"מה אני אגיד, מטורף לגמרי. אמריקה מטורפת" אומר אלון אבוטבול כשאני מדברת איתו יומיים אחרי הטבח הנורא שהתרחש בהקרנת חצות של "באטמן" החדש, חצי שעה אחרי תחילת הסרט. כלומר לא הרבה אחרי שהסצנה הראשונה, בה מככב אבוטבול, הוקרנה.
>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק
"לא יודע אם זה בגלל 'באטמן' או לא, אבל בני אדם יכולים להיות כאלה חיות טרף, אני אף פעם לא אצליח להבין את זה. מה שנשאר זה לחבק את הילדים".אם לפני ארבע שנים, אפילו שלוש, מישהו היה אומר לאלון אבוטבול שהקיץ הוא יחגוג שנתיים וחצי של מגורים בלוס אנג'לס, ירגיש כמעט כמו בבית, ייגמל מגלוטן ("הפסקתי לאכול לחם והחיים שלי נראים אחרת"), ומעל הכל, יוצף בהצעות עבודה בהוליווד - הוא היה פורץ באחד הצחוקים המתגלגלים שלו ולא מפסיק לעולם.
והנה, כשבוע לפני ש"עלייתו של האביר האפל" מגיע למסכים ברחבי העולם, הוא יושב בבית קפה מקסים בשדרות פיקו, הוואן חונה בחוץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל, והוא קורן.
בגיל 47 אלון אבוטבול, אחד השחקנים הכריזמטיים שהנפיקה מדינת ישראל, ההוא מ"שתי אצבעות מצידון", "הכוכב הכחול" ו"שבתות וחגים", מאושר באופן שממש מרגש לראות. הוא אפילו אוהב את לוס אנג'לס. "מת עליה", הוא אומר, "עיר חולת פטיש, פסיכית לגמרי. אתה צריך לשמור על החוק, אבל בתוך הגבולות של הסיסטם, תעשה מה שאתה רוצה ואף אחד לא נכנס לך לחיים. לאנשים יש איזה דימוי של מסיבות ואירועים ופרמיירות ואורות, אבל את גרה פה, את יודעת שזה מדבר וכולם נמצאים בתוך האוטו שלהם כל היום'". ועכשיו אתה כובש את הוליווד."די נו, אני לא כובש כלום. את מגזימה".
אוקיי, אתה עובד ביותר ויותר דברים שאנשים רואים."זה נכון. אם זו היתה המטרה שלי? בטח שלא. זה הדבר האחרון שחשבתי עליו, מה זה השטויות האלה.
"אשתי (שיר ביליה - צ.ש) תמיד אמרה, 'בוא ניסע לפני שהילדים יהיו גדולים'. אמרתי 'אוקיי, ניסע להודו, לניו זילנד', אני רק רציתי לעשות עם המשפחה סיבוב בטבע וחשבתי על הצד הכלכלי של הרפתקה כזו, בכל זאת יש לי ארבעה ילדים. אשתי החליטה שבאים לכאן. אמרה לי 'אתה שחקן, נוסעים להוליווד'".
אבל עכשיו אתה מתחיל לעבוד פה בקצב לא רע בכלל. זה עדיין סתם קטע בשבילך?"אה, אני מפוכח לגמרי. בסופו של דבר לוס אנג'לס היא עיר נמל של שחקנים. כולם מגיעים לכאן כדי שישלחו אותם לדטרויט ואפגניסטאן לשחק פושעים או חיילים או משהו.
"עם הזמן אתה מתחיל להבין את העיר ואת מה שהולך כאן, וזה גם מה שמעניין אותי, העיר, לא הוליווד. מה זה הוליווד? שכונה? בניין? מרכז קהילתי? אין דבר כזה הוליווד, זו פיקציה. באתי לכאן עם דימוי על אל.איי ועל אמריקה, לא על הוליווד, והדימוי הזה מתחיל להתפוגג עכשיו. "לקח לי שנתיים וחצי למצוא את בית הקפה הזה שמרגיש לי קצת כמו פלורנטין ונווה צדק. אז היום אני כבר לא נמצא באיזה דימוי של לוס אנג'לס או של אמריקה, אני כבר בתוך זה. יודעת מה קלטתי פה?". מה?"שבאמריקה מי שיש לו חנות עם שלט יותר גדול, הוא באמת יותר גדול".
אבוטבול אולי לא בא לכבוש את הוליווד, אבל גם מתנגדים לכיבוש צריכים קצת מזל כאן. לאבוטבול נפתחה הדלת בתפקיד מוצלח בסרט "Body Of Lies" של רידלי סקוט, עם ראסל קרואו וליאונרדו דיקפריו. אחר כך עשה תפקידי אורח בסדרות עתירות רייטינג כמו "המנטליסט", ''קאסל", "פרינג'" ו־"NCIS", ובשבועיים האחרונים הצטלם לפרק של סדרת הבת "NCIS לוס אנג'לס". עכשיו יש לו את העניין הקטן הזה עם "עלייתו של האביר האפל", שם הוא מגלם את המדען הרוסי ד"ר לאוניד פאבל, חלק משמעותי מהצוות של הבאד גאייז. הניסיון לדבר איתו על החוויה הגרנדיוזית הזו הוא הפעם היחידה בשעתיים וחצי של שיחה שבה נמחק לו החיוך מהפנים. "אסור לי להגיד רבע מילה, כלום ושום דבר, יהרגו אותי". כן, גם אחרי שהסרט כבר יצא, בקושי מותר לו לפתוח את הפה. אפשר להבין את החשש שלו. ספק אם אי פעם נוצר בהוליווד סרט בסדר גודל עצום שכזה שהיה עליו מעטה חשאיות גדול כמעט באותה מידה. דמותו של אבוטבול מרכזית בסיפור, וגם אם התפקיד עצמו קטן. הקרדיט שלו ממוקם לא רע במעלה העשירייה השנייה, והסצנות שהוא משתתף בהן בהחלט נחקקות בזיכרון. מה חשבת על הסרט?"מאוד אהבתי אותו, במיוחד את ההופעה של אורי גבריאל. אורי היה פשוט אדיר, עבודת המשחק שלו היתה יותר מרשימה ממני. אבל הרגע הכי מרגש בשבילי בסרט היה לראות את הקרדיט החדש שלי, 'אלון מוני אבוטבול'. מוני זה השם של אבא שלי, וזו דרכי הקטנה להנציח אותו. לראות את הקרדיט הזה בפעם הראשונה היה הרגע הכי מרגש בסרט".
מה ההבדל בין לעשות סרט פה לסרט בארץ?"תפקידים בארץ תמיד באים עם כל ההיסטוריה שלי שם. יש בהם עומקים אחרים לגמרי, כי זה עברית וזה ישראל. זה פרי של חיי ועבודתי במדינה שלי.
"פה כשאני הולך לעשות סדרת טלוויזיה, הם אומנם שוכרים את אותה פרסונה, אבל אני נותן להם את מה שהם צריכים. הם לא לוקחים אותי עם המטען שלי. מצד שני אני מתחיל לעשות כאן אודישנים לדברים שכן רוצים אותי, את אלון. אם אצליח להיות מי שאני באמת, אז מה שיקרה יהיה סבבה".
הסרט הישראלי הנוכחי שהוא מביא אליו את ההיסטוריה שלו הוא "הדילרים", סרטו החדש של עודד דוידוף ("מרס טורקי", "מישהו לרוץ איתו").
מדובר בקומדיית הסטלנים הראשונה של ישראל, שבה מככבים איתי תורג'מן ורמי דוידוף (אחיו של הבמאי) כשני צעירים שחיים בשכונה ירושלמית ומאוד רוצים להביא את קבוצת הכדורגל המקומית שלהם לניצחון אגדי, אם רק כל מיני בנות ושאכטות לא היו מפריעות להם.
אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא דווקא אבוטבול בתפקיד עבריין מזדקן בשם שגיא אזולאי (על שם אחד התסריטאים), בעל תסרוקת בלתי נשכחת, שגורם לגיבורים להתחרט שהם אי פעם התעסקו איתו. "שתי אצבעות מצידון"? הפעם יש לנו עסק עם שתי אצבעות קטועות במקרר.
"לפני כך וכך עשורים שיחקתי בסרט קצר של עודד דוידוף, כשהוא עוד היה סטודנט בסם שפיגל, ואחר כך גם שיחקתי אצלו בסרט הראשון שביים, 'מרס טורקי'", מספר אבוטבול. "מאז אנחנו חברים. כשהוא התקשר אליי ואמר לי שסוף סוף יש לו משהו שאנחנו יכולים לעשות ביחד, שמחתי מאוד". הסרט עוסק בתרבות הסטלנים. אתה מכיר אותה אישית?"אני לא חושב שיש מישהו בארץ שהיה בשנטיפי ולא מכיר. כולנו הלכנו לאותם בתי ספר וכולנו עברנו כל מיני דברים. אבל בסרט הזה הסאטלה היא רק הכיסוי לסיפור האמיתי, כי הוא מספר על מה זה בדיוק שכונה בישראל.
"אני השארתי את תרבות הסטלנים מאחור כבר בגיל העשרה, אבל אני מחבב את ההוויה הישראלית שרואים בסרט. אם זה היה רק סרט על מריחואנה, זה לא היה מעניין ולא היה מצחיק. אבל פה זה אנשים שכל אחד מאיתנו מכיר".
אתה משחק בסרט מול איתי תורג'מן, שפה בארץ נהיה שיחת היום."גדול, הוא גדול. אני מת עליו. תורג'י הוא מתוק ומקסים, סופרסטאר, ויאללה, כל הכבוד לו. הוא מצחיק אותי".
"גם אם הם יהיו כאן כל החיים, הם תמיד יישארו ישראלים. אבל מצידי שיהיו טורקים וטריפוליטאים, העיקר שיהיו בני האדם שהם עכשיו. אני מודה לאלוהים כל יום על שהכניס אותם לחיים שלי".
רק כדי שיהיה ברור עד כמה אבוטבול לא איבד אפילו גרם אחד מהישראליות שלו, הוא שומר את מיטב תחמושת האדרנלין לשאלה המאוד תמימה: "עד כמה אתה מתעניין במה שקורה בארץ". קחו נשימה עמוקה."אני מאוד מתעניין ומאוד תומך בכל ניסיונות המחאה. אבל זה בא ממקום אחר לגמרי, כי אני לא מעורב. היכולת לא להיות מעורב בכל דבר שקורה בארץ נותנת לי אפשרות לראות את התמונה היותר גדולה, מעבר לשאלה אם אנחנו מפציצים את האיראנים או רק שולחים להם כל מיני באטמנים עם מבחנות.
"בישראל יש ציבור מאוד ערני. אולי האפיקים שלו לכוח פוליטי חסומים, אבל הציבור מאוד ערני. בתפיסת העולם שלי אני באמת רואה את כל בני האדם שווים, זהים, אחים. אבל אני רואה שגם אותם אחים הם סוג של חיות אדם.
"קחי מדינה שוחרת שלום כמו ארצות הברית, היא כל הזמן נמצאת במלחמה וזה לא משתנה, גם כי הציבור לא ערני. פה מתים אנשים במיסיסיפי, אז למי אכפת בלוס אנג'לס. בישראל כן יש ציבור שמגיב ויש פוליטיקה שמסרבת להשתנות ושואבת את אותם ישראלים לתוך שיחה שהם לא רצו לנהל.
"זה מה שכל כך אהבתי בדפני ליף ומה שקרה שם, כי הם שינו את השפה, אבל עכשיו גוררים אותם שוב לשפה הישנה. זה דור אחר לגמרי, עם שפה אחרת. קורה משהו מסביב, יש את זה באוויר".
אולי תלך כבר לפוליטיקה?"אני אלך. ברגע שאגמור את הדבר הזה, ברגע שאגמור לעשות לביתי, אני אלך".
ומתי תחזור לארץ?
"אם היה לי מיליונים עכשיו, ברור שהייתי בארץ. אני כל כך שמח שהגעתי לכאן בגיל מבוגר, שאין בכלל את השאלה האם אחזור או לא. לילדים שלי זו אולי שאלה, אבל לא לי. כששואלים אותי מה אני אוהב בישראל, אני תמיד אומר שאני אוהב אותי. כל מה שאני, לטוב ולרע, בא מישראל, ואני אוהב את מה שיצא".
** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס :
- מה דעתכם על הלוק של אביבית בר זוהר?
