מאת: אלון הגר
לפני כמה שנים החליטה פרופ' ברנדה פהס, פסיכולוגית וחוקרת מגדר אמריקאית, לבחון מקרוב שאלה בוערת: מה באמת חושבות נשים על האפשרות להשתמש בגלולה שתעלה את החשק המיני שלהן? פהס ראיינה 40 נשים שהתבקשו לענות היפותטית מה דעתן על התערבות תרופתית במיניות האישה והאם ייעזרו בה, אם וכאשר תהיה זמינה.
התשובות, שאותן פרסמה בספרה Performing Sex: The Making and Unmaking of Women’s Erotic Lives ("ביצועים בסקס: היצירה והפירוק של חייהן האירוטיים של נשים" בתרגום חופשי), שיצא ב־2011, היו שונות ומפתיעות. "הייתי מנסה את זה, אני אדם שאוהב להתנסות", הייתה תשובתה של בוני, בת 51, שהביעה עניין בגלולה כדי להפחית את הלחצים מצד בעלה. "אני מאמינה כי חוסר החשק המיני שלי נובע ממשהו חיצוני יותר מאשר פנימי. אני מדברת על הבעיות עם בעלי. הוא בטח יגיד שזה משהו פנימי, שזה מי שאני, אבל אני לא חושבת שזה אני, כי תמיד הייתי אדם מאוד מיני".
אבל רוב המרואיינות היו נחרצות יותר, והביעו הסתייגות עד התנגדות מוחלטת להתערבות תרופתית במיניותן, כמו גם חוסר אמון בחברות התרופות. "לקחת תרופות שיהפכו אותי ליותר חרמנית? לא!", הבהירה נחרצות אמילי, בת 22. "אני לא רואה הבדל בין גלולת חשק לכל הכדורים הפסיכיאטריים. אנשים משתמשים באותן תרופות במקום להתמודד עם הרגשות שלהם. כבר עדיף לאונן עד מוות".
מרואיינות רבות ראו בתרופה המדוברת אמצעי לקחת מנשים את הבעלות על גופן. כך למשל דון, בת 43, שהשוותה בין השימוש בגלולה לסם אונס: "אני ממש יכולה לדמיין גברים מחדירים את הכדור הזה למשקאות של נשים. אם כך, זה לא כדור שלוקחים מרצון. זה בדיוק כמו לומר: משהו לא בסדר אצלך, קחי תרופה. במה זה שונה מניתוחים פלסטיים בווגינה? אלוהים, עצם המחשבה על הגלולה הזאת עושה אותי חולה".
בשנים שחלפו מאז פרסום מחקרה של פהס התחוללה התפתחות דרמתית בסוגיית גלולת החשק הנשית. ביוני האחרון, ועדת מומחים של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה־FDA) אישרה לשימוש את גלולת החשק לנשים פליבנסרין - שכבר נדחתה על ידה פעמיים בעבר. מצד אחד של שיקולי הוועדה עמדו מחקרים קליניים שבוצעו באלפי נבדקות והוכיחו כי היא מסייעת הן להעלאת מספר האירועים המיניים והן להגברת התשוקה של המטופלות. מצד שני קיימות תופעות הלוואי: ישנוניות, סחרחורות, בחילות, לחץ דם נמוך וסכנת התעלפות.
ב־18 באוגוסט האחרון ה־FDA אישר סופית את השימוש בפליבנסרין, או בשמה המסחרי - Addyi. אבל הוויכוח העיקש סביב התרופה אפילו לא קרוב להסתיים. מומחים וארגוני נשים טוענים בתוקף שאם לגברים יש 26 מיני כדורים לשיפור התפקוד המיני, בוודאי מגיע גם לנשים לפחות אחד כזה. מנגד, מתנהל קמפיין מסיבי, במידה רבה פמיניסטי, נגד הגלולה. הקמפיין הזה טוען בין השאר כי התמיכה באישור הגלולה מושפעת מאינטרסים כלכליים של חברות תרופות המנפחות ואף ממציאות בעיות מיניות של נשים; כי אישור התרופה מבטא תפיסה המצמצמת את המיניות לשורה של תהליכים פיזיולוגיים; ובאותה הרוח, כי הפליבנסרין היא בעצם עוד כלי במנגנון מתוחכם לדיכוי נשים, בשירותו של מודל גברי התופס את המיניות כעניין של תפקוד חיצוני בלבד.
רגע לפני שגלולת החשק הנשית עולה על המדפים, זה הזמן לשאול: האם אנחנו בכלל צריכות אותה?
אף על פי שהכינוי הרווח שלה הוא "הוויאגרה הנשית" (וגם "הכדור הוורוד"), הפליבנסרין, המיוצרת על ידי חברת התרופות האמריקאית ספרוט, אינה דומה כלל לכדורי הוויאגרה הגבריים, שפעולתם כמעט הידראולית, והשפעתה הרבה יותר מורכבת וחמקמקה. הפליבנסרין לא עובדת על איברי המין אלא על המוח, והיא לא ניטלת לפני הפעילות המינית אלא באופן יומיומי, לפני השינה. התרופה, שפותחה בכלל במקור לטיפול בדיכאון, גורמת להעלאת רמות המוליכים העצביים דופאמין ונוראדרנלין, הגורמים לעוררות מינית, ומורידה את רמת הסרוטונין, הגורם לירידה בחשק המיני. במילים אחרות: השפעתה אמורה להיות נפשית יותר מאשר פיזיולוגית.
"מי קבע שיש בכלל נשים שזקוקות לגלולת חשק?", תוהה ד"ר דני דרבי, פסיכולוג קליני ומומחה למיניות האדם ממרכז קוגנטיקה בתל אביב. "זאת רק שאלה של הגדרה עצמית, ובזה נשים עם בעיות חשק לא שונות בעיניי מאנשים א־מיניים. השאלה החשובה היא מי יהיה המנוע מאחורי פנייה לטיפול תרופתי כזה: אם זו האישה, זה בסדר, אבל אם זה בן הזוג, זה כבר עניין אחר לגמרי. אני בהחלט חושש שעיקר המוטיבציה של נשים לקחת גלולת חשק יבוא מלחץ של בן הזוג המונע בעיקר מהצרכים ומהרצונות שלו. במהלך השנים נתקלתי בקליניקה בגברים רבים שחולמים על גלולת חשק לבת הזוג שלהם, אבל כמעט לא פגשתי נשים שמפנטזות על הגלולה".
ד"ר מיכל לוריא, גינקולוגית ומנהלת המרכז לבריאות מינית בבית החולים הדסה, דווקא מאמינה במחקרים שלפיהם כרבע מבין הנשים המדווחות על בעיית חשק מיני, אכן חוות סבל כתוצאה מכך. עם זאת, היא סבורה כי להפוך את סוגיית החשק המיני של האישה לבעיה בביולוגיה של המוח היא התעלמות מוחלטת מהמורכבות המינית, הכוללת מרכיבים רגשיים, חברתיים ותרבותיים. בחלק גדול מהמקרים הבעיה קשורה ליחסים זוגיים לא טובים או לנסיבות חייה של האישה. לפעמים אישה רוצה להתאים את עצמה לסטנדרטים חברתיים שלא בהכרח מתאימים לה. לדבריה, גם אם הכדור יתחיל להימכר, יש אפשרות שהוא ייעלם מהמדפים בתוך שנים מספר, בדיוק כמו הטסטוסטרון שאושר בעבר לשימוש באירופה לעידוד התשוקה הנשית.
"הכדור מיועד לנשים לפני גיל המעבר, וזה כבר מוציא החוצה חלק לא מבוטל מהפונות אלינו", היא מסבירה, "וגם לחלק מהצעירות הוא לא בהכרח מתאים, מאחר שלא מעט מהן נוטלות גלולות נגד היריון. הפליבנסרין מתפרקת בכבד באותו מסלול פירוק של הגלולות. לכן קיים חשש שעובדה זו עלולה לגרום להאטת פינוי הפליבנסרין, ובעקבות זאת להוביל לריכוזים גבוהים מדי שלה בדם, שיגבירו את תופעות הלוואי. גם לא ברור אם בטיחותי לשלב פליבנסרין עם תרופות אחרות שמשפיעות על מערכת העצבים, כמו נוגדי דיכאון לדוגמה. חשוב לזכור גם שהפליבנסרין הוגשה לאישור פעמיים לפני כן ונדחתה בעקבות נתונים לא משכנעים. למעשה, המחקרים מראים שתמורת מפגש מיני מוצלח אחד בחודש, אישה תצטרך להתמודד ב־30% מהמקרים עם בחילות, סחרחורות וישנוניות. אני תוהה מה הסיכוי שהיא תתמיד בשימוש בכדור מעבר לחודש־חודשיים. הרי לא מדובר כאן בוויאגרה שלוקחים רק כשצריך, אלא בכדור שהמטופלות בו יידרשו לבלוע יום־יום".
אינסטינקט טבעי
אז מי הן הנשים שבכל זאת מעוניינות להשתמש ב"וויאגרה הנשית"? ממחקרה של פהס עולה כי הנשים שנטו יותר מאחרות לתמוך בשימוש בתרופה חוו את עצמן כחורגות מהתפקוד המיני המצופה מהן מבחינה חברתית, בייחוד נשים במערכות יחסים ממושכות ונשים מבוגרות שהתמודדו עם שינויי הגיל - שכפי שמתברר כעת, לא יכולות להיעזר בתרופה החדשה כלל.
למחקרה של פהס קדם מחקר רלוונטי אחר, משנת 2004, שערכה פרופ' אנני פוטס מאוניברסיטת קנטרברי עבור מועצת הבריאות בניו זילנד. במחקר נשאלו 27 נשים על יחסיהן עם גברים שטופלו בוויאגרה בגלל בעיות זקפה, ועל האפשרות שיפתחו גלולה לשיפור התפקוד המיני של נשים.
המרואיינות במחקר הניו זילנדי ביטאו מגוון דאגות לגבי השימוש בוויאגרה לגברים: קושי מוגבר לסרב ליחסי מין מחשש לאכזב את בן הזוג, דגש הולך וגדל ביחסים על חדירה על חשבון הנאות מיניות אחרות, וקשיים לנהל תקשורת בעקבות השימוש בוויאגרה. כשנשאלו על האפשרות לשימוש בוויאגרה הוורודה, הביעו המרואיינות חשש כי הדבר יגביר עוד יותר את הלחץ עליהן מצד בני הזוג, שהפעם ידרשו גם מהן לקחת גלולה. המרואיינות העמידו בסימן שאלה את התפיסה כי הוויאגרה מספקת פתרון מהיר לבעיות המיניות בזוגיות. יתרה מכך, חלקן העידו כי לא רק שהיא לא פתרה את הבעיות אלא אף יצרה בעיות חדשות, ובראשן מתח ועימותים. אחרות סיפרו כי כשלבן הזוג לא היה כדור ויאגרה בנמצא והן קיימו עמו יחסי מין, הן חוו שיפור ביחסי המין כתוצאה מהכנסת הנאות חדשות לרפרטואר המיני של בן הזוג. "מין הוא אינסטינקט טבעי", ביטאה במידה רבה אחת המרואיינות את דעת האחרות, "ולכן צריך להשאיר את האישה במצבה הטבעי. אם לא בא לה כרגע, בטח יש לכך סיבה טובה".
קודם נשיקה ואז תשוקה
זהו בדיוק המסר של אמילי נגוסקי, מחנכת מינית ידועה בארצות הברית, בספרה Come as You Are: The Surprising New Science that will Transform Your Sex Life ("בואי כמו שאת: המדע החדש והמפתיע שישנה את חיי המין שלך" בתרגום חופשי), שיצא השנה בארצות הברית, ממש במקביל להליכי אישורה של הפליבנסרין. "התרופה הזאת מנסה לטפל במשהו שהוא אינו מחלה, וזו הבעיה הכי גדולה שלה", טוענת המחברת. בכך היא לא רק מתייחסת להוצאתה של הפרעה בתפקוד המיני מהמהדורה האחרונה של ה־DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) לפני כשנתיים, אלא גם לתפיסה המוטעית לגבי התשוקה המינית של האישה והיא: שהיא אמורה להיות ספונטנית. "מכיוון שלרוב הגברים יש תשוקה ספונטנית, אנחנו מצפות כי גם אצלנו החשק יבוא לפני העוררות", כתבה. "אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים שבהן נשים אמרו לי שיש להן בעיית חשק, רק כי הוא לא ספונטני כמו זה של בן הזוג שלהן. עבור נשים רבות החשק המיני הוא תגובתי - קודם נשיקות ומגע, ואז תשוקה, וזה לגמרי נורמלי".
האם אפשר להפוך את הנשים לספונטניות יותר במין באמצעות כדור? "לא מספיק להעלות את הדופמין ולהוריד את הסרוטונין ויאללה", אומרת ד"ר מיכל לוריא, וחוזה כי בסופו של דבר לא בהכרח חסרות החשק המיני ייקחו את הפליבנסרין, אלא דווקא "נשים סקרניות עם תפקוד מיני תקין שירצו לשפר את התפקוד המיני, ממש כמו שעושים חלק מהגברים שמשתמשים בוויאגרה".
גם ד"ר דרבי מעלה השערה דומה: "לצד חסרות החשק שהתעייפו מהדרך ורוצות פתרון קל, יש נשים העשויות לפנות לכדור חשק כדי לחפש חוויה. בדיוק כמו שיש כאלה שעושות סקס על אקסטזי, הן יבלעו את הכדור כדי להעצים את התחושות שלהן".
אם ההשערות האלה נכונות, כדאי להביא בחשבון מחקר שפורסם בימים אלה בכתב העת Journal of Sexually Transmitted Diseases. במחקר, שנערך בשנת 2012 בקרב יותר מ־6,000 נשים ו־9,000 גברים בבריטניה, נמצא כי אלה שלוקחים חומרים שונים לצורך סקס נוטים גם לעשן, לצרוך אלכוהול, להרבות בפרטנרים מיניים ולעשות סקס לא מוגן. מה שמעורר את התהייה: למי בדיוק מיועדות גלולות החשק האלה, לעזאזל?
- כותב הוא פסיכולוג ועוסק בטיפול מיני.
