אחד משלנו: אלון אבוטבול לא שוכח מאיפה הוא בא

"מה אני אגיד, מטורף לגמרי. אמריקה מטורפת" אומר אלון אבוטבול כשאני מדברת איתו יומיים אחרי הטבח הנורא שהתרחש בהקרנת חצות של "באטמן" החדש, חצי שעה אחרי תחילת הסרט. כלומר לא הרבה אחרי שהסצנה הראשונה, בה מככב אבוטבול, הוקרנה.

אם לפני ארבע שנים, אפילו שלוש, מישהו היה אומר לאלון אבוטבול שהקיץ הוא יחגוג שנתיים וחצי של מגורים בלוס אנג'לס, ירגיש כמעט כמו בבית, ייגמל מגלוטן ("הפסקתי לאכול לחם והחיים שלי נראים אחרת"), ומעל הכל, יוצף בהצעות עבודה בהוליווד - הוא היה פורץ באחד הצחוקים המתגלגלים שלו ולא מפסיק לעולם.

והנה, כשבוע לפני ש"עלייתו של האביר האפל" מגיע למסכים ברחבי העולם, הוא יושב בבית קפה מקסים בשדרות פיקו, הוואן חונה בחוץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל, והוא קורן.

"די נו, אני לא כובש כלום. את מגזימה".

"זה נכון. אם זו היתה המטרה שלי? בטח שלא. זה הדבר האחרון שחשבתי עליו, מה זה השטויות האלה.

"אשתי (שיר ביליה - צ.ש) תמיד אמרה, 'בוא ניסע לפני שהילדים יהיו גדולים'. אמרתי 'אוקיי, ניסע להודו, לניו זילנד', אני רק רציתי לעשות עם המשפחה סיבוב בטבע וחשבתי על הצד הכלכלי של הרפתקה כזו, בכל זאת יש לי ארבעה ילדים. אשתי החליטה שבאים לכאן. אמרה לי 'אתה שחקן, נוסעים להוליווד'".

"אה, אני מפוכח לגמרי. בסופו של דבר לוס אנג'לס היא עיר נמל של שחקנים. כולם מגיעים לכאן כדי שישלחו אותם לדטרויט ואפגניסטאן לשחק פושעים או חיילים או משהו.

"שבאמריקה מי שיש לו חנות עם שלט יותר גדול, הוא באמת יותר גדול".

"מאוד אהבתי אותו, במיוחד את ההופעה של אורי גבריאל. אורי היה פשוט אדיר, עבודת המשחק שלו היתה יותר מרשימה ממני. אבל הרגע הכי מרגש בשבילי בסרט היה לראות את הקרדיט החדש שלי, 'אלון מוני אבוטבול'. מוני זה השם של אבא שלי, וזו דרכי הקטנה להנציח אותו. לראות את הקרדיט הזה בפעם הראשונה היה הרגע הכי מרגש בסרט".

"תפקידים בארץ תמיד באים עם כל ההיסטוריה שלי שם. יש בהם עומקים אחרים לגמרי, כי זה עברית וזה ישראל. זה פרי של חיי ועבודתי במדינה שלי.

"פה כשאני הולך לעשות סדרת טלוויזיה, הם אומנם שוכרים את אותה פרסונה, אבל אני נותן להם את מה שהם צריכים. הם לא לוקחים אותי עם המטען שלי. מצד שני אני מתחיל לעשות כאן אודישנים לדברים שכן רוצים אותי, את אלון. אם אצליח להיות מי שאני באמת, אז מה שיקרה יהיה סבבה".

הסרט הישראלי הנוכחי שהוא מביא אליו את ההיסטוריה שלו הוא "הדילרים", סרטו החדש של עודד דוידוף ("מרס טורקי", "מישהו לרוץ איתו").

מדובר בקומדיית הסטלנים הראשונה של ישראל, שבה מככבים איתי תורג'מן ורמי דוידוף (אחיו של הבמאי) כשני צעירים שחיים בשכונה ירושלמית ומאוד רוצים להביא את קבוצת הכדורגל המקומית שלהם לניצחון אגדי, אם רק כל מיני בנות ושאכטות לא היו מפריעות להם.

אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא דווקא אבוטבול בתפקיד עבריין מזדקן בשם שגיא אזולאי (על שם אחד התסריטאים), בעל תסרוקת בלתי נשכחת, שגורם לגיבורים להתחרט שהם אי פעם התעסקו איתו. "שתי אצבעות מצידון"? הפעם יש לנו עסק עם שתי אצבעות קטועות במקרר.

"אני לא חושב שיש מישהו בארץ שהיה בשנטיפי ולא מכיר. כולנו הלכנו לאותם בתי ספר וכולנו עברנו כל מיני דברים. אבל בסרט הזה הסאטלה היא רק הכיסוי לסיפור האמיתי, כי הוא מספר על מה זה בדיוק שכונה בישראל.

"אני השארתי את תרבות הסטלנים מאחור כבר בגיל העשרה, אבל אני מחבב את ההוויה הישראלית שרואים בסרט. אם זה היה רק סרט על מריחואנה, זה לא היה מעניין ולא היה מצחיק. אבל פה זה אנשים שכל אחד מאיתנו מכיר".

"גדול, הוא גדול. אני מת עליו. תורג'י הוא מתוק ומקסים, סופרסטאר, ויאללה, כל הכבוד לו. הוא מצחיק אותי".

"השארתי את תרבות הסטלנים מאחור כבר בגיל העשרה". ב"הדילרים" (צילום: רן מנדלסון)

"גם אם הם יהיו כאן כל החיים, הם תמיד יישארו ישראלים. אבל מצידי שיהיו טורקים וטריפוליטאים, העיקר שיהיו בני האדם שהם עכשיו. אני מודה לאלוהים כל יום על שהכניס אותם לחיים שלי".

"אני מאוד מתעניין ומאוד תומך בכל ניסיונות המחאה. אבל זה בא ממקום אחר לגמרי, כי אני לא מעורב. היכולת לא להיות מעורב בכל דבר שקורה בארץ נותנת לי אפשרות לראות את התמונה היותר גדולה, מעבר לשאלה אם אנחנו מפציצים את האיראנים או רק שולחים להם כל מיני באטמנים עם מבחנות.

"בישראל יש ציבור מאוד ערני. אולי האפיקים שלו לכוח פוליטי חסומים, אבל הציבור מאוד ערני. בתפיסת העולם שלי אני באמת רואה את כל בני האדם שווים, זהים, אחים. אבל אני רואה שגם אותם אחים הם סוג של חיות אדם.

"קחי מדינה שוחרת שלום כמו ארצות הברית, היא כל הזמן נמצאת במלחמה וזה לא משתנה, גם כי הציבור לא ערני. פה מתים אנשים במיסיסיפי, אז למי אכפת בלוס אנג'לס. בישראל כן יש ציבור שמגיב ויש פוליטיקה שמסרבת להשתנות ושואבת את אותם ישראלים לתוך שיחה שהם לא רצו לנהל.

"זה מה שכל כך אהבתי בדפני ליף ומה שקרה שם, כי הם שינו את השפה, אבל עכשיו גוררים אותם שוב לשפה הישנה. זה דור אחר לגמרי, עם שפה אחרת. קורה משהו מסביב, יש את זה באוויר".

"אני אלך. ברגע שאגמור את הדבר הזה, ברגע שאגמור לעשות לביתי, אני אלך".

ומתי תחזור לארץ?

"אם היה לי מיליונים עכשיו, ברור שהייתי בארץ. אני כל כך שמח שהגעתי לכאן בגיל מבוגר, שאין בכלל את השאלה האם אחזור או לא. לילדים שלי זו אולי שאלה, אבל לא לי. כששואלים אותי מה אני אוהב בישראל, אני תמיד אומר שאני אוהב אותי. כל מה שאני, לטוב ולרע, בא מישראל, ואני אוהב את מה שיצא".

** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :

• מה דעתכם על הלוק של אביבית בר זוהר?
• מי החשפנית המועדפת עליכם בסדרה "אלנבי"?
• אילנית לוי מתגעגעת לאקס אלירז שדה. ראיון