שבועיים חלפו מאז גמר "המירוץ למיליון", ונדמה שעקיבא וענהאל שמואלי - שושי ושושה בשבילכם - עדיין לא התאוששו מההפסד הצורב. השלמה? כן. תסכול? גם כן. חוסר צדק? כן וכן וכן.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
התסכול של בני הזוג לא מפתיע. הם היו הפייבוריטים כמעט לאורך כל המירוץ - "השם ירחם" היה איתם, העם היה איתם, וכך גם חלק גדול מהזוגות המשתתפים - אבל המשימה האחרונה והקובעת הייתה מעל ומעבר לכוחותיהם.
"אחרי המשימה נשברתי לרסיסים", אומרת ענהאל. "הייתי בסערת רגשות, לא יכולתי להירגע".
עקיבא: "היא קצת כמו ילדה קטנה, אומרת מה שהיא מרגישה, וזה מה שאני כל כך אוהב בה. אם היא חושבת שאין צדק, היא תגיד שאין צדק, בלי לנסות להתייפייף".
ענהאל: "ובכל זאת, אנחנו מאוד מפרגנים לבר ולאינה, הן עשו את זה וכל הכבוד להן. זה המקום שלהן, ואני לא רוצה לקחת ממישהו משהו שהוא לא שלי".
הייתם בטוחים שתזכו?
עקיבא: "ב'מירוץ למיליון' אי אפשר להיות בטוחים אף פעם, אבל הובלנו כמעט לאורך כל הדרך, ותמיד ידענו לשמור על מומנטום. ודווקא ביום האחרון לא שמרנו על היתרון שלנו".
ענהאל: "כשהגענו ראשונים למשימה האחרונה, היינו בטוחים שזה כבר שלנו. לא לקחנו בחשבון שתהיה משימה לא מאוזנת".
מה זה "לא מאוזנת"?
"למבנה הגוף היה במשימה הזאת משקל מכריע, ומה לעשות שאנחנו שוקלים הרבה יותר מהבלונדיניות?"
כבר תכננתם מה לעשות עם המיליון?
ענהאל: "בתחילת המירוץ אפילו לא חשבנו על זה. רצינו רק להתקדם כמה שלבים כדי שלא נעשה פדיחות למשפחה. רק כשהגענו לחמישייה האחרונה הרגשנו שיש לנו סיכויים טובים והתחלנו לחשוב על הכסף. רצינו לקנות בית. אי אפשר לנצח בלי לחשוב על המיליון. לא מנצחים רק בשביל החוויה".
עקיבא: "התוכנית הזאת הכניסה אותנו לגירעון לא קטן, ואני רוצה שאנשים שהולכים לריאלטי יידעו את זה. אנשים חושבים שיוצאים לחודש, גומרים וחוזרים לחיים, אבל זה לא כל כך פשוט, במיוחד אם מגיעים לשלבים מתקדמים".
הכול כתוב בתורה
לפני ארבע שנים, והם עדיין רווקים, נרשמו בני הזוג לריאליטי "רצים לחתונה", שלא יצא לפועל בסופו של דבר. למירוץ הנוכחי רשם אותם אחיה הבכור של ענהאל, שזכר שיש להם עניין במירוצים, וכבר באודישן הראשון הודיעו להם שהם בפנים. "אני בכלל לא רציתי ללכת, עד הרגע האחרון התנגדתי לזה", אומר עקיבא.
אז למה הלכת?
"בשביל ענהאל. היא מאוד רצתה".
למה לא רצית?
"אני בן אדם צנוע, לא רציתי את הפרסום. אני נבוך כשמזהים אותי ברחוב וכשרואים אותי בטלוויזיה. לא אוהב שמזהים אותי בסופר".
ענהאל: "שכנעתי את עקיבא והוא הסכים להגשים לי את החלום".
אתם חושבים שהיה לכם יותר קשה מאשר לאחרים מפני שאתם דתיים?
ענהאל: "אי אפשר לתאר עד כמה. היינו כל הזמן במבחן. מאחורי כל משימה הייתה מחשבה איך היא תיראה בבית. כל הזמן פחדנו שתבוא המשימה שנוגדת את האמונה שלנו ונעוף. למשל, במשימת צומת שבה היינו צריכים לבחור בין להתמודד עם משחק זיכרון או להגריל כל מיני מאכלי טריפה. למעשה, לא הייתה לנו בחירה, היה ברור שנלך למשחק הזיכרון".
מה הייתם עושים אם בכל זאת הייתם חייבים לעשות את המשימה הזאת?
"היינו מדיחים את עצמנו. אצלנו אין דילמות, הכול כתוב בתורה".
למה היה חשוב לכם לדבר על אלוהים בכל משימה?
ענהאל: "נכון שבהתחלה לאנשים היה קשה לאכול את כל 'השם ישמור' ו'השם ירחם', אבל אחר כך כולם ראו שזה מלא בתוכן. אנחנו לא באנו לתוכנית כדי להחזיר אנשים בתשובה. להיפך. אני צנועה, אין לי כאלה יומרות.
"אנשים שואלים אותנו 'מה עם אלוקים, איפה הוא היה במשימת הגמר?', אבל אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא נמצא עם כל אחד, אין לי בעלות עליו. אני מתפללת, והוא עושה את החשבונות שלו. אני לא נכנסת לו לחשבונות האלה".
הטפתי נגד דייטים
הם הכירו דרך אחותו של עקיבא, שלמדה עם ענהאל משחק בבית הספר "אספקלריה", השלוחה הדתית והירושלמית של ניסן נתיב.
"היא אמרה לי: 'אני חייבת הכיר לך את אח שלי', ואני ממש לא הייתי בקטע של דייטים", היא מספרת. "אפילו הטפתי נגד דייטים, כי זה מאוד שטחי בעיניי כל השיווק העצמי הזה.
"ישבנו בבית קפה בנמל תל אביב, היה ככה ככה, הוא שילם כי שכחתי את הארנק באוטו, ורבע שעה אחרי הפגישה צלצלתי אליו כדי להגיד לו שאני רוצה להחזיר לו את הכסף על הקפה. יצא שהמשכנו לדבר בטלפון עוד שלוש שעות.
"יצאנו שנתיים, והוא כל הזמן אמר לי: 'אני רוצה אותך, את מדהימה, אבל אני לא מסוגל להתחתן', ולי היה מאוד קשה לקבל את זה. רוצה אותי, אבל לא בשביל חתונה? אז בשביל מה? פחדתי ממה שיגידו: 'מה, שנתיים ועוד לא החליט? כנראה שהוא לא מספיק אוהב אותה'".
עקיבא: "כל הזמן סיפרו לי שכשאני אפגוש את האחת, אני אדע שזה זה, ואני לא הייתי בטוח. הייתי נורא מבולבל עד שהבנתי שלא אצל כולם יש כזאת הארה".
לבסוף, אחרי שנתיים, במקום ובזמן הכי לא צפויים - ממש באמצע הרחוב - הוא עצר את האופנוע שלו לידה ואמר פתאום: "את רוצה שנתחתן?". ענהאל כמעט התעלפה. "ככה, עם הקסדה על הראש הוא פתאום הציע", היא משחזרת. "בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה". היום הם גרים בבית שכור במושב טירת יהודה שליד שדה התעופה, הורים ליהלי (עם צירה מתחת לי' ולה'), שהייתה בת שבעה חודשים כשהוריה יצאו למירוץ והיום היא כבר בת שנה וחצי, יפהפייה כמו אמא וחייכנית כמו אבא.שושי זה פחזנית
היא קוראת לו שושי (פחזנית שלי, בצרפתית), הוא קורא לה שושה, בהתאמה, ונדמה שהזוגיות שלהם כל כך התחבבה על הצופים, שזה היה רק עניין של זמן עד שהם ימנפו את הפופולריות הזאת לצורכי פרנסה.
לאחרונה הם פצחו בסדרת הרצאות בנושא זוגיות, בהן הם מנדבים מניסיונם טיפים ועצות לחיי זוגיות מושלמים כמו שלהם.
ענהאל: "אנשים התחילו להתקשר, ואני לא מדברת רק על אנשים פרטיים, אלא על עיריות, תיכונים, בתי מלון ומוסדות תרבות, שהזמינו אותנו כדי לדבר על הזוגיות שלנו".
עקיבא: "לפני שבועיים היה לנו מופע בפני 600 אנשים בבני ברק, והמארגנת צלצלה ושאלה אם נוכל לעשות עוד הרצאה באותו יום, כי נמכרו כל הכרטיסים ואנשים עוד מתקשרים. ענהאל מצוינת בזה, אני הראשון שעברתי אצלה סדנה, ממנה למדתי איך להתנהל בזוגיות".
איך, למשל?
"היא לימדה אותי שגבר צריך לדעת להחמיא לאישה שלו, וגבר שלא יודע להחמיא לאישה שלו הוא לא גבר. ואם אתה רב עם אשתך, במקום לרוץ לדבר עם חבר טוב כדי לקבל אמפתיה, תנסה לדבר עם אשתך ולקבל את האמפתיה ממנה".
ענהאל: "עקיבא לא ראה את הזוגיות כערך עליון, אלא את הקריירה. היום, בזכותי, זה השתנה, ברוך השם".
הזוגיות שלכם השתנתה בעקבות המירוץ?
עקיבא: "המירוץ חיזק אותנו כזוג, ללא ספק".
הייתם חוזרים על החוויה?
ענהאל: "את זה תצטרכי לשאול שוב בעוד שנה. החוויה טרייה מדי. זה היה מסע קשה, והתוצאה שלו לא הייתה פשוטה לי. קשה לי לקבל שאין צדק בעולם".
** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "לאשה"
___________________________________________________________________________________________________________
עוד בלאשה:
- גל או לינור: מי המלכה שהכי שחקה אותה?
