יש את התוכנית הזו בערוץ !E, 'סיפורי הוליווד' ואני תמיד רואה שם כל מיני טרגדיות וחיים נוראיים שהיו לילדי פלא כשהם גדלו. אני לא מבין למה זה קורה, כנראה שזה קשור לחוזק של החוויה בחו"ל. כאן בארץ העוצמות הן אחרות. לי אין סיפור כואב של ילד פלא, ממש לא".
אבל גם בארץ היו כאלה שהתחילו כילדי פלא ויצאו מהתודעה הציבורית - לילך גליקסמן, דורון שפר, נועם קניאל. "כן, אבל יש גם אחרים, כמו דודו טסה, שהתפרסם כילד ותראי איך הוא מצליח היום. וגם מייקל ג'קסון ודרו ברימור וג'סטין טימברלייק ובריטני ספירס וביונסה - כולם היו ילדי פלא. אני מעדיף להסתכל עליהם".
יש לו תשובה לכל דבר, לאליעד נחום. קצת כמו הילד בר שגילם ב"שמש" - הוא שולף, מלא חוש הומור וביטחון, ולא מפחד מכלום. וזה לא סתם שהגבולות מטושטשים בין טלוויזיה למציאות, אולי באמת זה היה אתמול. עברו בסך הכל שבע שנים מאז שהפסיק להיות ילד הפלא של ישראל, ונחום (21) מדבר על השנים האלה בלשון הווה, כאילו לא הסתיימו עדיין. השנה, כשחזר סוף סוף אל המסך עם "אליפים" (שהחלק השני של עונתה הראשונה עלה השבוע בערוץ הילדים למנויי yes) - ומזניק גם את הקריירה המוזיקלית שלו - הוא לא ממהר לבטל את הילד שהיה פעם. הוא אומנם לא מזמין מולי מיץ פטל כפי שנהג לעשות מגיל שבע ועד 14 באימפריה של צביקה הדר, אבל מחבק את בר כל אימת שהוא יכול.
"בזמן האחרון מתחילים לזהות אותי יותר כרמי מ'אליפים' מאשר בר מ'שמש'. אני חושב שזה מאחוריי, וזה רק ילך ויגדל ככל שאעבוד יותר", הוא מפטיר בדיפלומטיות, אבל מיד אחר כך מודה כי מתוך הנערות שעומדות ליד הבית שלו בבת ים, ככל הנראה החלוקה בין חובבות רמי לחובבות בר היא 50:50. "יש עכשיו גם שידורים חוזרים בערוץ הילדים, ובפייסבוק העלו 'בואו לראות איך בר מ'שמש' נראה היום', והיו לזה מיליון צפיות. אבל היו תגובות טובות, אין לי בעיה עם זה. סך הכל אני לא נראה כל כך שונה כשאני מתגלח".
אתה קולט היום כמה צעיר היית כשהתחלת?
"כן, בן שבע. אז זה לא היה נראה לי כל כך קטן, היום יש לי מודעות למה היה שם, שזה צילומים וסט ועבודה, אבל מי חשב על זה בגיל שבע? ללמוד טקסט לא היה עונש בשבילי אלא כיף, עדיף על לעשות שיעורים. באתי לשעתיים אחרי בית ספר לצלם כל יום, אומרים לי שאני חמוד, יושבים ואוכלים, ושלום על ישראל. אני זוכר את זה טוב. לא היתה לי שחיקה או משהו כזה".
איך הכל התחיל?
"הייתי שר ורוקד בבית, אמא שלי צילמה ושלחה את הקלטת לתחרות של התוכנית 'העולם המופלא', בהנחיית ארז טל, הם מאוד אהבו אותי, זכיתי במקום הראשון, ואז הזמינו אותי לאודישן לסדרה. יואב צפיר הבמאי קיבל אותי, ובעבודה איתו הכל היה מאוד חופשי. הוא חשב שיש משהו בלתת לי חופש יצירתי כמו ילד. בר לדעתי הרגיש גדול כי היה בסביבה של גדולים וגם אני הייתי כזה. כולם היו גדולים ממני בלפחות 20 שנה, אז באופן אוטומטי ילד מנכס לו מניירות של מבוגר".
וכשאתה רואה כאלה ילדים היום, איך אתה מרגיש?
"לדעתי מספיק לשאול את הילד והוא יגיד לך את האמת. אם הוא אומר שהוא אוהב את מה שהוא עושה, צריך להאמין לו. אבל צריך גם להגן. שמתי עין על אחד - הילד מ'פלפלים צהובים', הוא פשוט מעולה. אני מרגיש את זה. אם הייתי יכול לתת לו טיפ, זה רק לסביבה שלו: שתהיה תומכת. אבא שלי תמיד אומר שילד צריך אהבה וגבולות וזה קשה לאזן את זה עם קריירה. הגבולות הם מקצועיים. יש לך אחריות ללמוד טקסט, לבוא מוכן, לעשות את העבודה, כמו בבית ספר שעושים שיעורי בית. אתה קטן מדי להבין שמפסידים כסף אם עשית משהו לא נכון, אבל אם זה היה קורה הייתי מרגיש לא טוב עם עצמי".
והאהבה, מאיפה היא מגיעה?
"מהאנשים שאתה עובד איתם. אני זוכר את גלית גיאת, הייתי יושב לה על הברכיים. אורלי ויינרמן היתה עוזרת לי עם שיעורים על הסט. היא מאוד חכמה. הרבה אנשים חושבים שלא, אבל אין לך מושג - אינטליגנטית ברמה שאת לא מבינה. יש לה איי־קיו מטורף. לפי כמה שנים, שרתי בלהקה של אלדד שרים ב'רוקדים עם כוכבים' והיא הופיעה שם ונפגשנו מאחורי הקלעים, היא ממש התרגשה לראות אותי. בפגרות בין עונה לעונה תמיד היה איזה חור, משהו שחסר, אבל ידעתי תמיד שיהיה משהו הלאה, שמתישהו נחזור ותהיה המשכיות".
איך הרגשת כשהסדרה הסתיימה?
"אתה פשוט מתרגל לחיים של אפ ודאון, הסדרה עולה ויורדת והחיים שלך משתנים בהתאם לזה, פתאום יש שידורים חוזרים ואז שוב עלייה. ברמה האישית זה לא היה משבר, כי אף פעם לא נפרדתי מאף אחד. נשארתי בקשר עם הרבה מהם, נסעתי לעל האש אצל גדי אלימלך (טנצר המניאק, ה.ב) וההורים שלי חברים שלו ושל חלק מההפקה, בדיוק היינו באירוע משפחתי אצלו. היינו בקשר גם עם אנשי צוות, הפקה, ועכשיו כשאני בטדי אני בכלל רואה את כולם. מדברים מדי פעם על לעשות איחוד אבל לי לא אמרו שום דבר, ראיתי פרומואים ביוטיוב ש'שמש' חוזרת לעונה שמינית, אבל זה משהו שהמעריצים העלו, זה לא אמיתי".
איך היה לחיות עם מעריצים?
"מאוד נהניתי מהחשיפה, זו כמו תעודת הערכה מאנשים, במקום שיגידו לך את זה בבית ספר, אומרים לך ברחוב שאתה טוב. זה כיף. קלטתי שמכירים אותי בבית ספר וברחוב, אבל זה בת ים, אין כזה דבר שאני אלך ברחוב ויסתכלו עליי בעין לא יפה. כל אחד יבוא אליי ויגיד, 'אחי, היה פרק בן זונה, היית ממש טוב, אפשר חתימה?'. כמובן שהיתה גם קנאה של ילדים, זה טבעי. גם אני קינאתי במי ששיחק כדורגל יותר טוב ממני ושם את כל הגולים. עם הילדות יש דברים שיותר אוכלים אותך. הן מצפצפות באינטרקום וכותבות מכתבים, או שיש יותר תשומת לב בבית ספר - ואתה חושב, האם זה בגלל הפרסום או שהן באמת רוצות להתקרב אליי? אבל מפתחים יכולת להבחין בין מי שאמיתי ומי שלא, היום אני חושב שיש לי אותה. אני רואה מי בא לי בטוב ומי בא מסיבות אחרות".
ילד בן 10 עם מעריצות, זה מאיץ את החינוך המיני?
"לא, לא הייתי מחונך מינית. זה הצחיק והביך אותי".
גם לא המחשופים של ויינרמן?
"נראה לי שבסצנות שבהן אני השתתפתי, לא היו דברים כאלה. שיא הגסות שהגעתי אליה היה להגיד 'טנצר המניאק'. והיו שואלים את אמא שלי איך היא מסכימה שאני אשמע מילים כאלה והיא אמרה, 'מה, הילד שלך לא שומע את זה ברחוב?' כולם אומרים את זה ודברים יותר גרועים. מניאק היא לא באמת מילה גסה, זה בכלל משוגע. אולי 'שמש' לא היתה חינוכית מאוד, אבל היא סדרה מאוד ישראלית, עם כל הסטריאוטיפים שכולם מדברים וחושבים. זה הקסם שלה בעיניי".
עוד בפנאי פלוס:
זמר נולד
מבחינתו של נחום, היה כוכב אחד נוסף כל השנים האלה: צביקה הדר. בסדרה, דמותו של שמש היתה סוג של תחליף אב עבור בר שגדל עם אמו, וזה עבר גם אל מאחורי המסך: "צביקה היה דמות אב ומודל לחיקוי. הייתי רואה אותו ואומר, 'וואו, אני רוצה לעשות את מה שהוא עושה'. יש לו כושר אלתור שאין דברים כאלה, הוא מקבל שורה ועושה מזה תסריט און דה ספוט. מעורר הערצה, הוא הדה בסט של הדה בסט. ראיתי אותו השנה ב'בלו נטלי', זו סדרה מדהימה והיה לי כיף לראות אותו עושה תפקיד דרמטי".
אתה רואה אותו ב"כוכב נולד"?
"כן. יש הרבה אנשים שמשמיצים את התוכנית, אבל אני אוהב את הצדדים החיוביים שבה, הם הביאו את השירים שאף אחד בחיים גם בעוד מיליון שנה לא היה שומע בגילי, אם אלה אולדיז של יהורם גאון ואתי אנקרי, או שירים שהיו פה מאז קום המדינה ומביאים את זה למיינסטרים הישראלי. אבל אני לא הייתי הולך לשם".
למה?
"בדרך כלל הולכים כשלא מוצאים את עצמך ואני כן יודע מה אני רוצה, גם מוזיקלית וגם בכלל".
כרגע, נחום מנגן ושר בשלושה הרכבים בו זמנית: red8, להקת מסיבות שעושה קאוורים וחומר מקורי, הגרוב רדמפשיין עם אסף פריינטה מנגני "כוכב נולד"; והפרויקט טריפל, שבמסגרתו יצא החודש אלבום ראשון, של שירי דאנס באנגלית: "האלבום זה מכוון לחו"ל אבל גם בישראל. אם תלכי למועדונים בתל אביב תשמעי הרבה דאנס, כמו ריהאנה ובלאק אייד פיז. מה ששולט בארץ זה מזרחי ודאנס לועזי. אני מאוד אוהב מזרחי דווקא ושומע את זה, זה פשוט לא הסגנון שירה שלי. סבא שלי היה שומע פאריד אל אטרש ואבא שלי היה משמיע לי פינק פלויד ולד זפלין ומייקל ג'קסון עוד כשהייתי בבטן של אמא שלי, דרך אוזניות שהוא היה שם עליה".
מוזיקה, לדבריו, מילאה את רוב זמנו מאז ש"שמש" ירדה מהאוויר, ולכן היו אלה שנים עם פחות חשיפה טלוויזיונית, מלבד מערכונים בתוכניתו של אדיר מילר ושירה ב"רוקדים עם כוכבים". היום הוא לא מרגיש צורך לבחור בין העולמות: "מוזיקה ומשחק זה אותו דבר, מוזיקה היא תיאטרון, כי כשאתה עומד על במה באים לראות אותך, צריך להעביר לאנשים משהו ולבדר אותם. צריך לדעת גם להגיש שיר, זה הכי משחק ולפעמים יותר קשה".
ואיך ב"אליפים"?
"זה כיף לחזור לטדי, זה בית. זה אחרת להיות עם בני גילי לשם שינוי. זו הפקה בלי הרבה כוכבים, לקחו אותנו כדי שיהיו כוכבים חדשים, וזו אחת הנקודות הטובות בעיניי. גם לי נתנו צ'אנס כי אני מתחיל".
באמת, אתה עדיין מרגיש מתחיל?
"כן, כי אומנם עשיתי קומדיה אבל דרמה זה אחרת. האנרגיות אחרות, הסדרה מאוד נערית, יש בה תוכן מאוד איכותי, בניגוד להרבה דברים אחרים שרואים היום בטלוויזיה. סוף סוף יחס ברמה גבוהה לילדים בארץ, עם דילמות של סיפורי אהבה אבל במעטפת איכותית".
כיום אליעד, האוחז בחברה שעליה הוא לא רוצה לדבר הרבה (אבל מבטיח שהוא בן זוג מעולה ומפנק), גר בבית הוריו בבת ים, לשם הוא חוזר כל יום אחרי השירות בתיאטרון ובלהקה צבאית - לפחות לעוד שישה חודשים, אז יפשוט מדיו: "במסגרת תיאטרון דילמות אנחנו באים לתיכונים ומציגים לתלמידים את הדילמות של להתגייס או לא, בעד ונגד. לי לא היה דבר כזה בתיכון, זה מאוד יכול היה לעזור לי".
למה, היתה התלבטות אם להתגייס?
"במקרה שלי לא, כל החברים שלי בקרבי והיה לי ברור שאתגייס. אני לא מרגיש שזה מעכב קריירה או משהו כזה, בטח שלא בלהקה צבאית. פגשתי שם את האנשים שאני עובד איתם, באים אמנים להרצות לנו ולעשות לנו סדנאות. ואני מרגיש שבאמת צריכים אותנו. השירות עבר לי מהר, ואני יודע שאני בגן עדן. תחשבי שאני בא לבסיס, לוקח גיטרה ושר לחיילים. אבל אני מחכה לשחרור, כדי ללמוד משחק ולמצוא סוכן ולהתארגן יותר על ההמשך של הקריירה"
ולעבור לתל אביב?
"זה דווקא לא. אני מת על בת ים. שקט כאן, יש אוויר, ותל אביב מאוד קרובה, אני מופיע עם ההרכבים שלי פעמיים בשבוע במועדונים בעיר ולא מרגיש שזה חסר לי. אין כמו בת ים. צריך לגור כאן כדי להבין את הקסם של האנשים".
"אליפים", ראשון־חמישי, 14:30, ערוץ הילדים למנויי yes
