הבניין הלבן והמתעגל הניצב בכיכר דיזנגוף 4 בתל אביב היה אחד האחרונים שלא הצטרפו לתהליך ההתחדשות והשימור בכיכר, אך בימים אלה גם הוא נמצא בשלבי גימור סופיים. עיריית תל אביב בחרה לשכוח את הכיכר ולהזניח אותה, אך יזמים ובעלי נכסים התעוררו בשנים האחרונות והחליטו לא לחכות לה. הם התחילו לשפץ את בנייני הכיכר ולחולל מה שנראה כתחייה נדל"נית, שמתבטאת לפי שעה רק בנכסים המקיפים את הכיכר; היא עדיין לא משכה אחריה את פרנסי העיר להשקיע גם במרחב הציבורי עצמו, שהוא מהחשובים בישראל. אולי זה עוד יקרה.
ועדיין, הזנחה ועליבות
כיכר דיזנגוף היא מסמליה החשובים של "העיר הלבנה", שעליה הכריז אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. תיכננה אותה ב-1934 האדריכלית ג'ניה אוורבוך (1977-1909), שהתבססה על חזונו של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס ליצירת מרכז עירוני בצורת כיכר ציבורית. בסוף שנות השבעים עברה הכיכר תהליך חידוש שנוי במחלוקת, שהגביה אותה אל מעל לכביש כדי להזרים את התנועה ברחוב דיזנגוף, והתברר בדיעבד כמהלך שדירדר את הכיכר למקום שבו היא נמצאת היום. מאז ועד היום לא זכתה הכיכר לטיפול ראוי שיחזיר לה את תהילתה, ורק סבלה מהזנחה גוברת.
דירות שכורות: השקעה בחזית, לא בעיצוב הפנים
הבית בכיכר דיזנגוף 4, שנבנה ב-1935 בתכנונו של האדריכל דוד יוכנין, הוא אחד המבנים הראשונים בכיכר. בדומה לשאר המבנים המקיפים את הכיכר העגולה, גם הוא תוכנן על בסיס הנחיותיה של אוורבוך, בהתאם לעקרונות הסגנון הבינלאומי. ייחודו של הבניין בכך שהוא מורכב משני מבנים, האחד פונה לכיכר והשני שוכן על דופן המגרש האחורית ופונה לחצר פנימית. לכן קבעה העירייה שמדובר במבנה לשימור מחמיר, אחד משני המבנים היחידים בכיכר הנכללים בקטגוריה זו.
לאחר שיושלם תהליך השימור והחידוש, יאכלס הבניין 12 דירות קטנות לשכירות, כ-50 מ"ר כל אחת. השבוע, בביקור באתר הבנייה, השלימו אנשי המקצוע את עבודות הגמר המתמקדות בפנים הדירות. בשונה מהתכנון החיצוני והבסיסי של השימור, שעליו אחראי אדריכל, הרי שעיצוב הפנים בוצע באופן עצמאי על ידי היזמים מבלי להיעזר בשירותיו של אדריכל השימור. ההחלטה הזו, גם אם אינה פוגעת בחזית הבניין, מתבטאת באופן משמעותי בדירות עצמן: מדובר בהשקעה מינימלית בעיצוב הפנים. מכאן אפשר להבין, כי פנים הדירה אינו יכול להתחרות בנוף שנשקף מהחלונות שלה.
איך משמרים נכס
התכנון המחודש כלל את שימור המבנה הקיים, שימור ופיתוח החצרות הפנימית והאחורית, חיזוק המבנה נגד רעידות אדמה והסבת קומת הקרקע של המבנה האחורי ממסחר למגורים. מימר הכין את התיעוד ההיסטורי והאדריכלי של הבניין בליווי אגף השימור במינהל ההנדסה העירוני, כדי למצוא כל תצלום ובדל מידע על סיפורו של המבנה, דייריו ומתכנניו.
בנוגע לחזית, זו נדרשת כמובן להשתלב בשאר חזיתות הכיכר. אף שמבני הכיכר נראים במבט ראשון זהים, כל מבנה תוכנן על ידי אדריכל אחר וקיימים הבדלים הדורשים מענה פרטני. מימר טוען כי עיקר המאמץ מתמקד בהחזרת המרפסות הפונות לכיכר למצבן המקורי, משום שבמרוצת השנים נעשו בהן שינויים - כי הריסה, סגירה ותוספות - ופרטי המרפסת אינם שגרתיים. לעומת זאת, קומת המסחר בקומת הקרקע מתאפיינת בחלונות ראווה בסגנון תל אביב של שנות ה-30, כלומר תיבת זכוכית שבולטת מהחזית; הרצון היה לתת לעוברים ושבים את התחושה כי הם מוקפים בוויטרינת זכוכית. גם פרט זה נדרש לשחזור בידי בעלי מלאכה מאומנים.
אז להוריד את הכיכר?
כיליד תל אביב, יש למימר עמדה מגובשת לגבי מעמד הכיכר ועתידה. "אני לא רואה בעיה בהגבהת הכיכר", הוא אומר, "אך ברור שאחרי למעלה משלושים שנה שלא נגעו בה, צריך לטפל ולהתאים את החומרים לזמננו ולדאוג לתחזוקה שוטפת. בדומה לכיכר אתרים, גם כיכר דיזנגוף היא מקום שאף פעם לא נראה טוב". לדעתו, את המזרקה של יעקב אגם כדאי לפנות: "מה שחשוב בכיכר הם לא הפסלים אלא האנשים, ובהם צריך להשקיע".
עוד על הכיכר: מאבק להורדתה מבלי לחפור חניון
