחרים נדרשים לתכנן את כל חלקי המבנה.

הפרויקט מאגד מבנים שונים שהוקמו במשך השנים ברחבי בירת הנגב, בשיטת הטלאים ומבלי להתאים לצרכים הייחודיים של החניכים. מנהלת מחלקת שיקום באגף הרווחה בעירייה, מירי בן זיקרי, מציינת כמה דוגמאות: "ממקומות רבים נעדר מרחב פתוח, למבנה מסוים נוספה רמפה בלתי אופטימלית עבור המטפלים והמטופלים, ולמקום אחר התווספו שירותי נכים בדיעבד".

לדברי מוסקל, "הבניין צריך להיות פשוט בתוכניתו, מואר ולא מסובך. זה צריך להיות בניין בעל חלונות גדולים שלא מסתתר מאחורי חומות. הרבה פעמים מזניחים את החצר, אבל צריך לזכור כי זו אוכלוסייה שצריכה להיות בחוץ - וזה המקום שהאדריכל צריך לחשוב עליו כשמציגים את המבנה", מוסקל מציינת, בהקשר הזה, את "מרכז צ'יימס" בתל אביב, שעקב שיקולי מקום הוא סובל מחצר קטנה.

"זוהי אוכלוסייה הנמצאת על קצה הרצף", אומרת בן זיקרי. "התחרות שמה את האוכלוסייה הזו על המפה. המבנה יאפשר לרכז קבוצה גדולה של חניכים ואנשי מקצוע במקום אחד, לקיים את כל הפעילויות בלי להסיע חניכים ממקום למקום, במרכז חדש שיאובזר בהתאם, יהיה אסתטי ויכבד את משתתפיו".

איך משתתפים בתחרות?

התחרות מחולקת לשני שלבים: שלב א' אנונימי ופתוח לכל משתתף (אפילו למי שאינו אדריכל), תמורת דמי השתתפות שנעים בין 350 ל-600 שקלים (הנחה לסטודנטים ולאדריכלים עד גיל 35). לשלב ב' יעפילו שלוש הצעות, ואז תתאפשר הרחבת צוות התכנון כדי לעמוד בדרישות המזמין. שלוש ההצעות יזכו בפרס על סך 25 אלף שקלים.