כל הדמויות בעולם הצהוב, יוצרי "משפחת סימפסון" בחרו ביעל נעים לדבב דווקא את דורית, הנערה הישראלית הלוחמנית, בפרק שליווה את ביקורה של המשפחה הצהובה בארץ הקודש. "הייתי האחיינית של מדריך הקבוצה (סשה ברון כהן - ס.ש) שבאה לביקור בירושלים", היא משחזרת. "הקלטתי את הקולות באולפן בפריז באיכות גבוהה מאוד, והם הנחו אותי מלוס אנג'לס. הייתי צריכה לעשות קולות של קרב מגע, כל מיני 'קאאג'ה!', ולא היה לי מושג מה זה. ניסיתי להוציא את זה מעצמי באולפן ולקח לי קצת זמן".
לא מפתיע שהיה לה קשה להוציא מעצמה קולות קרביים. נעים (33), הזמרת הישראלית שלהצלחתה המקצועית הגיעה דווקא בצרפת ומשם בשאר העולם, היא כנראה היצור הענוג והעדין ביותר שייצא לכם לפגוש. כל קשר בינה לבין מאבק כלשהו, לפחות על פניו, נראה מופרך. אולי זה משהו מהתרבות האירופית שדבקה בה אחרי 12 שנה בפריז. ואולי זה לא מקרי שדווקא שם ידע הקהל להעריך את העדינות הטבעית שלה, אחרי כמה ניסיונות בארץ שלא עלו יפה.
כך או כך, מהמקום בו נעים יושבת עכשיו, אחרי שני אלבומים מצליחים - אחד מהם הוליד סינגל שנבחר ללוות פרסומת של חברת אפל ("New Soul"), והשני הביא לה את תואר זמרת השנה בצרפת - נראה ששום מאבק לפריצה אינו נחוץ. אפשר לנוח קצת על זרי הדפנה, להגיע לביקור משפחתי נינוח וליהנות מהחמסין הישראלי אליו נקלעה אחרי חורף קשה בבירה הצרפתית. "החום הזה עושה לי טוב", היא מתפייטת, "בעיקר הימים הראשונים של האביב עם הריח הזה של הפריחה שמתחילה".
די בטוח שכבר נתקלתם בשם יעל נעים בתקופה האחרונה. בכל זאת, מדובר בסיפור הצלחה שכל אומה, קל וחומר הישראלית, תשמח לספח אותו לדברי הימים שלה. השירים המוכרים של נעים הושמעו ברדיו בארץ, במקביל לשאר העולם, ובמאי הקרוב היא תגיע להופיע כאן במסגרת סיבוב הופעותיה עם האלבום האחרון, זה שיצא בסוף 2010 ומיקם אותה בפסגת תעשיית המוזיקה הצרפתית, מול מתחרות כמו ונסה פאראדי (אשתו של ג'וני דפ, שהבריזה לא מזמן מהופעתה בישראל). יהיה גם מי שיכנה את זה צדק פואטי.
כמי שמאמינה בגלגולי חיים וקארמה, נעים מסכימה שהסיפור שלה הוא קלאסי. היא נולדה בפריז למשפחה ממוצא טוניסאי, ובגיל ארבע עלתה ארצה עם משפחתה. בארץ יישמה את משיכתה למוזיקה בלימודים בקונסרבטוריון, במגמת מוזיקה בתיכון ברמת השרון ואחר כך בלהקה צבאית. הכיוון היה ברור. אחרי שהשתחררה מצה"ל וניסתה לעניין כמה חברות תקליטים בתוצרת המוזיקלית שלה, אך נענתה בתשובה ש"אין קהל למוזיקה הזאת", השלימה נעים עם העובדה שלמרבה הצער, התורה כנראה כבר לא תצא מציון. לפחות לא כרגע. התורה יצאה דווקא מפריז, כשנעים הוזמנה לקחת חלק במופע מוזיקלי בערב גאלה מקומי. בקהל נכחו מפיקים מקומיים, שחיכו לה בירידה מהבמה והציעו לנעים בת ה־21 חוזה לאלבום בחברת EMI. נעים, תארו לעצמכם, הסכימה.
"כשחתמתי על האלבום הראשון הייתי כולי מסונוורת מהטייטל ומהמעמד", היא נזכרת, "ונורא רציתי להצליח ומהר להיות סטאר בגיל 21". נעים החלה לעבוד על מה שאמור היה להיות האלבום הראשון שלה, אבל קצת לפני שהסתיימה העבודה קבעה חברת התקליטים ש"אין להיט, את חייבת לכתוב להיט. התחיל תהליך שנמשך שמונה חדשים, בהם ניסיתי לכתוב להיט כמו ילדה מסכנה, שזה הדבר הכי מכבה יצירתית".
אחרי שמונה חודשים של ניסיונות ליצור להיט הבינה נעים שמדובר בטעות. "קלטתי שאני עומדת להשתגע מהדבר הזה והחלטתי פשוט להפסיק לעבוד. ידעתי מההתחלה שאלה לא אנשים שאני אמורה לעבוד איתם, אבל הייתי מתנשאת ואמביציוזית מדי. בשלב מסוים הבנתי שגם אם אצליח אהיה כל כך אומללה, שמה הטעם בעצם?".
נעים ויתרה על האלבום, "In a Man's Womb", שלמעשה לא יצא רשמית אלא כאוסף של סקיצות, וחזרה לנקודת ההתחלה. היא נעה על התפר שבין דיירת זמנית לתושבת בפריז, כשהיא מתגוררת אצל הדודה שלה ומתגעגעת לחבר הישראלי שנשאר בארץ. "זה גם היה סוג של עוגן, שהשאיר אותי לא ממש בפריז ומנע ממני לצלול. המשכנו ככה כשאני שם והוא פה, שלוש־ארבע שנים. היה ניסיון שהוא יבוא לפריז, אבל זה לא עבד כי הוא לא רצה לחיות שם".
"השיר 'פריז' מהאלבום הראשון נכתב ממש בתחילת התקופה הזאת. הבנתי שבגלל שאני לא פה ולא שם, אני לא מכה שורשים וקשה לי לשמוח, והחלטתי שאו שאני עפה מפה למקום אחר, או שאני נשארת ומקבלת את זה ומתחברת לאנשים ולמקום. כתבתי את השיר, שאמר שאני פה. אני אוהבת ושונאת את המקום הזה, אבל אני פה. שם הפסיקה הבדידות ויצרתי קשרים עמוקים".
נעים עברה לדירה משלה, חיה מתמלוגי המחזמר ומהשלמת הכנסה שהממשלה מעניקה לאמנים בצרפת ופה ושם מגיגים קטנים במוזיקה. באחד הגיגים האלה, כפסנתרנית, היא עלתה לבמה עם פרקשניסט בשם דויד דונאטיין. "מאוד אהבתי איך שהוא ניגן ומשהו באישיות שלו היה הפוך מכל מה שהכרתי, משהו מאוד רגוע, שלא מנסה לרוץ לשום מקום, שפשוט רוצה מוזיקה ועכשיו. התחלנו להיפגש, השמעתי לו את השירים שלי ועשינו שיחות ארוכות, הוא נתן לי עצות. בצורה מאוד עדינה הוא אמר לי 'את צריכה להפסיק לרוץ למפיקים וזמרים, את ממילא מקליטה את עצמך, שבי ותסיימי את העבודה'. הוא החזיר אותי למסלול המקורי שלי והראה לי דרכים לשפר את התקליט באולפן בבית.
"היו לי אז עשרה שירים בעברית והרבה באנגלית, וכשהוא שמע את השירים בעברית הוא אמר לי 'זה את, אלה השירים הכי אינטימיים שלך, תתחילי מזה'. הוא צדק, כי אלה היו שירים שכתבתי בעקבות הפרידה מהחבר, בתקופה של הריק שהיתה מאוד קשה, כשקלטתי שאני לא כזאת נהדרת כמו שקיוויתי", היא צוחקת. "כשהתפכחתי".
איך זה שהיו לך כל כך מעט שירים בעברית?
"התקופה ההיא בפריז היתה הפעם הראשונה שכתבתי בעברית. בארץ תמיד כתבתי באנגלית. זה היה האוטומט שלי. יכול להיות שבתת מודע רציתי שיבינו בכל מקום משהו שאין לו גבולות, ואולי אלה היו האמביציות שלי בתור ילדה בת 20 שהיתה קצת שאפתנית מדי. אבל כשמצאתי את עצמי בפריז והבנתי שזה לא זמני ושאני באמת נשארת פה, פתאום צפו הגעגועים והפרידה מהחבר ומלא דברים אחרים, וכל כך רציתי להתחבר למשהו. פתאום הציפה אותי הכתיבה בעברית".
בתקופה ההיא נכתב גם הלהיט של נעים, "New Soul", זה שהאגדה מספרת שסטיב ג'ובס בחר אותו בעצמו לפרסומת ל־MacBook Air של אפל. אבל האמת קצת פחות זוהרת. אחד הפרסומאים של אפל שמע את השיר ברדיו וצלצל לחברת התקליטים לבקש את זכויות השימוש בשיר, מה שהקפיץ את האלבום של נעים ודויד לראש מצעד המכירות האמריקאי. "את השיר הזה כתבתי אחרי שדיברתי עם חברה בטלפון וסיפרתי לה מה עובר עליי, והיא אמרה לי 'תיזהרי, כי את משפיעה על הקארמה שלך'. עניתי לה שאם פעם חשבתי שאני נשמה עתיקה שיודעת הכל על החיים, עכשיו אני מרגישה שאני פעם ראשונה פה ועושה את כל הטעויות האפשריות. אבל אם זה הגלגול הראשון שלי, לפחות אלמד מהתנסות בשטח. ואיך שסגרתי את הטלפון, השיר יצא".
נעים ודונאטיין עבדו על האלבום שנתיים וחצי, במהלכן הסתגרה נעים בביתה, ויצרו שירים שהיא מכנה "שירים שנכתבו כדי לרפא". העובדה שרובו נכתב בעברית לא הפריעה לו להצליח בצרפת ולאחר מכן גם בארצות הברית. "זה היה חלום. עבדנו על פרויקט שהיה ברור לנו שבחיים לא ייצא, בשבילנו זה היה כרטיס ביקור להראות איך אנחנו בתור מפיקים, וגם רצינו לעשות מוזיקה שאנחנו אוהבים. זה היה מאוד אינטימי". כנראה לאינטימיות היה חלק בקסם של האלבום. כשנעים הקליטה את השיר "Lonely", למשל, דונאטיין טיגן ביצים בחדר הסמוך וחלק מקולות הטיגון חדרו להקלטה. מאוחר יותר הם הקליטו שוב את השיר בסטודיו מקצועי, אבל בסוף הגיעו למסקנה שהביצוע המקורי והמטוגן של השיר הוא המוצלח ביותר, והוא זה שנכלל באלבום.
באמת לא חשבתם שזה ייצא?
"אני קיוויתי שאולי זה ייצא בארץ באיזה לייבל קטן. נורא התגעגעתי לארץ ורציתי למצוא את הבאלאנס ולא לחתוך את החוט".
למרות שבארץ לא הצלחת לפרוץ?
"לא קיוויתי להצלחה, פשוט קיוויתי שזה יתקיים. בארץ. לא להיות תיירת פה. ואמרנו שאם זה יהיה מספיק מעניין נוכל למצוא לייבל פיצי בצרפת שישחרר את זה, ואולי נפיק אמנים אחרים, נוכל לחיות מהיצירה שלנו. ובזכות המחשבה הזאת לא נלחצנו בזמן ולא ניסינו 'לעשות להיט'".
עוד בפנאי פלוס:
* יפעת מארגנת חתונות לכוכבי הוליווד
בעקבות הצלחת האלבום הראשון הבינו דונאטיין ונעים שכנראה הם עשו משהו נכון. את האלבום השני, "She Was a Boy", הם הקליטו בבית החדש והמרווח שנעים עברה אליו בתקופה שבין האלבומים. שני המוזיקאים השקיעו בציוד הקלטה יקר יותר, בכלים מדויקים יותר ובכלל נהנו מהחופש שהעניקה להם ההצלחה, אך עדיין נשארו מודעים למחויבויות שבצידה.
עדיין לא מזהים אותה פה ברחוב, אבל נעים גם לא מחפשת את תרועות הניצחון. "אני לא כל כך אוהבת את האטיטיוד הזה. התחושה הזאת היא לא נעימה אנרגטית, כי אז אתה צריך להיות בהגנה וכוחני וזה יוצר יחסים שאני לא אוהבת. גם לא הראיתי לאף אחד, זה היה כל כך קשה ועברתי כל כך הרבה תהליכים".
לא חווית את מה שקרה בארץ כדחייה?
"פעם הייתי לוקחת יותר קשה את זה שהמוזיקה שלי לא הצליחה, אבל אני מאמינה שחשוב שלא יהיה הפרש גדול מדי בין הפנים והחוץ שלך. אם אתה חושב שאתה מלך והמבצע הכי מדהים בעולם ואף אחד לא מכיר בך, התסכול מאוד גדול. אני נלחמת בעצמי גם, יש לי אגו והכל, הכל בסדר, אבל אני משתדלת להירגע ולראות את המציאות. זאת משימה יומיומית. דויד בעצם הוריד אותי לקרקע בקטע של האמביציות וההתנשאות, עזר לי להבין שאני יכולה להיות במקום גבוה, אבל לא עשיתי את הדרך עדיין".
אין ספק שהנוכחות של דונאטיין בחייה מורגשת מאוד, אבל נעים הודפת ניסיונות להבין אם הקשר ביניהם עבר גם לתחומים שמעבר למקצועיים. "אני לא מדברת על החיים הפרטיים שלי", היא אומרת בנועם. בהמשך תציין ש"מצאתי עם דויד אינטימיות גדולה במוזיקה, ואנחנו מוקפים בחברים ורק באנשים שאנחנו אוהבים. אז אנחנו נהנים ובא לנו שיצטרפו אלינו, לא שנוכיח לאנשים שניצחנו".
גם לארץ היא מגיעה כדי להיות מוקפת באנשים שהיא אוהבת, אבל כמי שבסיס האם שלה כבר ממוקם במקום אחר. הקשר עם הארץ מתבטא בביקורים אחת לכמה חודשים, בהתעדכנות במה שקורה פה מבחינה מוזיקלית ובצפייה ב"ארץ נהדרת". ולא, אין לה בעיה כשקוראים לה פה "הזמרת הישראלית". "אני צרפתייה ישראלית ובמקור טוניסאית, ככה אני מציגה את עצמי, ואני תמיד אומרת את שלושתם, כמו אשה עם שלושה שמות משפחה. הרי כל כך קשה להצליח מפה החוצה, אנחנו די מנותקים מכל מה שקורה באירופה, אז אני יכולה להבין שמחה משותפת על זה שישראלים מצליחים".
את מייצגת את ישראל?
"אף אחד לא שלח אותי לשם כדי לייצג אותה, אבל אני ישראלית. זאת עובדה".
מבחינה מנטלית אפשר להגיד שהשתלבת בצרפת?
"כן. אבל לא לגמרי. צורת הדיבור שלי ישירה יותר, אין את ה'האם תואיל' וכל מה שישראלים תופסים כאובר נימוס, שכשאני שומעת את זה מתחשק לי להגיד 'טוב, יאללה...'. לפעמים זה קורה לי בצרפת בעבודה, כי אני מאוד מרוכזת במוזיקה ואני פחות שמה לב, ואז אני יכולה להוריד למישהו פקודה, 'תנגן את זה'. מסתכלים עליי במבט של 'הלו, מה זאת הישירות הזאת? תדאגי שכולם ירגישו טוב. זה נימוס עדין ומאוד זהיר. אבל הנה, היום, כשאני חוזרת לפה, יש לי חברים שצוחקים עליי שאני כבר כזאת".
יש יתרונות וחסרונות לחום הישראלי.
"כן. בהתחלה באמת הרגשתי קצת בדידות, כי לא נכנסו לי לחיים. אבל יש לי כמה חברים ישראלים שם שמאזנים את זה. ואז אני באה לפה ופוגשת חברה של אמא שלי, שהמשפט הראשון שלה לפני שהיא אמרה לי שלום היה 'נו, יש לך חבר?' כדי לדעת אם לשדך לי. אז יש תחושה של חודרניות קלה. גם קצת הצתרפתתי בשנים שלי בצרפת, נהייתי עירונית כזאת. אני אוהבת את הטבע, אבל שהכל יהיה נקי, שלא יעקצו אותי יתושים, שלא ייגע בי עלה. בקיץ שעבר קראתי את 'זורבה היווני', שהוא כזה טבעי ומחובר, זיהיתי שם משהו שהיה לי וזה עשה לי שינוי פיזי. עכשיו אני כבר לא פוחדת לקפוץ למים קרים".
יעל נעים בהופעה, 27.5, 28.5, ברדינג 3, נמל תל אביב
