"אתה אף פעם לא לבוש לגמרי אם אין לך חיוך", טענה פעם ילדה קטנה וחמודה במחזמר "אנני", ובכך סתמה את הגולל על שאלת האטיטיוד הגדולה מכולן. כן, חיוך ושמחת חיים זה לילדות מפגרות עם קוקיות. התלבושות המופרכות שהטרנדים כופים עלינו אומנם עברו לא מעט גלגולים, אבל אחד הדברים היחידים שלא השתנו מאז ימי הבלורית של ג'יימס דין הוא מסיכת פני הפוקר המאופקת – האביזר ההכרחי לחתום את האנסמבל.
אין זה מקרי שבטסי ג'ונסון, כוהנת האנרגיות החיוביות של עולם האופנה שנוהגת לחתום את התצוגות שלה בגלגלון צומי, עומדת בפני פשיטת רגל – הנלהבות הלברדורית שלה פשוט לא יכולה לשרוד בתרבות המאגניבות השלטת. ובכלל, נדמה שכל מפעל החיים הצבעוני ועמוס הגלאם שלה היה מיותר – מסתמן שכל מה שאישה צריכה בשביל להיות שיקית באמת הוא שמלה שחורה קטנה והעלמת האישיות הפותה והנלהבת.
אחד הדברים המרכזיים המבדילים את התרבות הסטרייטית מזאת הגאה הוא הרשות להתלהב מדברים. להומואים מותר להתלהב ממה שבא להם וכמה שבא להם – לפרוץ בהשתנקויות עונג למראה סייל לוהט בטופשופ או לפרכס כעז צוהלת כשפתאום מתחיל ברדיו "סינגל ליידיז" של ביונסה. כל הטקסים המופלאים ומשחררי האנדורפינים האלו שלגברים סטרייטים אסור לקחת בהם חלק.
זו הסיבה האמיתית שסטרייטיות מקיפות את עצמן בסוללת קאמפ מדלגת – הרי כולנו בעצם ילדות קטנות עם קוקיות שרק רוצות לצחקק ולהתלהב מצמר גפן ורוד, תקליטי וינטג' של פראנס גל וגופיות עם הדפסי ארנבים. כולנו רוצות לשכוח לרגע ממסלול הריצה הסטרייטי הכופה עלינו את ההתנהלות הקשה להשגה הזאת, התנהלות הזרה כל כך לנפש הרכה והנזקקת שלנו. עולם הסטרייטים הוא העולם של ה-cool. לא סתם בחרו אנשי הקריאייטיב של הפרסומת לספרינג-טי בבחורים עם אוריינטציה הומו-אירוטית מובהקת כדי שיתגודדו סביב בנות יום ההולדת, בעוד סטרייט פלמ"חניקי קלישאתי חותם את חינגת הטראנסיות המופלאה במוטו הסטרייטי המייבש "בואו נרגיע".
עם זאת, לאחרונה התגלו כמה סדקים פוחזים אך אמיצים במיוחד בחומת הקרח של האטיטיוד הנכון. מספר מצומצם אך איכותי ודומיננטי של נשים החליטו כי מן הנכון להשליט סדר עולמי חדש בתרבות ה-cool המייבשת. נערת הפוסטר החדשה של מדיניות האנטי-קול הארצישראלית היא ללא ספק ליהיא גרינר, קרן השמש חרוטת הגומות שנשפכה אל מחוץ לבית "האח הגדול" מתפקעת כולה מצחוק וגמורה מאלכוהול. קראו לה שרמוטה, קראו לה אמריקקית, קראו לה האדם היחיד שאי פעם הוריד משקל בבית "האח הגדול" – מעל כל אלה, ליהיא גרינר היא תסמונת טורט נפלאה של מחיאות כפיים וחיוכים, מופע אורקולי של אישה אחת שלא ניתן להוריד עליו את השלטר. קצת יותר מדי סטימפי וקצת פחות מדי רן. קצת יותר מדי גבר הומו להוט שכלוא בגוף של אישה. הכי מוגזמת.
חברת כבוד נוספת במגזר הנלהבות להתלהב היא אנה דלו רוסו, העורכת הראשית של ווג יפן – אחד ממגזיני האופנה המוערכים יותר של השנים האחרונות. בניגוד לאחיותיה בנכר, אנה "הפסיכופטית" וינטור לווג האמריקאי ועמנואל "נערת בלמן הקשוחה" אלט לווג פריז, דלו רוסו מקפידה על אסטרטגיה תקשורתית הגובלת בנגישות יתר. ובמילים מכובסות פחות: אנה דלו רוסו היא חתיכת עלובה. הניסיונות הנואשים והכל כך שקופים שלה להפוך לאייקון רק הולכים ומרחיקים אותה שנות אור מהשגת המשימה – היא מתהדרת בבלוג של פקאצה פרובינציאלית, מצטלמת עבור ועם כל הממעיט במחיר, ועל פי הודעתה שלה אף טורחת להתלבש לאירועים רק בשביל להיות מתועדת באתרי הבלוגרים השונים. ממש כרוניקה של פאתטיזם ידוע מראש.
דלו רוסו וגרינר מייצגות, כל אחת בדרכה משולחת הרסן וחסרת הקלאס, את הדור החדש של איקונות התרבות – לא עוד דיוות מייבשות וכבר לא מאמיות מצטנעות – הנשים החדשות בכותרות חייבות להיות נגישות, נרגשות, ובעיקר, מאוד מרעישות. כן, הן יותר מגוחכות ממתוחכמות, אבל בשורה התחתונה – נראה שהן פאקינג נהנות מכל רגע בחיים הקטנים וחסרי הפאסון שלהן. וחשוב מכך, נדמה שהאטיטיוד שלהן מסמן גישה בריאה לחיים הגיוניים בעין הציבורית הפוסט-ריאליטית. ולא מדובר בגישה בריאה נפשית אך מטרחנת בסגנון שפרה קורנפלד, אלא בתרגום מודרני ולחלוטין מתבקש לקלישאת ה"אכלי והצטלמי, כי מחר מי יזכור מי את".
יש משהו משחרר והגיוני כל כך באמירה של הנשים האלו, אפילו עבורנו, פשוטי העם. כלומר, בעולם שבו אפילו עורכת ווג יפן מבינה שעליה להתנהל לפי עקרונות הריאליטי של "הנה 15 דקות התהילה שלך – היכוני, רוץ!" מי אנחנו שנקפיד על זעף פנים היפסטרי ונשחק אותה קשים להשגה?
