לפני שנה קיבלה גלית אשל מכתב מפתיע מהבנק. שמה של אמה, שנפטרה לפני למעלה מעשרים שנה, היה כתוב עליו באותיות דפוס שחורות, ולצדו משפט: "סכום כסף שאמך הפקידה בעבורך לפני שלושים שנה השתחרר. הינך מתבקשת לסור אל סניף הבנק".

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

30 אלף שקל שהתגלו בחשבון ישן, לא סכום עתק אך בהחלט משמח, הניעו את הדרך החדשה של אשל, מי שהייתה בשנות התשעים אחת ממעצבות הפרחים המובילות בארץ, בטרם הייתה לאם וסגרה את העסק כדי לבנות בית חם. בית כמו זה שמעולם לא היה לה. הכסף הגיע בזמן המתאים. בדיוק כשהחליטה שהיא יכולה להמשיך הלאה.

החיים של גלית אשל, פלוריסטית (מעצבת פרחים), מנוקדים בהרבה רגעים קטנים של מזל וצירופי מקרים שהובילו אותה ברגע הנכון למקום הנכון, ובמידה כזו או אחרת הצילו אותה. אין לה עניין לפרש את זה. היא רק יודעת שיש יד מכוונת ששומרת עליה.

אשל, לשעבר שמיר, נשואה ואם לשניים מרמת גן, זוכרת את עצמה כילדה מאושרת. כבתם היחידה של זוג אנשים מבוגרים, שהכירו דרך מדור הכרויות בעיתון, היה לה הכול. אביה מיכאל, מורה לחירשים, היה הרפתקן ושורד, שעלה ארצה לאחר שהצליח להימלט כמה פעמים מציפורני הנאצים. אמה אהובה, בת לבעלי מכולת, שמונה דורות בארץ, הייתה פורצת הדרך בין שבעה ילדים. היא הצטרפה לקיבוץ, התגייסה לפלמ"ח ולמדה בבית ספר לאחיות. היא הייתה בת 38 כשנישאו. האב היה בן 50. לכל אחד מהם היו חלומות על משפחה ובית.

"היה לאבא ראש של ילד והוא אהב טיולים והרפתקאות", מספרת גלית אשל. "בכל חופש טיילנו יחד בטרמפים, טיולים מטורפים של טבע וים. בדיעבד התברר לי שאבא לא הסתדר עם אמא והתאים לו לקחת אותי וללכת. אהבתי אותו מאוד. הוא יצר לי גן עדן בבית, גינת ירקות, הרבה חיות, מגלשות ואומגה ועצי פרי ובובות . היה לי הכול".

אלא שעם הזמן התקדרה האווירה בבית. "כשהייתי בת שש אבא עבר לישון במקלט מתחת לבית. הוא חיפש במדור הכרויות שותפה לטיול הרפתקני, הכי את מי שהייתה אשתו השנייה, והתגרש מאמא. יום אחד הוא פשוט עזב. הייתי עדה לרגעים האחרונה של האריזה, ואני זוכרת משפט אחד שהוא אמר לאמא: 'בכלל לא אהבתי אותך אף פעם'.

"אמא לא הצליחה להתאושש מזה עד יומה האחרון. היא הייתה מושפלת ומרוסקת. התעצמה אצלה דאגה גדולה כלפיי והיה לה פחד מוות. אני חושבת שאדם יודע מתי נגמר אצלו החשק לחיות. היו לה משפטים כמו 'בואי תלמדי להשתמש במכונת התפירה', ואני הייתי מצטמררת".

הייתי ילדה שאין סביבה אף אחד

יומיים לפני יום הולדתה ה-18, נפטרה אמה. היא גילתה את זה באקראי.

"לכל הביקורים אצל אמא נסעתי תמיד לבד. הייתי חוזרת בערב, הולכת ברגל כברת דרך רצינית לקיבוץ, ומפחדת. אף אחד בקיבוץ לא ידע אף פעם אם אני אמורה להגיע או לא. הייתי לבד. יום אחד נאווה, אמי המאמצת, אמרה לי: 'אני רוצה להכיר את אמא שלך'. קמנו בבוקר ונסענו להוספיס גריאטרי מכוער בחיפה שבו אמא הייתה מאושפזת. נאווה קנתה פרחים. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בא איתי.

"הגענו, ומישהו בהוספיס שאל אותי: 'באת לאהובה שמיר? היא נפטרה לפני יומיים'. התברר שהדודה שלי ידעה, אבל לא הספיקה להתקשר אליי. הדבר החשוב הוא שדווקא ברגע ההוא לא הייתי לבד. קרה לי נס".

אשל עוצרת לרגע, מלטפת פרח משי שתפרה בעצמה, ומודה בעצב שחייה התחילו לפרוח רק עם מותה של אמה.

"המוות של אמא היה כואב, אבל במידה מסוימת זו הייתה הקלה. אחרי מותה הכול יצא, הכול השתנה. רזיתי עשרים ק"ג, נסעתי בפעם הראשונה לאירופה, פגשתי את החבר הראשון שלי. החיים התחילו לדבר בשפה אחרת לגמרי. אמא הורישה לי בית וקצת כסף, ומכל רכושה לקחתי רק את התכשיטים ואלבומי תמונות. שאלתי את אבי ואשתו החדשה אם הם רוצים משהו, והם לקחו את כל הארגזים.

"שירתי שנה אחת בצבא, אבל המסגרת לא התאימה לי אחרי כל כך הרבה שנים קשות. שכרתי דירה בחיפה, ולמדתי עיצוב פנים. עשיתי לעצמי בית".

למה לא נשארת לחיות בקיבוץ?

"כי גם בקיבוץ היו רגעים קשים מנשוא ובעיקר בדידות מטורפת. סופי שבוע, חגים, ערבים ארוכים לבד. אחרי ארוחת הערב ביום שישי הייתי הולכת לחדר שלי, רואה את כל המשפחות הולכות הביתה יחד, ויודעת שיש לי המון שעות למלא בעצמי. כך התחלתי ליצור תכשיטים ולתפור, לצבוע ולהתעסק עם בדים. עבדתי המון עם הידיים. החדרים שלי תמיד היו מקושטים, מקום עלייה לרגל, אבל היה כאב בדידותי נוראי. הייתי ילדה שאין סביבה אף אחד".

בגיל 22 הגיעה אשל, אז עדיין גלית שמיר, לתל אביב. היא עשתה קורס שזירת פרחים, וגילתה שמצאה את יעודה. מכרה שלה, שוזרת פרחים בחברת קייטרינג יוקרתית, ביקשה ממנה לעזור לה, ואחרי חודש היא הייתה למעצבת הבית. בגיל 23 כבר הייתה בעלת עסק מצליח לשזירת פרחים באירועים, ואחרי ארבע שנים, כשהיא אשת קריירה מצליחה, הכירה את בעלה בבית קפה ומאז לא נפרדו.

כשנולדה בתה (היום בת 14), החליטה לסגור את העסק, שלא התאים יותר לאורח החיים החדש והיה כרוך במתח, לחץ ועבודה תחת לוחות זמנים מטורפים. אחר כך נולד גם בנה, היום בן שמונה, ואת הכישרון הגדולה העבירה אל משרה שקטה בחנות פרחים בכפר אז"ר.

בשנה אחרונה היא פתחה בתל השומר את "ארנונים של יופי", סטודיו לעיצוב זרי כלה, חגורות ואקססוריז לשיער מפרחי משי משולבים בפרחים חיים, תחרות ואבנים. את זרי הפרחים המרהיבים, שנראים כתכשיט חד פעמי, היא מעצבת ותופרת בעצמה בעבודת יד קפדנית ובהתאמה אישית לכל כלה.

"כשכלה מגיעה אליי, היא מודדת ובודקת איזה זר יתאים לה מבין המבחר הקיים או שאני מעצבת לה זר שיתאים לה במיוחד", היא מבהירה. במקביל, היא מאפשרת עיצוב מלא, החל מקישוט השיער ועד פרחי משי הענקיים המקשטים את המכונית של החתן-כלה, "ואני מוספים תמיד גם מובייל פרחים על המראה ומעניקה למכונית טיפול פנים וחוץ".

כלות מוצאות אצלה את טעמן האישי בין אם הן לבושות בשמלת כלה מעוצבת או בשמלת וינטג'. קולקציה שלמה של אביזרי שיער תימכר בקרוב גם אצל מעצב השיער אבי מלכה.

יש לך התחשבנות פנימית עם הורייך?

"יש לי שיחה בלתי נפסקת עם עצמי, ומדי כמה שנים היא מתאפיינת בדיאלוג פנימי אחר. לפני שנה אבי נפטר, ובעקבות מותו נפתח דיאלוג פנימי דווקא עם אמי. עכשיו יש לי המון חמלה כלפיה. היו שנים שכעסתי על כך שהיא לא שיקמה את חייה בשבילה, בשבילי, בשבילנו. רציתי שאמא תתעורר ותעשה דברים עם עצמה. אבא שלי היה כוח החיים, ההרפתקאות, השמחה והחיות. כשהוא נפטר בגיל 89, ראיתי אותו נתמך ברגעיו האחרונים בידי משפחתו האוהבת, וזה היה ההפך מהדרך שבה אמי הלכה לעולמה".

וכשאני כבר עומדת בדלת, היא מספת לי על חלום שהיה לה.

"כמה ימים אחרי שקיבלתי את הכסף היה לי חלום על אמא שלי. אני לא מרבה לחלום עליה, אבל חלמתי שאני נמצאת איתה באיזו עיר באירופה, סביבנו גנים ועצים ופרחים, ואנחנו שתינו יפות, לבושות בשמלות יפות ונעלי עקב, הולכות ומשוחחות בשבילים פסטורליים, ונעים לנו. אני מרגישה שהייתה בחלום הזה בשורה: הנה אנחנו יחד וסוף סוף טוב לנו. הכל יפה, ודבר טוב וחדש בא".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה: