מגורים ברי השגה ממלאים את הדיונים בכל כלי התקשורת, והבקיאים-לכאורה בעסקי הנדל"ן אומרים: "תראה, הארץ קטנה והדרישה למגורים גואה, על כן אין ברירה אלא לבנות לגובה". אם להתבטא בעדינות, מדובר בהטעיה גסה: אין כל קשר בין צפיפות הבנייה (מספר היחידות לדונם) לבין גובה הבנייה. אפשר לבנות מגדלים ולהישאר עם צפיפות נמוכה; אפשר באותה מידה לבנות בנייה נמוכה בצפיפות גבוהה, מה שנקרא בכל העולם Low rise – high density.

 

לא צריך להרחיק למחוזות כמו פאריז, לונדון, ברצלונה או וינה כדי לראות את זה. אני מתכוון לבינוי העירוני שיושב על "קו אפס" לרחוב ולשכנים (זאת אומרת ללא גינה קדמית וללא מרווחים לצד השכנים) עם חצר פנימית ראויה, המתנשא לגובה של 6 עד 8 קומות. בבינוי כזה אנו מגיעים לצפיפות של 30 עד 40 דירות לדונם. לעומת זאת, במתחמי המגדלים שמתרוממים סביבנו כפטריות אחר הגשם בונים בצפיפות של כ–20 עד 25 יחידות לדונם בלבד. אז אם תאוות הבצע היא המניע לבנייה לגובה, באמצעות בניית מספר רב יותר של יחידות דיור, מדובר בפרדוקס.  

פריז. אין מגדלים והעיר צפופה בהרבה מת''א (צילום: antonikon, cc)
פריז. אין מגדלים והעיר צפופה בהרבה מת''א (צילום: antonikon, cc)

 

אלא שהבצע לא נמצא במספר הדירות או בממדיהן אלא ב"יוקרתן", משום שדירות יוקרה - לפי המושגים הרווחים כאן כיום - נמצאות אך ורק במגדלים. כך נוצר מעגל קסמים שמורכב משתי בעיות: הראשונה היא טכנולוגית - מבחינה טכנית אפשר לבנות מגורים לגובה, אך האם זהו פתרון נכון לערים שלנו? והשני והדומיננטי יותר הוא הכמיהה לגובה: הרצון להיות מעל כולם – מתוך אותה כמיהה שגרמה למגדל בבל, או בגלל כוח העושר , המעמד החברתי והיוקרה.

 

אני מעז להוסיף מרכיב שלישי: אלמנט הבריחה. כאשר אתה יושב על מרפסת הסלון בקומה 22 אתה נמצא רחוק מהמרצפות העקומות, מהמכוניות החונות עם שני גלגלים על המדרכה, מהלכלוך בחצרות האחוריות ומהמציאות הישראלית בכלל. כל מי שמעוניין להשתכשך בגבהים החברתיים האלה, משלם מחיר כספי גבוה, וקשה שלא לפזול הצידה ולהיזכר במשכורות הבכירים.

 

אבל בכך לא די. מתחמי המגדלים הורסים את הרקמה העירונית, שכוללת את הבתים, המרחבים הפרטיים והציבוריים שקצב החיים האנושי מתקיים בתוכם. כאשר אנו תוקעים מגדל בתוך רקמה זו היא נהרסת – לא בבת אחת, לאט לאט, וזה יותר גרוע כי קשה להבחין בתהליך הניוון.

 

אומרים לי: "תראה, במנהטן זה עובד!" אבל במנהטן המגדלים שתולים בקרקע, ולא משנה לאיזה גובה יתנשא המגדל, הוא מנהל דיאלוג עם הרחוב. בקומת הקרקע יש חנויות, מסעדות ובתי קפה שכולם מתייחסים לרקמת החיים העירונית.

אז אם זה רע, למה בונים אותם? כי אתה בא אצל האדריכל, והמענה אשר בפיו הוא "זה מה שהיזם ביקש"

 

לעומתם, הדגם הישראלי של מגדל מגורים – אף שמדובר בהכללה – בנוי כך שאת קומת הקרע ממלא לובי גבוה ומפואר, והאיש שבו מאותת לך מרחוק שאם אתה לא גר כאן ואף אחד מן הדיירים לא הזמין אותך, אל תחשוב אפילו להתקרב. אלה מגדלים מנוכרים לסביבתם הבנויה, מנוכרים לסביבה האנושית, מנוכרים לעיר שבתוכה הם יושבים.

 

כך כבר צצו כאן לא מעט מתחמים המורכבים ממגדלים כאלה. כולם יחד וכל אחד לחוד מנותקים מן העיר, לא שייכים ולא משתתפים בהוויה העירונית, מוקפים לא ברחובות אלא בכבישים. כך אנו מחסלים את זכות קיומו של הרחוב ואנו מוצאים מפלט בקניון (ומהו קניון אם לא ארבעה רחובות בשני מפלסים?)

 

מה היא עיר, אם לא הרחוב והכיכרות שלצדו. המתחמים של אותם אסמי מגורים הם מתחמים פרבריים לכאורה, ואין להם מקום בלב הערים. אז אם זה רע, למה בונים אותם? כי אתה בא אצל האדריכל, והמענה אשר בפיו הוא "זה מה שהיזם ביקש", או "אני בונה את מה שהאנשים רוצים לקנות", והאנשים רוצים לקנות כדי להידמות למודל החיקוי שלהם, ומכאן נעים הלאה אל מהנדסי הערים וועדות התכנון שבסופו של דבר מאשרים לבנייה את מה שכולנו ביקשנו מהם לאשר במינון כזה או אחר.

 

מגדלי הולילנד. בקומה ה-22 לא דורכים על מרצפות הרחוב העקומות (צילום: אלכס קולומויסקי)
מגדלי הולילנד. בקומה ה-22 לא דורכים על מרצפות הרחוב העקומות (צילום: אלכס קולומויסקי)

 

עוד לא הזכרנו את הנזקים הנגרמים לרקמות עירוניות הראויות לשימור. לא הזכרנו גם קריקטורות עירוניות מתרבות והולכות, בדמותם של מגדלים שצמחו לגבהים מוגזמים רק בעטיו של בניין היסטורי שהציבור חפץ בשימורו. גם אלה וגם אלה ראוי שיילקחו בחשבון כאשר אנו דנים במאזן השלילי של בניית מגדלי מגורים בתוך הערים.

הדרך היחידה לצאת ממעגל הקסמים היא לנסות ולהעריך באופן מקצועי את ערכם התרבותי של כל אחד מן המרכיבים, תוך מתן עדיפות לאלה שהחברה בישראל תרצה ביקרם.