מגורים ברי השגה ממלאים את הדיונים בכל כלי התקשורת, והבקיאים-לכאורה בעסקי הנדל"ן אומרים: "תראה, הארץ קטנה והדרישה למגורים גואה, על כן אין ברירה אלא לבנות לגובה". אם להתבטא בעדינות, מדובר בהטעיה גסה: אין כל קשר בין צפיפות הבנייה (מספר היחידות לדונם) לבין גובה הבנייה. אפשר לבנות מגדלים ולהישאר עם צפיפות נמוכה; אפשר באותה מידה לבנות בנייה נמוכה בצפיפות גבוהה, מה שנקרא בכל העולם Low rise – high density.
לא צריך להרחיק למחוזות כמו פאריז, לונדון, ברצלונה או וינה כדי לראות את זה. אני מתכוון לבינוי העירוני שיושב על "קו אפס" לרחוב ולשכנים (זאת אומרת ללא גינה קדמית וללא מרווחים לצד השכנים) עם חצר פנימית ראויה, המתנשא לגובה של 6 עד 8 קומות. בבינוי כזה אנו מגיעים לצפיפות של 30 עד 40 דירות לדונם. לעומת זאת, במתחמי המגדלים שמתרוממים סביבנו כפטריות אחר הגשם בונים בצפיפות של כ–20 עד 25 יחידות לדונם בלבד. אז אם תאוות הבצע היא המניע לבנייה לגובה, באמצעות בניית מספר רב יותר של יחידות דיור, מדובר בפרדוקס.
אבל בכך לא די. מתחמי המגדלים הורסים את הרקמה העירונית, שכוללת את הבתים, המרחבים הפרטיים והציבוריים שקצב החיים האנושי מתקיים בתוכם. כאשר אנו תוקעים מגדל בתוך רקמה זו היא נהרסת – לא בבת אחת, לאט לאט, וזה יותר גרוע כי קשה להבחין בתהליך הניוון.
אומרים לי: "תראה, במנהטן זה עובד!" אבל במנהטן המגדלים שתולים בקרקע, ולא משנה לאיזה גובה יתנשא המגדל, הוא מנהל דיאלוג עם הרחוב. בקומת הקרקע יש חנויות, מסעדות ובתי קפה שכולם מתייחסים לרקמת החיים העירונית.
מה היא עיר, אם לא הרחוב והכיכרות שלצדו. המתחמים של אותם אסמי מגורים הם מתחמים פרבריים לכאורה, ואין להם מקום בלב הערים. אז אם זה רע, למה בונים אותם? כי אתה בא אצל האדריכל, והמענה אשר בפיו הוא "זה מה שהיזם ביקש", או "אני בונה את מה שהאנשים רוצים לקנות", והאנשים רוצים לקנות כדי להידמות למודל החיקוי שלהם, ומכאן נעים הלאה אל מהנדסי הערים וועדות התכנון שבסופו של דבר מאשרים לבנייה את מה שכולנו ביקשנו מהם לאשר במינון כזה או אחר.
הדרך היחידה לצאת ממעגל הקסמים היא לנסות ולהעריך באופן מקצועי את ערכם התרבותי של כל אחד מן המרכיבים, תוך מתן עדיפות לאלה שהחברה בישראל תרצה ביקרם.
