ישנם שני סוגי נשים: הבוכות והכועסות.
א'
ארוחה משפחתית עם ההורים שלה. אירוע מכונן בהחלט. קריטי מאד להביא יין, לשוחח עם אבא שלה, עם אמא שלה ועם כל יושבי הבית וללטף את החתול/כלב/ נחש.
כמו כן, להחמיא על העיצוב (במשפחה פולנית) אבל לא יתר על המידה, להחמיא על האוכל (במשפחה ספרדית), להחמיא לאמא על הבת, ולאבא על תיבת הכלים המזויינת שלו. ואם אבא שלה שוטר, נא לא להעלות את המילה ג'וינט.
ב'
בכי. כשהיא בוכה נא לא להגיד "תירגעי, מה כבר קרה? מה את בוכה? מה את רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו?". כמו כן, לא לצאת מהבית, לא לבכות גם ולא לטפוח לה על הגב בלווית הצליל "ששששש".
כשבחורה בוכה היא בעיקר רוצה השתתפות בצערה. היא לא רוצה להבין מה קרה, לא רוצה לדבר ובטח ובטח לא רוצה להצדיק את עצמה ולהתנצל על כך שהעזה להלחיץ אותך ככה. או במילים אחרות: חיבוק. חיבוק ארוך ומנחם, ואז להגיד "אני אוהב אותך, יהיה בסדר מאמי".
כשהיא מתחילה להירגע תצחיק אותה בקטנה. למשל, תשאל אותה אם לא חבל שהיא מנגבת לך את האף על השרוול של החולצה מרנואר. תביא לה טישו, כוס מים ותשאל אותה מה יעשה לה מצב רוח טוב. תוציא אותה לארוחה, תתכרבל איתה בכפיות, או תראה איתה סרט בנות אדיוטי. זה לא הזמן להתווכח על הסרט, ולא, היא בדרך כלל לא תרצה לראות "המסור 2".
והכי חשוב, בשום אופן, בשום שלב, אל תטיל ספק או תעשה דה-ליגיטימציה למוצדקותו של הבכי שלה, כי זה יגרור התקף עצבים. אל תגיד שלא אמרנו.
ג'
גילויי חיבה בפומבי. בעניין הזה יש אסכולות. גילויי חיבה כמו ליטוף קל על הכתף, הנחת יד בקטנה על התחת, חיבוק מאחורה, פריעת שיער (אלא אם כן היא עשתה בדיוק בייביליס!) זה בסדר. בסופו של יום אנחנו תמיד אוהבות להרגיש מגע של גבר (שלנו, כן? לא כל גבר שרוצה יכול לבוא ולגעת), גם בפומבי, כי זה נותן לנו תחושת ביטחון ושייכות, וגם כי חוסר מגע בפומבי תמיד עושה אסוציאציה תת מודעת לפילגש שמסתירים.
אז כן, גילויי חיבה, אבל בקביעות ובמידה. לא לדחוף לשון באמצע בית קפה. זה מביך. חרמנות זה משהו שאנחנו מעדיפות לחוות בדלתיים סגורות, וגם מהחתול קצת לא נעים לנו. נכון, יש גם בחורות שאוהבות גילויי חיבה רטובים בפומבי כדי להראות לכולם כמה אתם מאוהבים. אני אישית לא סובלת כאלה, אז אני לא מוכנה לעזור להן. עדיף לא לצאת איתן.
ד'
דאבה. אמאשך דאבה. אפילו לא בשיא הצחוק, לא כשהיא במצב רוח טוב, ולא סתם כי היא אוכלת בתיאבון. או בבהמיות.
לא משנה מה, אסור להשתמש במילה הזאת בהקשר אליה. לעולם. גם אם היא באמת השמינה. ותהיה בטוח, גם אם היא לא השמינה, לפחות אחת לחודש (אם תבדוק את זה תמצא שהתאריכים חוזרים על עצמם) היא תשאל אותך: "מאמי, השמנתי?" או שהיא תגיד "מאמי, השמנתי". באף אחת משתי השאלות הללו אסור לך לחשוב על התשובה. התשובה צריכה להיות אוטומטית. "מה פתאום יפה שלי, איך השמנת? את הדבר הכי סקסי שראיתי בחיים שלי".
וכן, תשקר. אין שום ערך באמת כשהיא גורמת למישהו להרגיש רע, ובטח ובטח שהיא לא תלויה באובזרבציה שלך. היא יודעת יופי שהיא השמינה, וגם יודעת כמה. ממך היא רוצה לשמוע שאתה לא רואה את זה, ושזה לא מפריע לך, ולא גורם לך לחשוב שהיא פחות יפה מתמיד. זה כל מה שמעניין אותה. כשהיא רוצה לדעת אם היא באמת השמינה היא פאקינג נשקלת.
ה'
הצהרת אהבה (מצידה). אני מדברת, כמובן, על משך כל מערכת היחסים. כשהיא אומרת לך "אני אוהבת אותך" אל תתעלם ממנה ותהנהן בשעמום. גם אל תגיד לה תודה, סבבה, אחלה, מגניב, או תחייך כמו דגנרט. כשהיא אומרת לך שהיא אוהבת אותך יש רק תשובה אחת שתרצה אותה, והיא "גם אני אוהב אותך".
המהדרין הדביקים נוטים להוסיף לזה את המילה "יותר". כמובן שזה יכול לגרור חצי שעה של: "לא, אני יותר", לא, אני". שזה בזבוז זמן מוחלט שאפשר לבלות אותו בסקס (אגב, גם סקס סוער זו תגובה הולמת ל"אני אוהבת אותך", אבל לא במקום אלא בנוסף). גם אם היא שואלת אותך אם אתה אוהב אותה, הסיבה היא אותה סיבה. היא רוצה להרגיש את זה. תמיד עדיף לא לענות על זה במילת אישור כמו כן, בטח, או לצורך העניין "בהחלט". מקרים שקרו, רבותי, מקרים שקרו.
רצוי להוסיף למילת האישור את המשפט כולו. "כן אני אוהב אותך. ברור שאני אוהב אותך. בטח שאני אוהב אותך". או אם מתעקשים "בהחלט, ללא ספק. לגמרי אוהב אותך".
ו'
ואקום. מרגיש שאתה נשאב לתוך חור שחור ושקט? אתה מקבל את הסיילינט טריטמנט (טיפול בשתיקה, למתקשים) הידוע.
שתי אופציות: או שאתה נענש על משהו שעשית, או שהיא רוצה שתשאל אותה מה קרה. אז תשאל אותה. סמוך עלי כשאני אומרת לך שבחורה אף פעם לא תשתוק יותר מחצי שעה ככה סתם.
- תודה לאודליה בקרסקי על ייעוץ אובייקטיבי במיוחד
