על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר הגברים הרווקים בגילאי 29-25 יותר מהכפיל את עצמו בארבעים השנים האחרונות. רוצים נתונים? בבקשה. לפני 40 שנה עמדנו על 28%. עכשיו? 63%. כמות הנשים הרווקות בגילאים האלה, אם תהיתם, שולשה מ-13% ל-42%.
רובם, אגב, מחפשים אהבה, ועושים את זה באתרי היכרויות וברשתות החברתיות. למעשה, הם כל כך מחפשים עד שבשנים האחרונות העסק הפך לדבר כמעט פולחני – כפייתי. למעשה, יש כאלו שיכנו זאת "דת האהבה".
לא משנה מה תגידו ובאיזה תירוץ תשתמשו. אתם יכולים לשלוף את "אצלי העבודה היא העיקר" השחוק, "אני הפסקתי לחפש" הפתטי, או "אין לי זמן כרגע למערכת יחסים" אבל זה לא יעזור לכם. גם גברים וגם נשים תמיד חיפשו, מחפשים ויחפשו אהבה. כל דבר שאנחנו עושים קשור לזה איכשהו. החל מבחירת הבושם וכלה בבחירת התכונות שלנו. כן, נו, התכונות שלנו נרכשות, אין לנו באמת אישיות. בוקר טוב.
למעשה, החיפוש אחר האהבה הוא חלק כל כך אינטגרלי מחיינו עד שברגע שאנחנו כבר מוצאים אחת אנחנו מתחילים להיכנס לדיכאון של מובטלים. גברים או נשים, זה לא משנה. האתגר הכי גדול של חיינו הוא מציאת אהבה.
אז למה, לכל הרוחות, אנחנו כל כך רווקים?עד שהפייסבוק יפריד בינינו
למה אנחנו לא יכולים להיות בזוגיות, ואיך יכול להיות שלמרות ההתפתחות הטכנולוגית שאמורה בעיקרון לאפשר גישה להרבה יותר בני זוג פוטנציאלים אנחנו הרבה פחות זוגיים מפעם?
ובכן, דווקא בגלל הטכנולוגיה, או לפחות ביחס ישר להתפתחות שלה.
תחשבו רגע כמה מהר היא התפתחה מאז שנולדנו, ובאיזו קיצוניות. מובן לגמרי למה לדור הרווקים של היום יש בעיות. עברנו מאין טלוויזיה ליש טלוויזיה בשחור לבן לטלוויזיה צבעונית לפלזמה, לאייץ'.די ולתלת מימד. מטלפון חוגה לעפרוני לסלולרי איטונג לסלולרי דור 3.5.
התרגלנו לנוחות שהטכנולוגיה סיפקה לנו, אבל בלי לשים לב הידרדרנו ביחס ישיר. ככל שאמצעי התקשורת רבים יותר, אנחנו מדברים פחות. ככל שהאינפורמציה זורמת יותר, אנחנו חכמים פחות. ככל שאנחנו נייידים יותר, אנחנו נפגשים פחות. שלא לדבר על זה שהסלולרי צמוד אלינו כאילו מדובר בחישוק אלקטרוני של אסיר במעצר בית.
לא שאני באשליות שאפשר לעמוד בקצב בלי סלולרי. אי אפשר. אבל אפשר לשאול מי הכתיב את הקצב המטורף הזה, והאם ריצה נון סטופ והשגה של מטרות נותנת איזשהו סיפוק שאינו רגעי? מה קרה? למה אין דבר כזה שתי דקות בבית בלי שלפחות שלושה מכשירים ינגנו / ידברו / יצפצפו / יזמזמו? הרי לא משנה עם מי ומתי נימצא, כל הזמן נהיה עם האנטנה למעלה, סורקים את האפשרויות, מחכים לפעילות הבאה, למישהו החדש, לזכייה הגדולה, להפתעה.
לא משנה איפה נחנה, אנחנו שם רק עד שתהיה לנו הזדמנות להתנייד. למה? מאותה סיבה שכלבים מלקקים לעצמם את הביצים: כי אנחנו יכולים. בטח, למה לא? חינם, דור 3.5, ויש לו את כל מה שאפשר לדמיין. אך אליה וקוץ בה. שימו לב שככל שהטלפון משוכלל יותר, מסובך יותר לעשות איתו את הפעולה שלשמה הוא נוצר. לא, נו, לא לשחק אנגרי בירדס. לדבר בטלפון.
אתה מחפש מספר, הוא משמיע את הסימפוניה התשיעית. לוחץ על send, הוא קובע מיקום לוויני ומאתר את כל מי שיש לו חיבור בלו-טות' ברדיוס של תשעה קילומטר. מנסה לחייג, הוא מצלם בטעות סדרת דרמה של עשרה פרקים. אם ההיסטריה הזו מאפיינת את חברת השפע, אז מה הטעם בכל זה, בעצם?
רווק אנד רול
תוך לקיחת הסיכון שאשמע התאבדותית, אין שום טעם. אין טעם בשום דבר שאנחנו עושים, אבל יש דבר כזה יותר מדי. יש לנו יותר מדי, מהכול. אנחנו עובדים יותר מדי, מדברים יותר מדי, רואים יותר מדי, אוכלים יותר מדי, שותים יותר מדי, עושים יותר מדי ספורט, יוצאים יותר מדי, מתקשרים ביותר מדי ערוצים. כמו עדר בולימיות, אנחנו כל הזמן רוצים עוד, ועוד ועוד. לא מעכלים, לא שבעים, רק לועסים, בולעים ומקיאים.
אין פלא שאנחנו דפוקים. אנחנו קרועים בין רומנטיות ליעילות לפוסט פמיניזם, בין אלוהים לקפיטליזם, בין קלאס בשכונה לבין מונופול 2008 (שאגב, במקום שטרות קטנים, מגיע עם כרטיסי אשראי מפלסטיק ומכונת גיהוץ).
העולם נקרע לשניים, ואנחנו איתו. תחשבו על זה: אם טיסה לניו יורק מערערת בן אדם לשבוע, אז בוודאי ובוודאי שמסע בזמן. גבירותיי ורבותיי, דפוקים ומופרעות, אני מתכבדת להציג בפניכם את קבוצת ההשתייכות שלכם: דור הג'ט לג.
כשלוקחים בחשבון את הפערים העצומים, הבלאגן שיש לנו בחיים נראה פתאום הגיוני. אה, וגם המינוסים. הרי נולדנו למזומן מתחת למזרן, ואני עד היום בטוחה שצ'קים זה סוג של נייר קסם שהקשר בינו לבין החשבון בנק שלי הוא מקרי בהחלט. הייתם צריכים לראות את דמעות הגיל שהזלתי למראהו של כרטיס האשראי הראשון שלי.
אין פלא שאנחנו מדוכאים, מטורללים ונכים רגשית, בלי גבולות ובלי זהות. בטח שאין לנו זוגיות. אנחנו קמים בבוקר כל כך מרוקנים שלוקח לנו חצי יום רק להיזכר איך קוראים לנו.
יש לנו יותר מדי, ועדיין, בתחושה, מעולם לא היה לנו פחות.
אנחנו כל הזמן בוכים. אין לנו מספיק כסף, אין לנו מספיק עבודה, אין לנו מספיק הצלחה, אין לנו מספיק סקס, אנחנו לא מספיק רזים, אין לנו מספיק אהבה ואין לנו מספיק גדול. קשה להיות מאושר כשהרצון ליותר, האהבה לחדיש, והצורך הכפייתי לשדרג שולט בנו. וזה צורך לגמרי אנטי זוגי.
פעם, אגב, להיות רווק לא היה מצב קיומי בפני עצמו. רווקות לא באמת הייתה קיימת, אלא מצב ביניים ביש מזל, מאחר והתרבות כולה תפקדה על תאים משפחתיים ועל רעיון ה"ביחד". אי אפשר היה לתקשר בשום דרך אחרת.
אם בעבר זוגיות הייתה סטטוס נכסף, כזה שמעיד על שפיות, תפקוד, והשתייכות לחברה מתוקנת, ורווקות היתה רק דרך צדדית שנאלצים ללכת בה עד שהדבר הזה קורה, כיום הרווקות הפכה להיות סטטוס בפני עצמו.
הרווקות הפכה היום - לא רק בעזרתו של הפייסבוק, אבל בהחלט גם - לסטטוס קיומי בפני עצמו.
לא סתם הדבר הכי מתעדכן והמושג הכי משומש בעולם הפייסבוק הוא הסטטוס. סטטוס הוא מושג שמבטא את המעבר של התרבות המערבית מהשבט של ימי קדם, דרך התא המשפחתי והביחד לסוגיו של המאות האחרונות, היישר להווה שלנו, בו העצמי, האני, ההגדרה העצמית הבלתי פוסקת הפכו להיות מקודשים בפני עצמם.
אנליזות, חרדות, הפרעות אכילה, נשוי, רווק, כולנו ממותגים עד מוות. כל אחד רוצה לככב איפשהו, להיות ייחודי ולבלוט מבין כולם. מצד אחד פעם כוכב באמת היה צריך להיות מיוחד, והיום כל אידיוט שמגיע לתוכנית ריאליטי יכול לחוות את החוויה הזאת. מצד שני, פעם ידענו להסתפק באהבה של חברים ומשפחה, והיום לא נסתפק בדבר חוץ מאשר אהבת המונים. ואת זה הכפר הגלובאלי מספק, ובגדול.
סטטוס קוו
תמיד אומרים שהגברים התל אביביים לא יכולים להיות בתוך קשר כי יש להם בעיות מחויבות. זה לא לגמרי נכון. אלו לא הגברים, אלא גם הנשים. האשמה העיקרית היא, שוב, הטכנולוגיה והתרבות שנוצרה סביבה, שמאפשרת בילויים סביב השעון. אם פעם היית צריך לזרוק אבן על חלון של חבר כדי לדבר איתו, וההיצע היה נמוך ומוגבל מפאת יכולות ניוד טכניות - צריך היה ממש להשקיע בזה מאמץ - כיום דרכי התקשורת כל כך מגוונות והמאסה של האנשים שאפשר להגיע אליהם כל כך קריטית, שחבל להתמקד כל כך. זה כמו סופר ענק, ולנו יש עיניים גדולות, אז למה להתחייב לגבר אחד אם אפשר לשדרג למישהו יותר יפה, יותר מוכשר, יותר מצחיק, יותר עשיר? חבל, לא?
פשוט, כי אין שם מה לעשות.
הכל נסגר בשבע, אין בארים, אין פיצוציות, ומחשיך מוקדם יותר. אנחנו חיה שלא אוהבת להיות לבדה, ולכן נעשה מה שצריך כדי לדאוג שתהיה לנו חברה זמינה.
הפייסבוק לא גרם לנו להתרווק, הוא רק הציף אל פני השטח את מה שתמיד היה שם ולא היו לנו אמצעים לממש אותו, וזוגיות, נו, היא תמיד הייתה תלוית לוקיישן.
העיקרון הוא משוואה פשוטה: יש חברה זמינה? אפשר להיות לבד. אין חברה זמינה- עדיף להתחתן.
הפייסבוק לא גרם לשום דבר לקרות, רק הכפיל מאות ואלפי מונים את העיקרון הזה. יש חברה זמינה ובכמויות, כל שעות היממה. גם אם אתם ערים בשעות בהן כולם ישנים, יש תמיד מישהו בעולם שבדיוק ברגע זה משעמם לו בעבודה. אנחנו כל כך מיוחדים, כל כך אחרים מכולם, עד שלא יעבור הרבה זמן והיחיד יהפוך להיות תא משפחתי בפני עצמו.
אם אתם כבר נעשים מודאגים, אל. התא המשפחתי ימשיך להתקיים, אל דאגה, הוא רק יתעצב בהתאם.
תוקף הרווקות, מרגשת וזוהרת ככל שתהיה, הוא בכל מקרה מוגבל כל עוד כולנו אנושיים.
בגיל מסוים, מה לעשות, העובדה העצובה מתחוורת לכולנו: פייסבוק זה טוב ויפה כל עוד אתה עצמאי, בריא ואטרקטיבי. החל מגיל מסוים זה מפסיק להיות נחמד מסיבות פרוזאיות לחלוטין.
פרופיל הפייסבוק שלך לא יבוא איתך לארוחות משפחתיות מבאסות, לא יביא לכם בירה כשאתם יושבים מול הטלוויזיה, לא יחבק אתכם בלילה, ולא ישב ליד המיטה שלכם כשתגססו. לשמחתנו, או לצערנו, אל מול המציאות, ידה של הטכנולוגיה עדיין על התחתונה, והקרב עדיין ניטש. בנתיים, עד ההתקדמות הבאה המשמעותית בתחום השיבוט והאנטי אייג'ינג, הזוגיות פשוט תעבור הילוך. תהיו רווקים עד גיל מאוחר יותר, תתגרשו יותר, אבל תמשיכו למות ביחד, מיטה ליד מיטה.
