תמ"א, תב"ע או איך שלא יקראו לתוכניות האלה, מאות דירות ברחובות שלנו הולכות ונבנות בקצב החלפת גרביים. עוד ועוד קוביות, עוד ועוד חזיתות מעוגלות, עוד ועוד מרפסות קטנות, עוד ועוד מאותו הדבר. לאדריכלים לא נמאס, כנראה. והרחובות שלנו? לרעש, לאבק ולמחסור כרוני במקומות חניה הם כבר התרגלו. אבל הסיוט הגדול עוד לפניהם: מאות דיירים חדשים, מאות מכוניות נוספות, מאות נוסעים עצבניים עומדים בפקקים, ורק התשתיות לא שמעו על כל זה דבר. הן לא זזות. העיקר שמישהו מסמן וי על דאגה למעמד הביניים.
לא קל להודות בזה, אבל אין ברירה: הרחובות שלנו סובלים מסוגרים רופפים, ולא רק של חיות המחמד.
המרזבים ברחובות שלנו הם לא רק מרזבים.
תמיד לפני בחירות יש כאלה שמהרהרים בקול באפשרות לעוף מפה, ושהאחרון יכבה את האור, היתה פעם בדיחה כזו. מצחיק שקוראים לזה לרדת מהארץ, כאילו שהארץ היא רמפה כל כך גבוהה, עגלה או רכבת שתגיע פעם לאנשהו, כאילו שאפשר לרדת יותר נמוך מאיפה שאנחנו.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.