זוהי כתבה נוסטלגית. או כך הייתה הכוונה הראשונית. אלא שתוך כדי עבודה עליה, היא נהייתה גם קצת מלנכולית.

ביקשנו לבדוק איך היינו, בתחום הסקס כמובן, לפני דור אחד או שניים. רצינו לברר אם אנחנו רשמנו את ההנאה המינית על שמנו בטאבו, או שגם אמותינו וסבותינו ידעו את תענוגות הבשרים לפחות כמונו? והאם הבעיות והקשיים שינו את פניהם לאורך הדורות?

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

אם תרצו את השורה התחתונה כבר בהתחלה – בחלק מהתחומים אנחנו נמצאים שנות אור קדימה. בחלק אחר – עולם כמנהגו נוהג, ונשארנו תקועים באותו מקום. מכאן המלנכוליה.

אולי ההבדל בין אז לעכשיו יומחש על ידי הדוגמה הבאה: בשנת 1979, ד"ר צבי צוקרמן, גינקולוג שחזר כמה חודשים לפני כן מהתמחות בסקסולוגיה בארה"ב, היה איש המקצוע הראשון שראיינתי בנושאי מיניות.

בארץ היו אז שלושה סקסולוגים בסך הכול, מתוכם אחד עזב תוך זמן קצר לחו"ל. ישבנו אז, ד"ר צוקרמן ואני, בחדר עם דלת פתוחה בבית החולים "בילינסון", ואני שאלתי אותו כל מיני שאלות נועזות, שהיום הייתי מכנה אותן שיא הנאיביות.

ובכל זאת, בכל פעם שעלו בשיחה מילים כמו יחסי מין, זקפה וכדומה, שנינו הנמכנו את הקול מתוך מבוכה. כן, גם הוא, המומחה, שבמהלך הכשרתו השתתף בכמה וכמה סדנאות של SAR (שזה, בתרגום חופשי, חינוך מחדש לפתיחות מינית) וגם אני, שהתיימרתי להתחיל את דרכי ככתבת נאורה, נועזת וליברלית לענייני סקס, הרגשנו לא ממש נוח עם המונחים המיניים למיניהם.

החודש, כשפגשתי אותו בבית קפה, הייתי צריכה להסות את ד"ר צוקרמן מדי פעם, כי ההתלהבות הקולנית שלו מדיבור על אורגזמות ושפיכה גרמה ליושבי בית הקפה האחרים לזנוח את השיחות הפרטיות שלהם ולמתוח את האוזניים לכיוון שלנו.

הנה עוד אילוסטרציה לשינוי: באחד הפרקים של "מד מן" המופתית, שמתרחשת כידוע בשנות השישים, בתו בת העשר של דרייפר נתפסת כשהיא נוגעת בעצמה. אמה המבועתת שולחת אותה ישר לטיפול פסיכיאטרי. כיום, כל ילדה בגן מגלה את הדגדגן, וההורים הנאורים אומרים לה: מותק, זה יופי שאת נהנית, רק תעשי זאת בחדרך בפרטיות.

בקיצור – אז לא דיברו על סקס. היום לא מפסיקים לדבר על זה, בכל עת ותחת כל עץ רענן.

דעות מקובלות על סקס

אז:

"בסוף שנות השבעים, כשגמרתי את ההתמחות שלי כסקסולוגית, הייתי מסתובבת בכל הארץ עם הרצאות ועם מופע של הצגת מצבים, כדי להסביר מושגים בסיסיים בסקס", נזכרת הפסיכולוגית זיוית אברמסון, מטפלת זוגית ומשפחתית, מראשוני המטפלים המיניים בישראל. "במסגרת המופע, מושיק טימור וגילת אנקורי מילאו תפקיד של בני זוג שמתקשים בתקשורת המינית, ואני הייתי מנהלת סוג של מסע נגד סטריאוטיפים בחשיבה המינית.

"הייתי מסבירה אז שגם לאישה יש אורגזמה, שגם לה יש זכות להנאה מינית. בהרצאות ובהופעות הייתי מראה תמונות של איבר המין הנשי ומסבירה מהו הדגדגן, איפה הוא ממוקם, ואת העובדה החשובה שעל פי הדו"ח של שרי הייט שהתפרסם באותה תקופה, כשבעים אחוז מהנשים מגיעות לאורגזמה מגירוי הדגדגן, ולאו דווקא בחדירה".

והיום:

אברמסון: "התפיסה היא שבחורה צריכה להצטיין בכל, כולל במין: לא מספיק שהיא גומרת, היא צריכה גם לגמור מהר (על אף שלאישה לוקח בדרך כלל יותר זמן להגיע לאורגזמה). היא גם רוצה שתהיה לה שרשרת אורגזמות, ולא רק אחת. וגם לגמור מחדירה ומגירוי נקודת הג'י, כולל שפיכה נשית – כי זה מה שקורה ל'מצטיינות'".

טוב לי אוראלי?

אז:

אילנה ארד לוין, פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית בכירה ויועצת נישואים, סיימה את התמחותה ב-‭,1978‬ במרפאה של ד"ר עמי שקד בתל השומר – הראשונה שנפתחה בארץ (עמי שקד, שהיה בזמנו חלוץ וחביב התקשורת בתחום הפצת המסרים המיניים המעודכנים לאותו זמן, העביר בינתיים את מרכז הפעילות שלו לנושאים אחרים).

"בשנות השישים ואחריהן, החברה התחלקה לשני חלקים מבחינת ההתייחסות לסקס. היה החלק שחגג את האווירה שאחרי ילדי הפרחים, שעשה סקס תחת כל עץ רענן, בלי קונדומים ובלי מודעות למחלות מין. ולמרות המתירנות כביכול, דיברו בעיקר על מפגש בין איברי מין. מין אוראלי ומין אנאלי לא היו ברפרטואר המיני המדובר. ועוד יותר הייתה בושה גדולה להגיד שאת לא גומרת בחדירה.

"היה חלק אחר של האוכלוסייה, שראה בעין רעה מאוד את ההתנהלות המתירנית, שקידש את דחיית הסקס ככל האפשר, עד גיל מאוחר יחסית, והעדיף שהבחורה תהיה בתולה בליל הכלולות".

והיום:

"תוכן סל המיניות הנורמטיבי השתנה", מאבחנת ארד לוין. "יום סקס זה 'הכול כלול'. להבדיל מאז, כיום המין האוראלי הפך לחלק בסיסי ביחסי המין, ואצל חלקים מסוימים של האוכלוסייה, גם המין האנאלי. "גם הקונדום הפך לפריט הכרחי בהתנהלות המינית, לא רק בגלל האיידס שהופיע בינתיים, אלא גם כאמצעי זהירות מפני מחלות כמו קונדילומה, פפילומה ודומותיהן, שגם אם הן לא הורגות, הן ממררות את החיים".

לא עומד לי

אז:

ארד לוין: "בעבר, עיקר הפניות לטיפול אצל הסקסולוגים היו מפני שלגבר לא עמד. זו הייתה טרגדיה. הדעות המלומדות אמרו אז ששבעים אחוז מבעיות הזקפה הן על רקע נפשי. גברים עברו אז שבעה מדורי גיהינום. המומחים לימדו אותם איך להתרכז בהנאה על ידי תרגילים זוגיים, והעבירו אותם טיפול נפשי ממושך כדי שיתחברו למקורות של הבעיה.

"רופאים מסוימים היו מלמדים את הגבר להשתמש במשאבת ואקום, שיוצרת זקפה כשהיא מרכזת באופן מלאכותי דם באיבר המין. במקרים אחרים היו מציידים אותם בזריקות לפין, שהיו כואבות, גרמו לסיבוכים, אבל העשירו הרבה מכונים לטיפול באון הזכרי. וכשאלה לא עבדו, השתילו לגבר בניתוח תותב באיבר המין, שהיה פועל על בסיס הידראולי והיה מזדקר על ידי לחיצה בבסיס שק האשכים".

והיום:

ד"ר צוקרמן: "בתחום שיקום הזקפה חלה מהפכה עם פיתוח שלוש הגלולות לשיפור האון: ויאגרה, סיאליס ולוויטרה. היום יודעים שדווקא שבעים אחוז מבעיות האין־אונות הן על רקע אורגני ולא נפשי. לפעמים, טיפול בתרופה למשך חודשים אחדים מספיק, ואחר כך אפשר להמשיך בלי הכדור. ועוד יודעים היום שצריך לבדוק גם את רמת הטסטוסטרון אצל הגבר, וכשהוויאגרה לא נותנת תוצאות כשלעצמה, אם מוסיפים עליה גם טסטוסטרון זהו שילוב מנצח".

ד"ר אורי ורניק, פסיכולוג קליני ורפואי בכיר, מטפל מיני מוסמך, גם הוא מראשוני הסקסולוגים וממקימי ארגון איט"ם: "פעם רק הייתי שואל את הפציינט אם הוא מעשן. לא שאלתי איך התזונה שלו. היום אני יודע שכדי שיתפקד טוב מינית עליו לנהל גם אורח חיים בריא יותר, במובן של תזונה נכונה ועיסוק בספורט. אני לא מתייחס רק למיניות שלו, אלא גם מלמד אותו איך להיכנס לכושר בהדרגה, ואיך לשפר את איכות החיים".

דוקטור, אין לי חשק

אז:

בעבר – אומרים הסקסולוגים – לא הגיעו אליהם אנשים עם בעיות של תשוקה. לא שהבעיה לא הייתה קיימת. פשוט לא חשבו שהנושא ראוי להתייחסות, או שיכול להיות לזה פתרון.

והיום:

"הפער בין התשוקה של הגברים לתשוקה של הנשים יישאר כנראה לנצח", אומרת ארד לוין. "גם היום גברים אומרים: אני צריך סקס, כי אם לא – אני מרגיש כבוי. והאישה מתחרפנת: אני עייפה, אין לי כוח, אין לי ראש לסקס. וזה קורה בכל הגילים ובכל שדרות החברה. כנראה אלוהים העניש את בני האדם כשהחליט שהם חייבים לחיות בזוגות, למרות פערי התשוקה ביניהם".

"באות נשים בגיל ארבעים פלוס ואומרות שפעם הייתה להן תשוקה, הסקס הזוגי היה טוב, אבל היום כבר אין להן חשק", אומר ד"ר צבי צוקרמן, מראשוני הסקסולוגים בארץ, גינקולוג ומטפל מיני בגברים ובנשים, העוסק גם בייעוץ ובטיפול מיני בצה"ל לאנשי קבע וסדיר. "פעם טרטרנו אותן יותר בטיפול זוגי של 'סנסייט פוקוס', שזה היה מין תרגיל גופני זוגי. היום מיישמים את התורה של ד"ר רוזמרי באסון, שאומרת שהכול בא מהראש.

"את אומרת לעצמך: בעלי איש טוב, נחמד, עוזר, הוא אב קשוב – רק בשביל הדברים האלה מגיע לו שאהיה נחמדה אליו. לא כואב לי הראש, לא כואב לי הגב, אז מה מפריע לי להיכנס לתוך המשחק המיני? ובזמן שהיא מגיבה לגירויים שהגבר שלה מספק לה, מגיעה בהדרגה גם התשוקה, ובסופו של דבר גם ההנאה והאורגזמה".

אבל הפתרון למצוקה יכול לבוא גם ממדף התרופות. ד"ר צוקרמן אומר ש"כדאי לבדוק את רמת הטסטוסטרון אצל האישה. זהו ההורמון שאחראי לתשוקה (גם באישה וגם בגבר). אם רמתו נמוכה, אפשר לתת תוספת במינון נמוך. ועוד חידוש: נשים שנוטלות תרופות אנטי־דיכאוניות (תופעה נפוצה בימינו) נוטות לעתים לאבד את האורגזמה, כתופעת לוואי לתרופה. מתברר שאם נותנים להן ויאגרה (כן, לנשים!), היכולת להגיע לאורגזמה משתקמת".

ומשהו על העתיד

ומה יהיה הלאה? ארד לוין: "הטכנולוגיה שינתה את דפוס חיי המין. נוצרה מגפה חדשה: גברים שמעדיפים לאונן מול האינטרנט במקום לקיים יחסים עם בת הזוג. באתרי הייעוץ המיני, זו הבעיה השלישית בשכיחותה".

ד"ר צוקרמן: "הזמינות הרבה של יחסי המין יוצרת בעיה חדשה. חבר'ה צעירים הולכים למועדונים, ואחרי חצי שעה שהכירו בחורה הולכים איתה לשירותים לעשות סקס. קורה שלא עומד להם, והם נכנסים מזה לפאניקה.

"הרבה פעמים זה מכניס אותם לחרדת ביצוע גם לפעם הבאה, על אף שאין להם שום בעיה. אני רואה את זה הרבה אצל צעירים. אבל למה זה מפתיע? חצי שעה לא מספיקה כדי שתוכל לפתח איזו משיכה אל הבחורה שזה עתה הכרת. זו תופעה שצריך לשים לב אליה".

זיוית אברמסון: "על אף שכיום הכול מותר, הולך ואפשרי, והכול שווה ערך, גם אם מדובר בהתנהגויות מיניות 'מיוחדות' כמו מין קבוצתי, חילופי זוגות או סאדו־מזו, אני עדיין חושבת שהמיניות הטובה ביותר מתנהלת בין שני אנשים, על בסיס ערכים שמתאימים לשניהם. ואני צופה שאחרי הפוסט־ מודרניזם העכשווי, תהיה כמיהה אל המין הזוגי ה'קלאסי".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה: