קל מאוד ללגלג על "היכל התהילה", ועל בית האח הגדול שהפך בין לילה ל"גני האח", והכוונה היא לאח הסיעודי שיטפל בחבורת השמנמנים המתבגרת הזו. קל מדי. אין טרגדיה מרגשת יותר מאשר מלך שנפל, וקברניטי ערוץ 24 (פעם, בנעוריו, ערוץ המוזיקה) הבינו את זה כשקיבצו יחד את חבורת השמאטעס הזו, במטרה לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה.

הקונספט פשוט ומבריק. מדובר בגרסת ה־Has Been של "האח הגדול VIP". בית האח, שפעם נדרשת להיות נובאדי כדי להיכנס אליו, העלה את דרישות הסף, ועכשיו עליך להיות נובאדי שפעם היה סאמבאדי. הצפייה בחדר החזרות מאתגרת ומהנה כאחד. אם בפעם הראשונה שדפנה ארמוני שרה את "בדרך" חשבתי שעדיף כבר לשמוע בלופ את ליהיא ונופר בקשקוש הספרדי מהאירוויזיון, חיש מהר התבדיתי. אחרי חמישה ניסיונות פתאום זה התחיל להיות מרגש. ופה התגנבה מחשבה שאם האנשים האלה מסכימים להשתתף בזה, פתטי ועלוב ככל שיהיה, יש ברצון שלהם להצליח משהו מכמיר לב ונוגע.

תמיר קליסקי התגלה כטאלנט הגדול מכולם: גם מוזיקאי, גם פסיכולוג וגם תסריטאי לא רע. האיש הזה יהפוך בעוד חודש וחצי לאגדה. הצפייה הזכירה לי שתמיד רציתי להיות זבוב על הקיר בחדר האמנים בבארבי, והנה ההזדמנות שלי. בינתיים אומנם הספקתי לראות רק את אריק סיני אוכל מעדן חלב ואת אבי ביטר מבשל שקשוקה בשיטה כוזרית למדי, אבל אני מניחה שכולם למדו מהניסיון של אלעד צפני ואף אחד לא יזכיר סמים שלא בהקשר של דקסמול סינוס.

כשכוכב מת, הוא הופך לענק חום או לבן, או לחור שחור. בגלקסיית התהילה ישנם כאלה וכאלה, כשם שבתוכנית עצמה יש מזה ומזה: גם רכילות זולה ומציצנות, וגם ניסיון לייצר עלה תאנה או עמוד שדרה מוזיקלי. כנראה שכיום אי אפשר לעשות ערוץ מוזיקה המבוסס על מוזיקה. עצוב? לא ממש: העולם השתנה, ואנחנו כבר לא יושבים מול המסך ומחכים לקליפ האהוב עלינו.

ערוץ 24 אומנם לקח את ההבנה הזו לקיצוניות ומציג תוכניות ברברת וטראש מהסוג הנמוך ביותר, אך "היכל התהילה" מסתמן כטראש מענג במיוחד, ואולי אפילו עם ערך מוסף. הערוץ עצמו, בעוד 20 או 30 שנה, יוכל להשתתף במין ריאליטי שכזה, בו ישתתפו ערוצים שהיו ואינם. "אני הייתי פעם ערוץ המוזיקה", הוא יגיד בפרומו, "שידרו בי קליפים. לא, לא לשיער. סתם, קליפים".

עוד בפנאי פלוס: