קחו לדוגמה את השחקן שלמה סדן. מי לא זוכר את מייק לינוביץ', כוכב הטלנובלה העברית הראשונה, "רמת אביב ג'", שהיה מושא ההערצה של הנשים הבשלות בישראל? סדן לא שחזר לאורך השנים את ההצלחה הגדולה הזו, ואחריה עשה בעיקר דיבוב והעדיף לוותר על מרוץ. הוא עבד כעורך מקומון בעיר מגוריו שוהם, ותקופה מסוימת היה אפילו נהג מונית. כיום, בגיל 60, שלמה סדן מסרב להתראיין ורק אומר: "אני כמעט לא בתחום. לקח לי הרבה זמן לחזור לאנונימיות שלי".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
קחו גם את שרון ליפשיץ. זמרת ויוצרת מוכשרת ("גידי", "קולנוע", "קשה בלעדיך") בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. היא חדלה להופיע, נישאה למתופף שלה דני לוי (היום פסיכולוג ילדים), ועזבה את העיר לטובת ישוב כפרי. עכשיו, בת 50 כמעט, ליפשיץ היא מורה ליוגה ונטורופתית.
רבים מאלה שהיו כוכבי בידור בישראל לפני עשר ועשרים שנה נעלמו מהבמה. אחרים נשארו בתעשייה, אבל הרחק מאור הזרקורים ומעיני התקשורת. ויש כאלה שלמרות הזמן שעבר והרקורד שנשכח כמעט, עדיין ממשיכים לחלום.
שרון דוראני: מטלנובלה לאמהות
הפרסום הגדול: הסדרה "לגעת באושר", 2001
מדינה שלמה התאהבה בשרון דוראני כשגילמה את עפרה אברהם, נערה יתומה מאב הנזקקת לכסף כדי לממן ניתוח בהול לאמה. לא להיבהל, זה היה במסגרת סדרת הטלוויזיה היומית "לגעת באושר", לפני עשור.
"הייתה היסטריה סביבי", היא משחזרת. "לא היה איש במדינה שלא הכיר אותי. היו הרבה גילויי הערצה, התקשורת חיבקה אותי בחום. עד היום, אך שכבר שנים אני מחוץ למיינסטרים, אנשים רואים אותי ברחוב וקוראים לי עופרה, ואני עדיין זוכה לפרגון ולאהבה בזכותה".
מה עשית אחרי שהיית עופרה?
"הנחיתי שנה בערוץ הילדים, עד החודש השמיני להריוני, השתתפתי בעונה בסדרה 'שמש', הופעתי בהצגות ילדים, אבל סדרי העדיפויות בחיי השתנו ועשיתי את הבחירות שלי".
בחרת בקריירה משפחתית?
"כן, כשגילמתי את עופרה הייתי רווקה. זמן קצר לאחר מכן הכרתי את יוני עובד ונישאנו, וב-2005 ילדתי את בתי הבכורה ליאם. כאמא טרייה עוד הלכתי לאודישנים ואפילו התחלתי ללמוד משחק, אבל כעבור כמה חודשים הבנתי שאני בן אדם טוטאלי ושמחויבות שלי בשלב זה של חיי היא לאמהות. כעבור שנתיים נולדה בתי השנייה, הראל".
את לא מתגעגעת לשואו ביזנס?
"יש הרבה רגעים של געגועים. אני רוצה לשיר, לרקוד, לשחק, לתת לקהל אהבה ולקבל ממנו אהבה. הרי הייתי שם וחוויתי. אבל ברגע שעשיתי בחירה, גם אם זמנית, ללכת אל השקט, צמחתי והלכתי בתוכי למקום יצירתי. הוצאתי שני ספרי ילדים, 'טומי חלומי חולם חלומות' ו'טומי חלומי שואל שאלות'. כל השנים שאני באמהות נשארתי סקרנית ומילאתי את חיי. עשיתי קורסים בנושאי אימהות וזוגיות, כתבתי וקראתי הרבה, וחזרתי לתחביב ישן שלי, ציור. לאחרונה הצגתי תערוכה ראשונה מציוריי בירושלים. יש התעניינות רבה בציורים, זו שמחה גדולה וזה סיפוק עצום".
ומה הלאה?
""הבנות קצת גדלו ואני יכולה לשחרר ולצאת לחוצה. הצטרפתי לסוכנות יולי, ואני רוצה לשחק בסדרה או בסרט. אני בת 37 וחצי, זה גיל מדהים. אני בשלה ויודעת מה אני רוצה מהחיים".
טל סונדק: השקט שאחרי הסערה
הפרסום הגדול: אירוויזיון 2001
טל סונדק היה זמר אלמוני בן 25 כשניצח ברוב מוחץ בקדם אירוויזיון של 2001, בשיר "אין דבר". הוא נשלח לייצג את ישראל באירוויזיון הגדול ביותר בתולדות התחרות, מול 50 אלף איש באצטדיון בקופנהגן, "ובן יום הפכתי לכוכב. כולם זיהו אותי ברחוב. בפועל זה אמר מסיבות עיתונאים, ראיונות בתקשורת, וכולם סביבך".
מה נשאר לך מהאירוויזיון?
"החוויה הייתה באמת מדהימה, אבל התוצאה מאכזבת: מקום 15 מתוך 25. הדבר הכי גדול שיצא לי הוא שנסעתי רווק וחזרתי כמעט נשוי. התאהבתי שם בזמרת הליווי שלי טלי, קיבוצניקית מגבעת חיים איחוד, וכשחזרנו ידעתי שהיא תהיה אשתי. היום יש לנו שלוש בנות: רוני, בת חמש, לירי, בת שלש וחצי, ושירה, בת שמונה חודשים".
ניסיתי למנף את ההשתתפות בתחרות?
"הוזמנתי והופעתי באולמות גדולים וידועים בצרפת ובאנגליה".
ובכל זאת, הפריצה הגדולה לא הגיעה. איפה זה התפספס?
"אני לא יכול לשים את האצבע על דבר אחד. העריכו אותי כזמר, אבל אנשי המקצוע, כולל חברות התקליטים, רצו לראות תוצאה – ומקום 15 לא נחשב להצלחה. באופן אישי לא תרמתי לקידום שלי, כי עניין הכוכבות לא עניין אותי. לא הייתי עסוק ביחסי ציבור. אני מאוד צנוע, וזה אולי בעוכריי. אני לא מנסה לחשוב מה היה אילו, כי המשכתי הלאה וזהו".
מה אתה עונה למי ששואל לאן נעלמת?
"עברו כבר עשר שנים מאז האירוויזיון ואין כמעט יום שאני לא שומע את השאלה הזאת. לא נעלמתי. אני חי ונושם מוזיקה, מתפרנס רק ממוזיקה, עסוק ביצירה ולא מתלונן. בשנה שעברה הוצאתי אלבום, 'לעוף עלייך', ואני עובד על אלבום נוסף, מופיע בקונצרטים עם סימפונט רעננה ובערבי זמר, בין השאר עם אפי נצר ויאיר קלינגר. אני מנהל מוזיקלית להקות ילדים ונוער, מנהל חמישה סניפים של אומנות במה במסגרת בתי ספר יסודיים, כותב ומעבד למוסדות ולאגודות".
רוצה לחזור לתודעה?
"הייתי רוצה שהשירים שלי יגיעו לכל בית ויירגשו כמה שיותר אנשים".
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בלאשה:
- שלי גפני מספרת על החיים בגיל 40
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
תמר ורון: לא שכחו אותי
הפרסום הגדול: "רק בישראל" 1998-2000
הקומיקאית תמר ורון בנתה קריירה מהחיקויים המוצלחים מאוד של שושנה (אילנה) דיין ושל ריטה בתוכנית הבידור הפופולארית "רק בישראל". אחר כך באו חיקויים נוספים: שרית חדד, ציפי שביט, לימור לבנת, זהבה בן, טטיאנה הופמן מחדשות ערוץ 2 ועוד. ורון הפכה אמנית מבוקשת בהופעות.
"במשך שנתיים זה היה מטורף. הייתי צריכה כל הזמן ללמוד בעל פה את המערכונים של שושנה דיין, שאורי גרוס כתב את דמותה. גם התגובות ברחוב היו מטורפות. זו הייתה תוכנית טלוויזיה בפריים טיים, עם דמות קבועה, ובכל הצניעות, אני לא חושבת ש'רק בישראל' הייתה נראית אותו דבר בלי שושנה דיין. עד היום לא שוכחים לי את הדמות הזאת. בשלוש-ארבע בבוקר, כשאני עוברת בשדרות רוטשילד, ובדרך הביתה, מוכר הבייגלה שואל אותי על דיין ועל ריטה ותוהה לאן נעלמתי".
ומה את עונה?
"שאני חיה מקריינות לטלוויזיה ולרדיו. אני גם מעבירה סדנאות משחק מול מצלמה ויש לי מופע שרץ באירועים סגורים, לחברות. חוץ מכל אלה, אני מאיירת דיוקנאות בברים שכונתיים. הרי מי ששותה לא זז ואפשר לצייר אותו".
על מה את חולמת?
"החלום שלי הוא במה, ואם במה, אז מופע יחיד, בקופות פתוחות".
צחי אירני: כישרון מפוספס מבקש צ'אנס
הפרסום הגדול: "האקדמיה לצחוק", 2004
בתוכנית הטלוויזיה "האקדמיה לצחוק", שבחרה את הקומיקאי החדש של המדינה ב-2004, זכה צחי אירני בן ה-21 מפתח תקווה. אירני היה מהרגע הראשון הפייבוריט של הקהל. הפרס שקיבל היה תוכנית טלוויזיה משלו, אבל אירני לא הצליח להמשיך את המומנטום. הוא מצא את עצמו עוסק בעבודות מאוד לא זוהרות, כמתקין בחברת כבלים ומוקדן במוקד העירוני.
במקביל, שניים מהמשתתפים האחרים בתוכנית פרצו לקריירת בידור. הדר לוי מככבת כבר כמה שנים בערוץ הילדים והייתה חברת פאנל ב"הספסל האחורי", ואבי נוסבאום נחשב קומיקאי מוערך, שהשתתף ב"מועדון לילה" והנחה תוכנית משלו, "שבת צחוק".
"הם נסקו ברמות יפות, עושים עבודה נפלאה ומגיע להם כל הפרגון, אבל עד היום אנשים שואלים ברחוב איך הם כן ואני לא", אומר אירני. "אני יודע שאני כישרון מפוספס. כל בן אדם מקבל משהו מאלוהים, ואני יודע את שפת הצחוק. אני לא משווה לאחרים ולא רוצה להוכיח לאף אחד, אלא רק לעצמי".
ביום שאחרי הזכייה, דרכו להצלחה נראתה סלולה. "קיבלתי כותרות בעמודים הראשונים בעיתונים. אחרי הזכייה נסעתי הביתה וציפתה לי חגיגה גדולה בשכונת מגוריי, עמישב. אנשים נשאו אותי על כתפיים, אלפים יצאו לרחובות והשמים הוארו בזיקוקים. הרגשתי אהוב ומחובק. במשך שנה הייתי סוג של ידוען והוזמנתי להרבה אירועים. הייתי כוכב. מבחינתי, ההישג הגדול היה שהוכחתי שיש לי כישרון. לא באתי לעוד תוכנית ריאליטי שזה בולט מי שמלכלך. השתתפתי בתחרות על כישרון להצחיק ובזכות הכישרון הזה זכיתי".
אז מה קרה?
"כשבאתי לתוכנית, לא ציפיתי שתיפתח לי קריירה. בסך הכול רציתי להראות שאני מצחיק. לא הכנתי את עצמי לימים שאחרי, וכשזה קרה, לא ידעתי איך להתמודד. בדיעבד, אני מרגיש שלא עמדתי באחריות, לא לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים. וזה דעך".
אתה מנסה לחזור?
"אני לא מנסה. אני חוזר. אני כאן בשביל לצחוק ולהצחיק. עזבתי את העבודה בעירייה, ובגיל 28, רווק בלי חברה, חזרתי לבית ההורים כדי להקדיש את עצמי למה שאני טוב בו. כתבתי מופע עם קובי מילשטיין ואייל קורושני, שלושתנו רעבים ונותנים את הנשמה. התחלתי בימים אלה להופיע קבוע בימי חמישי ב'ביפ קומדי בר' ב'צוותא', ובקרוב אתחיל להופיע בכל הארץ. הקהל מקבל אותי באהבה.
"זה לא פשוט לחזור כי היום חובת ההוכחה עליי, אבל עברו שבע שנים ואני מרגיש בוגר יותר, חד יותר ומצחיק יותר. אני יודע מה זה כסף ואיך לחיות בלעדיו ומה זאת אהבה ואיך לחיות בלעדיה. יש לי היום סוכן, ואני מאמין שהפעם אני בדרך הנכונה. העולם אוהב קאמבקים. אני חוזר להיות צחי אירני והולך לתת בראש".
שאול צירלין: קאמבק מתוק
הפרסום הגדול: הלהיט "סוכר", 1989
בשנת 1989 כבש שיר בשם "סוכר" כל בית בישראל. הלהיט שכתב, הלחין וביצע שאול צירלין, זרק את היוצר מאלמוניות מוחלטת את לב הקונצנזוס. צירלין הפך תושב קבע בתוכניות האירוח הטלוויזיה ובעיתונים ונראה היה שכוכב חדש נוסק בשמי המוזיקה הישראלית.
בהמשך הוציא צירלין שירים נוספים, וגם ארבעה אלבומים נוספים ושני אלבומי אוסף, אבל הוא לא שרד בתחום. "עשיתי מסעדנות, כולל להיות שף, וכל מיני דברים שהתאימו לחומרנות ולא לאמנות, ועשיתי גם כל מיני עבודות הזויות, ממש דחק, כולל עבודה מטעם חברת שמירה, כדי להתקיים". 15 שנה אחרי שהתאדה משמי הבידור, צירלין, בן 53, רווק ואב לילד – בתחילתו של קאמבק.
איך קורה שנעלמים אחרי נקודת זינוק כה מבטיחה?
"שתקתי יותר מ-15 שנה והשקט הוא באשמתי. חברו לכך כל מיני גורמים, כולל תסכולי פרנסה. רציתי שהאמנות תפרנס אותי, ואולי, אם הייתי מתעקש, זה היה קורה. הייתה לי אומנם נקודת זינוק מבטיחה, אבל בלי חברת תקליטים מאחוריי זה היה בלתי אפשרי. ההצעות שקיבלתי היו מבזות, דיברו איתי על חוזים דרקוניים לחמש שנים. אז הלכתי עם זה כמה שיכולתי בכוחותיי שלי. העובדה שהגעתי לגילי ואין לי כלום מלמדת עד כמה שקעתי מכספי.
"אני לא מהמתחרטים. מה שהיה – היה. אני אדם שהולך עם האמת והיושרה באמנות שלו, ולא יכולתי לעשות אחרת. אבל הנה אני חוזר".
מה גורם לך לחשוב שאחרי 15 שנה אתה יכול להצליח מחדש?
"הלב נתן לי פוש דווקא בתקופת שפל כלכלית. הייתי במקום רע מבחינה אישית, ואלוהים זימן לי למשך שלושה חודשים חדר מעל הים בנהרייה, עשרים מטר מהמים, בשקט אמיתי ובלי זוגיות שהפריעה. שם הבנתי שאני צריך ללכת למקום הנכון לי – למוזיקה. לאחרונה, אחרי שנים שבהן כתבתי רק למגירה ובקושי והחזקתי גיטרה, העליתי דברים שלי ליוטיוב וגם לפייסבוק. הגיעו תגובות טובות והוצאתי שני שירים לרדיו. בימים אלה הקלטתי שיר תפילה מתוך שחרית לשבת ואני צופה לו גדולות".
זבולון מושיאשווילי: הגמילה מהפריים טיים
הפרסום הגדול: הסדרה "שמש", 1997-2004
קומדיית המצבים "שמש", בכיכובם של צביקה הדר, גלית גיאת ואחרים, בלטה שבע שנים על המסך ושבה לשידורים חוזרים וחוזרים. זבולון מושיאשווילי, כיום בן 40, גילם בה את ששון ("ששי") שווילי, טבח רפה שכל.
"הפכתי לכוכב מיד עם עליית 'שמש'", הוא מספר. "השנה הראשונה הייתה מאוד מבלבלת מבחינתי. הפרסום, אהבת האנשים ברחוב, זה היה מפחיד. למזלי, כבר אז התחלתי ללמוד יהדות, מה שעזר לי להבין שהכול בא מהקדוש ברוך הוא, וזה לא נתן לאגו שלי לקפוץ מעל הפופיק. אבל אין ספק ש'שמש' הוא סוג של שיא בחיי המקצועיים. לפני שלוש שנים, כשהסדרה הגיעה ל-VOD, היא זכתה לארבעה מיליון הורדות בשנה, שזה יותר חזק מכל פריים טיים. עד היום אנשים ברחוב קוראים לי ששי".
בדיעבד, היית חוזר על הדמות של ששי, שקיבעה אותך?
"לא יודע. אחרי הכול, ששי עשה הרבה שמח וטוב בעולם. אבל אם הייתי חוזר לאחור, הייתי נותן כוח גם לחזיתות אחרות".
איך הרגשת אחרי ירידת "שמש" והירידה שלך מהפריים טיים?
"הפריים טיים ממכר כמו בצק מקמח לבן. זה לא בריא, אבל קשה להיגמל. כשאתה רגיל לתשומת לב עצומה ורגיל לעבוד בכל הכוח, ופתאום זה נגמר, יש נפילת מתח. יש כאלה שנפלו עמוק והמשיכו עוד תקופה להצטלם באובססיביות, רק כדי שיראו אותם. אני לא נפלתי עמוק, בגלל האמונה, אבל אני מודה שיש בזה משהו מסוכן מאוד.
"בתקופת השיא שלי יצרו בסדרות כוכבים אמיתיים. בתעשייה של היום יוצרים כוכבים לחצי שנה והשיטה היא כוכבים שבאים והולכים. הגישה הרווחת היא שאם אני לא בפריים טיים – אני לא קיים. בפייסבוק היה משהו על ששי והיו 187 אלף לייקים בשבועיים. מבחינתי, זו הוכחה לכך שאתה לא צריך להיות בתקשורת כדי להיות קיים".
ממה התפרנסת אחרי "שמש"?
"עשיתי כמה תפקידים חמודים בקולנוע, ראש המאפיה הרוסית ב'מפטיר', מפיק ב'מלח ים'. ביימתי סרט קצר, 'מלכת המיתרים', הפקתי סרט, 'ימים קפואים', שזכה בפרסים בעולם. אני כותב ומביים ומעריך מאוד את העבודה מאחורי הקלעים".
