קטמנדו: כך הופכים רעיון מעניין לסדרה עם גל גדות

בפיוט "לכה דודי" שמושר בערב שבת מופיע המשפט שהפך למטבע לשון: “סוף מעשה במחשבה תחילה". ביום רביעי האחרון עלתה בערוץ 2 הסדרה "קטמנדו".

בכורת הסדרה היא בבחינת סוף המעשה. זהו, העבודה כמעט הסתיימה. אבל כדי להגיע לכאן, אחרי עשרות אנשים ברחבי העולם שהיו מעורבים בהרפתקה הזאת, צריך להתחיל מה"מחשבה תחילה", הרעיון שהיה פתית השלג הראשון שהפך כמה שנים אחר כך לסופת שלגים עזה.

מאי, 2006. זה קרה בדיוק השבוע לפני שש שנים, בל"ג בעומר. את אסתר ונדר (נייר), אז עיתונאית ב"גלובס" (וכיום עורכת ב”הארץ”), הכרתי רק באמצעות שם העט שבו חתמה כשהגיבה בבלוג שלי, “סטארי נייט", על שם שירו של דון מקלין (על שם ציורו של ואן גוך).

התווכחנו בתגובות כמה פעמים ויכוחים פוליטיים. היא דתייה מגוש עציון, אני חילוני ממרכז תל אביב, וכשהיא אמרה לי שיש לה רעיון שהיא רוצה לספר לי עליו ונפגשנו גילינו, כמו בדרמה הכי צפויה, שמתחת לתוויות הפוליטיות, הגיאוגרפיות, האמוניות, נמצאים אנשים שרב המשותף ביניהם.

שנינו עיתונאים, היא למדה תסריטאות בסם שפיגל, אני מלמד תסריטאות, היא לא באמת ימנית, אני לא באמת חילוני. ואז שמעתי את הרעיון שלה: אחרי שחזרה עם משפחתה מטיול במזרח, שבו בילתה לא מעט בבתי חב"ד, היא רצתה לעשות משהו עם הסיטואציה הזאת של שני חב"דניקים צעירים, נשואים טריים, שכל חייהם חיו בחממה של כפר חב"ד, מגיעים לעולם השלישי ומקימים שם בית יהודי.

הרעיון, כאמור, נבט והתפתח אצלה בטיוליה. לי היתה בשלב הזה רק תרומה אחת בלבד לתרום: היא חשבה שזה רעיון לסרט עלילתי, אני אמרתי שזה רעיון לסדרת דרמה, כי זו סיטואציה עם פוטנציאל דרמטי אינסופי, ולא רק סיפור סגור אחד. החלטנו לנסות לקדם את זה.

אני הלכתי להסתובב קצת בגוגל, לראות מה זה הדבר הזה שנקרא "בית חב"ד", וגם היתה לי תחושה שאני יודע איזה מפיק עשוי לחבב את הרעיון: אילון רצ'קובסקי מיולי אוגוסט הפקות. הוא, אם אני זוכר נכון, היה האיש השלישי (מחוץ למעגל המשפחתי שלנו) ששמע את הרעיון והצטרף אליו.

בשלב הזה נתתי לפרויקט הזה שם: “ק"ק קטמנדו" - קהילת קודש קטמנדו. שטעטל יהודי קטן באמצע נפאל. בדרך, נשר ה"ק"ק", ונותר רק "קטמנדו". קצר וקליט יותר, אני מניח.

מרץ 2008. כמעט שנתיים אחר כך. בשנתיים האלה פגשנו בארץ המון שליחי חב"ד ושמענו את הסיפורים שלהם, ובראשם את חזקי ליפשיץ, שליח חב"ד האמיתי בקטמנדו, איש ששבה אותי בקסמו ממש מהפגישה הראשונה, אי שם בבית קפה ירושלמי (כשר למהדרין) באמצע הלילה.

היינו צריכים להזכיר ולהבהיר שהסדרה שלנו אינה עוסקת בו ובמשפחתו אלא בדמויות בדיוניות, אבל שהניסיון שלו ושל אשתו חני בהקמת בית חב"ד בקטמנדו והקשר שלהם עם התרמילאים הוא חומר עזר מצוין לעגן סיפורים שנמציא במציאות ריאליסטית ואמינה.

בשנתיים האלה הצטרפו לפרויקט שתי קרנות שהחליטו לתמוך בהפקה, אם וכאשר יהיה גוף משדר: קרן גשר וקרן אבי חי. בשנתיים האלה הצטרף גם אורי סיון, אחד התסריטאים המבריקים שעובדים בארץ, וסוג של תרמילאי ושליח חב"ד שגולגל באיש אחד, שהפך לעורך התסריט שלנו.

ואז נכנסה לתמונה רשת, שהצטרפה כזכיינית. במרץ 2008, אחרי שנתיים של גיוסי אנשים לפרויקט, קיבלנו אור ירוק לצאת לדרך. ואיתו תקציב לצאת למסע תחקיר במזרח. במרץ 2008 הגעתי סוף סוף לקטמנדו.

האמת, נפאל וקטמנדו מעולם לא היו על מפת הטיולים שלי. אני מעדיף את לונדון, ניו יורק או פריז. ועם הנחיתה בקטמנדו תהיתי למה בכלל טרחתי. זו היתה ללא ספק העיר המכוערת ביותר שראיתי מימיי.

חזרתי ואמרתי לכולם סביבי שטסנו למעלה מ־24 שעות מסביב לעולם כדי להגיע לעזה, אבל למעשה מעולם לא הייתי בעזה. כולם גלגלו עיניים, כי מתברר שזו תגובה שכיחה. אני לא הראשון שחושב ככה, ולא הראשון שתוך שלושה ימים ישנה את דעתו.

ואכן, לקח לי שלושה ימים עד שקלטתי את הגרוב של המקום, לא בגלל האסתטיקה של העיר אלא בזכות האווירה ששוררת שם.

קטמנדו - עמק אביך ומטונף שכמותה - מתגנבת אליך בהפתעה. ומבחינתי, ההפתעה הזאת היתה בעיקר ההבנה מה זה באמת בית חב"ד. מה זה האי הזה שנמצא באמצע סוף העולם.

מעולם לא הבנתי, למשל, איך זה יכול להיות שכשאתה פונה לנפאלי ומבקש ממנו משהו הוא לרוב יענה לך "נו פוסיבל", בלתי אפשרי. הנחתי שזו בעיקר בעיית תקשורת. שזו דרכם לא להגיד "בלתי אפשרי" אלא להגיד בעצם "אני לא מבין מה אתה מבקש ממני". אבל בתוך ההמולה הזאת נמצא בית חב"ד שבו הכל כן אפשרי. כל מי שצריך עזרה, מקבל. עשרה ימים ישבנו שם והתבוננו בדינמיקה המשונה הזאת.

קשה להבין בהתחלה מה המניע של זוג נשוי לפתוח בית שיהיה בסיס לכל הישראלים שזקוקים למקום להניח בו תרמיל, לאכול אוכל כשר (מפתיע כמה ישראלים משתדלים להקפיד על כשרות דווקא כשהם מחוץ לישראל), להחליף מידע ועצות עם תרמילאים אחרים, וכן, גם אולי להעז סוף סוף לשאול שאלות הקשורות לזהות יהודית.

בתי חב"ד במזרח (ויש גם את המוסד המוכר כ"הבית היהודי" המופעל במתכונת דומה אבל לא על ידי חב"ד) שונים מבתי חב"ד בשאר העולם. ברוב העולם הם פועלים בתוך קהילה קיימת, יציבה וקבועה, ואילו כאן הקהל מתחלף כל כמה שבועות, והקהל הוא של תרמילאים תפרנים ולא של אנשי עסקים. ובלי תרומות, איך ישרוד המקום?

במבט ראשון, בית חב"ד במזרח הוא גרסה חיה של קיר בפייסבוק. מקום פעיל להחלפת מידע, הודעות, תמונות וד"שים. אבל בהדרגה מבינים שיש שם משהו עמוק יותר, ומרגש יותר. משהו שקורה לישראלים כשהם בחו"ל.

בישראל יהדות מגיעה עם תיק כבד: פוליטיקה, צבא, מצוות, כפייה, מתח. אבל שם, הרחק, מול פלאי הבריאה וההרים הכי מדהימים שראיתי בחיי, פתאום יהדות זה משהו פשוט יותר, רוחני, וגם מסתורי, וזה המקום לנסות לראשונה להבין מה זה אומר "יהדות" או "אמונה", בלי קשר לעמדות פוליטיות או דעות קדומות.

והנה, אנשים שאולי לפני רגע חתמו על עצומה נגד חרדים, ודיברו עליהם מילים קשות בשיחות עם חברים, יושבים בביתם של חרדים, סביב אותו שולחן, ומדברים, ומגלים - באופן הדדי, אגב - שרוב הדעות הקדומות שגויות. פתאום נוצרת לה שם מעין ישראל אלטרנטיבית, המבוססת על געגוע ועל חיפוש מתמיד אחר זהות ושייכות. חיפוש שדווקא בישראל הוא כנראה לרוב בלתי אפשרי.

מקטמנדו טסנו לפוקארה, שם פגשנו עוד זוג שליחים צעיר שרק הגיע להקים בית חב"ד מקומי. הזוג הזה, שהגיע לשליחותו בהיותם נשואים טריים ולפני שהיו להם ילדים (הרבי מליובביטש הורה ששליחי חב"ד יהיו נשואים ועם ילדים בצאתם לשליחות, שאת שלב בניית המשפחה יעשו בקרבת משפחתם), היווה השפעה עצומה על יצירת הדמויות של שמוליק ומושקי, שליחי חב"ד שהמצאנו לסדרה. משם המשכנו גם לבית חב"ד בבנגקוק.

אבל לא רק על השליחים הסתכלנו, גם על המטיילים. רובם משתמשים בבית חב"ד כסוג של מועדון או זולה, מקום לפגוש ישראלים ולדבר עברית. ישבנו וראיינו עשרות מהם, גם מסקרנות למה הם באים דווקא לבית חב"ד, אבל גם איך נראה המסלול שלהם במזרח.

התחלנו להימשך לסיפורים של אלה שבאו למזרח והחליטו לא לחזור, או יושבים שם תקופה בחיפוש עצמי, והתחלנו לרקום את הקהילה הישראלית שנוצרת אד־הוק בסמטה זי בקטמנדו (הכתובת האמיתית, אגב, של בית חב"ד במיקומו הקודם), קהילה של כבשים שחורות, של אנשים שמרגישים בבית רק כשהם הכי רחוקים ממנו.

נובמבר 2010. צוות "קטמנדו" ממריא לנפאל להתחיל את הצילומים. זה השלב בהפקה (לפחות בהפקה ישראלית) שבו ליוצרי הסדרה אין ברירה אלא להוריד הילוך, להעביר את הפיקוד לידי הבמאי ולשבת בבית ולהתפלל לטוב.

הם היו בנפאל, אני עקבתי אחריהם בפייסבוק. נראה שהם עשו חיים. על התסריטים שהם צילמו השם שלי אפילו לא הופיע. את גל גדות מעולם לא פגשתי. אבל את הדמויות שהם מגלמים אני חולם בלילות כבר ארבע שנים. עכשיו זה בידיים של אנשים אחרים.

מאי 2012. קצת יותר משנה של עריכות. ושוב, היוצרים הם על תקן אורחים בשלב הזה. באים לראות ראף קאטים, ואז מקבלים עוד ועוד תיקונים לפרקים בקבצים במייל. בשלב הזה ראיתי כבר את 13 פרקי הסדרה עשרות פעמים, פעם כשהשוט הזה שם, ופעם כשהוא שם. לי זה נראה בסדר כך או כך, אבל יש אנשים נחושים ונחרצים ממני.

בסוף זה נגמר. אמיל סחב את הפרויקט אל קו הסיום. אני עכשיו זה שעומד בשולי הדרך ומוחא כפיים לו - ולשחקניו ולצוות שלו. לנו היה רעיון, הם ביצעו. ובאופן מדהים, הרעיון המקורי נשמר. ואולי אף שופר ושוכלל ושודרג בדרך.

ואני? אני יצאתי למסע מופלא, ברחבי העולם, אבל גם פנימה והחוצה בעולם היצירה הטלוויזיונית, ופנימה והחוצה אל תוך הנשמה שלי ושל העם שלי. ראיתי איך סדרה כזאת נרקמת לאט לאט - בקצב של נטיפים במערה - ואיך המכונה העצומה הזאת שנקראת טלוויזיה עובדת.

אבל אני את שלי קיבלתי ועשיתי: למדתי לא רק על טלוויזיה, אלא גם פגשתי אנשים מרתקים בצד השני של העולם ששינו את האופן שבו אני מביט על העולם, אנשים שקילפו ממני שנים של ציניות, והפכו אותי למישהו שפותח טקסט שלו בציטוט מתוך מזמור "לכה דודי". השליחות הושלמה.

משחק מכור

לא חיבבתי את הליהוקים של מיכאל מושונוב וגל גדות. ושוב, כמה טעיתי

“קטמנדו" מספרת על זוג חב"דניקים, נשואים טריים, שמגיעים כמעט בטעות לקטמנדו להקים בית חב"ד למטיילים. מהעבר השני של הסמטה יש גסטהאוס המנוהל על ידי ישראלי לשעבר שיש לו בטן מלאה על ישראל ועל הישראלים. והעובדה שנחיל ישראלי השתקע לו בבית ממול היא סוג של בעיה מצד הקארמה שלו.

אל תוך הסמטה הזאת מגיעה בחורה צעירה - שנעה בין העולמות המיוצגים על ידי תושבי הסמטה הישראליים, אלה המחצינים את זהותם היהודית והישראלית ואלה המדחיקים אותה - שמחפשת את אחותה שנעלמה. ואולי בעצם היא מחפשת את עצמה. בעצם כל דיירי הסמטה הזאת מחפשים את עצמם ואת הקשר שלהם למדינה שהם עזבו.

זה המקום שלי לווידוי: למרות שאני חושב שמיכאל מושונוב הוא אחד השחקנים הצעירים הכי טובים בארץ, חשבתי שזה לא רעיון טוב שהוא יגלם את שמוליק שוורצבארד. אני רציתי שזה יהיה שחקן אלמוני לחלוטין, כזה שנפגוש לראשונה בסדרה הזאת.

אני אומר את זה כדי להראות שהעניין הזה של עבודת צוות - זה עובד. מזל שלא הקשיבו לי. מזל. מושונוב נפלא בתור שמוליק. הוא קולט בעיניו ובחיוכו דברים שידענו על הדמות אבל שבכלל לא היו על הנייר. חודשים אחר כך, כשראיתי את חומרי הגלם, הייתי מוכן לאכול את הכובע. אני דמיינתי את שמוליק אחרת, ועכשיו אני מבין שדמיינתי אותו פחות טוב. בפעם הראשונה אני מבין מה עושה שחקן לדמות.

ואז היה את העניין עם גל גדות. כן, זה מרגש ומפתיע כשאחת השחקניות המבוקשות בעולם מתלהבת מתסריט שהיתה לך נגיעה בו ומוכנה לבוא לעשות אודישן. אבל יש בך צד סנובי שאומר: גל גדות? באמת? ואז ראיתי את האודישן. אודישן מבריק, מרגש, מדויק, היא קלעה לדמות של ימית תוך שנייה.

וכאן גם היתה הברקה מעולה של המלהקת שלנו, מיכל קורן, שהציעה את קרן ברגר לתפקיד אופירה, אחותה (ימית בסדרה מגיעה לנפאל בחיפוש אחר אחותה שנעלמה). זה מדהים איך גל וקרן נראות כמו אחיות, ואיך הן מתנהגות על המסך כמו אחיות.

ויש גם כוכבת אלמונית. משלב האודישנים הראשוני ביותר היה לכולנו ברור שמצאנו את האס בשרוול שלנו: שחקנית בשם ניצן לברטובסקי, שהיתה לפני תחילת לימודי משחק אפילו, והתגלתה מהר מאוד בתור המושקי המושלמת. הקול שלה, המראה שלה, הגינונים שלה, הלבטים התמידיים והכה טבעיים בעיניים שלה.

אם הייתי צריך ליצור את מושקי כדמות מונפשת באנימציית מחשב, היא היתה נראית כמו ניצן. ברגע זה אתם שואלים "ניצן מי?”. אבל חכו: היא תהיה אחד הדברים הכי גדולים שהיו לנו כאן. היא פשוט נפלאה.

__________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• מה דעתכם על הלוק של איתי תורג'מן
• ליאור סושרד קורא את המחשבות של ריהאנה
• אורלי שני מעצבת בגדים לאמריקאים