הדפסה
לכתבה באתר
הבניין הלבן והמתעגל הניצב בכיכר דיזנגוף 4 בתל אביב היה אחד האחרונים שלא הצטרפו לתהליך ההתחדשות והשימור בכיכר, אך בימים אלה גם הוא נמצא בשלבי גימור סופיים. עיריית תל אביב בחרה לשכוח את הכיכר ולהזניח אותה, אך יזמים ובעלי נכסים התעוררו בשנים האחרונות והחליטו לא לחכות לה. הם התחילו לשפץ את בנייני הכיכר ולחולל מה שנראה כתחייה נדל"נית, שמתבטאת לפי שעה רק בנכסים המקיפים את הכיכר; היא עדיין לא משכה אחריה את פרנסי העיר להשקיע גם במרחב הציבורי עצמו, שהוא מהחשובים בישראל. אולי זה עוד יקרה.
שני המבנים הראשונים שסימנו את התעוררות הכיכר היו מלון סינמה (לשעבר קולנוע אסתר) ומלון סנטר, שניהם בפינת רחוב זמנהוף, שחיזקו את הממד התיירותי של המתחם. אחריהם הוחל בשיפוץ מבנים למגורים, ובשנה שעברה נפתח מחדש גם קולנוע חן לאחר שיפוץ מקיף. שוק הנדל"ן המקומי לא נח לרגע, וכעת עובר כל הגוש שבין הרחובות ריינס לדיזנגוף שיפוץ מאסיבי: הבית ההיקפי נהרס כדי להיבנות מחדש, כשרק חזיתו עומדת על תילה ותעבור שימור. פרויקט זה יאכלס 26 דירות יקרות ושטחי מסחר.
גם המסחר מגלה סימני התאוששות, אחרי שנים ארוכות שבהן נחשבה הכיכר לאחד המקומות המאוסים בתל אביב. בנוסף לבתי קפה מחודשים מול קולנוע חן, ולבוטיק של הסטייליסט גל אפל שנפתח אשתקד, נחתה כעת סנונית קולינרית מצליחה – הבר-מסעדה הטרנדי "לה שוק" – שכבר ממלאת את הכיכר בקליינטים שלא חשבו להגיע אליה. לבד מהם, זה כמה שנים פועל בכיכר שוק עתיקות ססגוני, המצליח למשוך קהל רב מכל חלקי הארץ, אם כי יתכן דווקא הוא מסייע בהנצחתה של הכיכר כמקום מרופט, בדומה לפריטים הנמכרים בדוכניו.
ועדיין, הזנחה ועליבות
כיכר דיזנגוף היא מסמליה החשובים של "העיר הלבנה", שעליה הכריז אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. תיכננה אותה ב-1934 האדריכלית ג'ניה אוורבוך (1977-1909), שהתבססה על חזונו של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס ליצירת מרכז עירוני בצורת כיכר ציבורית. בסוף שנות השבעים עברה הכיכר תהליך חידוש שנוי במחלוקת, שהגביה אותה אל מעל לכביש כדי להזרים את התנועה ברחוב דיזנגוף, והתברר בדיעבד כמהלך שדירדר את הכיכר למקום שבו היא נמצאת היום. מאז ועד היום לא זכתה הכיכר לטיפול ראוי שיחזיר לה את תהילתה, ורק סבלה מהזנחה גוברת.
מכיוון שהכיכר אינה מנוהלת כיחידה אורגנית הכוללת את המרחב הציבורי והפרטי גם יחד, הפריחה המסתמנת בנדל"ן ובמסחר אינה מועילה למצבה העגום של הכיכר – לא ביום ולא בלילה החשוך, כשאנשים שהביטחון האישי חשוב להם מעדיפים להתרחק ממנה. ולכן, הבניין בכיכר דיזנגוף 4 ושכניו מצטחצחים ונצבעים מחדש, אך ההזנחה והעליבות מבטיחים, למרבה האכזבה, שהם ימשיכו להיבלע בהזנחה ובעליבות שאופפת את סביבתם. אלא אם כן תואיל העירייה לעשות את הצעד שלו מחכים כבר עשרות שנים, ולקבל אחריות על אחד המקומות הייחודיים בתל אביב.
דירות שכורות: השקעה בחזית, לא בעיצוב הפנים
הבית בכיכר דיזנגוף 4, שנבנה ב-1935 בתכנונו של האדריכל דוד יוכנין, הוא אחד המבנים הראשונים בכיכר. בדומה לשאר המבנים המקיפים את הכיכר העגולה, גם הוא תוכנן על בסיס הנחיותיה של אוורבוך, בהתאם לעקרונות הסגנון הבינלאומי. ייחודו של הבניין בכך שהוא מורכב משני מבנים, האחד פונה לכיכר והשני שוכן על דופן המגרש האחורית ופונה לחצר פנימית. לכן קבעה העירייה שמדובר במבנה לשימור מחמיר, אחד משני המבנים היחידים בכיכר הנכללים בקטגוריה זו.
על השימור והחידוש אחראי האדריכל נאור מימר (40), בעל משרד הנושא את שמו. אחרי ששימש בעבר כאדריכל בכיר במשרדו של אמנון בר-אור, הנחשב לאדריכל השימור המוביל בעיר, מייצג מימר את הדור הצעיר התופס אחיזה בתחום התכנון, הסובל בעשורים האחרונים ממעמד ירוד.
לאחר שיושלם תהליך השימור והחידוש, יאכלס הבניין 12 דירות קטנות לשכירות, כ-50 מ"ר כל אחת. השבוע, בביקור באתר הבנייה, השלימו אנשי המקצוע את עבודות הגמר המתמקדות בפנים הדירות. בשונה מהתכנון החיצוני והבסיסי של השימור, שעליו אחראי אדריכל, הרי שעיצוב הפנים בוצע באופן עצמאי על ידי היזמים מבלי להיעזר בשירותיו של אדריכל השימור. ההחלטה הזו, גם אם אינה פוגעת בחזית הבניין, מתבטאת באופן משמעותי בדירות עצמן: מדובר בהשקעה מינימלית בעיצוב הפנים. מכאן אפשר להבין, כי פנים הדירה אינו יכול להתחרות בנוף שנשקף מהחלונות שלה.
בחזית הבניין, הפונה אל הכיכר, המאפיין המרכזי הוא המרפסות בעלות הקווים המעוגלים, הבוהקות כעת בלובנן, ומתייחסות לאקלים הישראלי באמצעות פסים שנפערו בדופן החיצונית, ודרכם מתאפשר לאוויר קר מן החוץ לזרום אל פנים המרפסת וממנה אל הדירה, בעוד אוויר חם זורם החוצה. מיזוג אוויר טבעי זה, ששולב בבנייה התל אביבית של שנות השלושים, הוא אחד המרכיבים שייחדו את הסגנון הבינלאומי בעיר והקנו לה את התואר הנכסף של אתר מורשת עולמית.
אך אל מול הלובן ורוח החידוש והשימור, מאכזב לגלות שכאשר נכנסים לחצר הפנימית נתקלים מיד בפחי האשפה הגדולים והירוקים. מאחר שכמות האשפה בימים עברו הייתה מזערית ביחס לימינו, לא תוכנן חדר אשפה בבניין המקורי, ולכן הפחים מוצבים בלית ברירה בחצר הפנימית.
איך משמרים נכס
התכנון המחודש כלל את שימור המבנה הקיים, שימור ופיתוח החצרות הפנימית והאחורית, חיזוק המבנה נגד רעידות אדמה והסבת קומת הקרקע של המבנה האחורי ממסחר למגורים. מימר הכין את התיעוד ההיסטורי והאדריכלי של הבניין בליווי אגף השימור במינהל ההנדסה העירוני, כדי למצוא כל תצלום ובדל מידע על סיפורו של המבנה, דייריו ומתכנניו.
בעוד שעלות שיפוץ המבנה לשימור היתה סביב 6,000 שקלים למ"ר, הרי ששיפוץ מבנה דומה שאינו לשימור עולה רק כ-4,500 שקלים למ"ר. מימר מסביר כי העלויות נובעות מיוקר הפרטים הייחודיים, בהם חלונות ותריסי עץ, טיח על בסיס סיד וצבע מיוחד, שחלקם מיובא מחו"ל.
בנוגע לחזית, זו נדרשת כמובן להשתלב בשאר חזיתות הכיכר. אף שמבני הכיכר נראים במבט ראשון זהים, כל מבנה תוכנן על ידי אדריכל אחר וקיימים הבדלים הדורשים מענה פרטני. מימר טוען כי עיקר המאמץ מתמקד בהחזרת המרפסות הפונות לכיכר למצבן המקורי, משום שבמרוצת השנים נעשו בהן שינויים - כי הריסה, סגירה ותוספות - ופרטי המרפסת אינם שגרתיים. לעומת זאת, קומת המסחר בקומת הקרקע מתאפיינת בחלונות ראווה בסגנון תל אביב של שנות ה-30, כלומר תיבת זכוכית שבולטת מהחזית; הרצון היה לתת לעוברים ושבים את התחושה כי הם מוקפים בוויטרינת זכוכית. גם פרט זה נדרש לשחזור בידי בעלי מלאכה מאומנים.
בדומה לשאר המבנים בכיכר, גם הבניין הזה נצבע בלבן, אך למימר חשוב להדגיש שבנייני העיר הלבנה כלל לא היו לבנים. "הצבעים היו אמנם בגוונים בהירים, אבל יכולת למצוא בתים בצבעי אפרסק, ורוד, צהוב ובז'", הוא אומר ומסביר, "לבן הוא לא צבע פרקטי, כי מספיקה סופת אבק אחת כדי שמיד אחרי הגשם הראשון האבק יימרח על החזית והבניין ייראה זוועה. בצילומי השחור ולבן של תל אביב, הגוונים הבהירים נראו להיסטוריונים כצבע לבן, ולכן דבקה בתל אביב הסטיגמה של 'העיר הלבנה'".
אז להוריד את הכיכר?
כיליד תל אביב, יש למימר עמדה מגובשת לגבי מעמד הכיכר ועתידה. "אני לא רואה בעיה בהגבהת הכיכר", הוא אומר, "אך ברור שאחרי למעלה משלושים שנה שלא נגעו בה, צריך לטפל ולהתאים את החומרים לזמננו ולדאוג לתחזוקה שוטפת. בדומה לכיכר אתרים, גם כיכר דיזנגוף היא מקום שאף פעם לא נראה טוב". לדעתו, את המזרקה של יעקב אגם כדאי לפנות: "מה שחשוב בכיכר הם לא הפסלים אלא האנשים, ובהם צריך להשקיע".
עוד על הכיכר: מאבק להורדתה מבלי לחפור חניון
