בכל פעם במהלך הרצאה, כשאני מספר על התזונה הבריאה של בתי התינוקת, קמים האב או האם התורנים ומכריזים "חכה, כשהילדה תגדל או כשתגיע לגן הילדים, היא תיחשף לאוכל אחר וכבר לא תרצה את האוכל הבריא".
אמור ואבא. צילום: דפנה טלמון
"אני כבר מקרה אבוד"
ילדים הם חקיינים נפלאים. ההורים הם מודל בעל משמעות רבה ביותר, אפילו בתקופות שבהן הילד מתחיל למרוד. כשהורים מגיעים אליי לייעוץ ופוצחים בתלונות שהילד אוכל בצורה איומה, דבר ראשון אני שואל אותם: "ומה אתם אוכלים?" יותר מדי פעמים אני זוכה לתשובות שנעות על הציר שבין "עזוב, באנו בשביל הילד," לבין "אני כבר מקרה אבוד, בוא טפל בילד."
במרבית המקרים אין כל כך מה לטפל בילד. הילד אינו זה שעורך את הקניות בסופר. הילד אינו מבשל את ארוחותיו. הילד אינו קובע אם יתנהלו ארוחות סדירות סביב השולחן או אם את מקומן יתפסו נשנוש מתמשך או אכילה בזמן בהייה בטלוויזיה או תוך כדי משחקי מחשב. אנחנו ההורים הם קובעי אורחות הבית, המדיניות, או איך שנרצה לכנות זאת.
גלידה לתינוקת
שתי דוגמאות של חוסר מודעות הורית אליהן הייתי עד: זוג הורים טיילו בשוק האוכל בנמל תל אביב עם בתם בת השלוש והסבתא. הם חלפו על פני דוכן גלידות. הסבתא ניגשה אל הנכדה שישבה על כתפי אביה ושאלה אותה "רוצה גלידה?" הילדה ענתה "לא!" הסבתא ניסתה שוב, תוך כדי העלאת מפלס ההתלהבות בקולה: "יש כאן גלידה טעימה, רוצה שאקנה לך?" הילדה המשיכה בסירובה.אך סבתא שכזו לא תוותר. היא קנתה את הגלידה ושילחה כפית עמוסה אל עבר פיה של הילדה. ההורים, כולל האב על כתפיו ישבה הילדה, כלל לא הבחינו בכל ההתרחשות הזו.
ושוב מקרה עם גלידה, הפעם בקיבוץ בצפון. זוג הורים עם תינוקת בת שמונה חודשים, מקוררת עם הרבה נזלת. האימא, מתוך רצון להקל על סבלה של התינוקת, מביאה לה גלידה.
בעוד שבמקרה הגלידה בנמל ת"א נשארתי בתפקיד הצופה הפסיבי, הפעם היה לי קשה שלא להתערב. ניגשתי אל ההורים ואמרתי להם שיש לי משהו להגיד להם בקשר לתינוקת ושאומר להם אותו רק אם זה באמת מתאים להם לשמוע ממישהו שהם כלל לא מכירים. הם נתנו את אישורם. אמרתי להם שבמצבה הנוכחי של התינוקת, הדבר האחרון לו היא זקוקה זה גלידה מחלב וסוכר, שני רכיבים שרק יגרמו לעוד ליחה. הם החליטו לא לתת לה את הגלידה.
עיניי כבר ראו מחזות סוריאליסטיים רבים בהקשר של ילדים ותזונה,
כולל נוהל די שגרתי שאליו נחשפתי כשגרתי בניו יורק: הורים הממלאים את בקבוקי התינוקות בקולה. אני משער שאין צורך להרחיק מעבר לים - דברים שכאלו מתרחשים גם בישראל.
לרוב אני לא מעיר ולא מתערב. איני רוצה לזכות בתואר המפוקפק של נודניק המטריד אנשים שאינם חפצים בעצותיו. אני מעדיף לסייע למי שבאמת מעוניינים בכך, כמו אלו הפונים אליי או קוראי הבלוג הזה.
מה כל כך מלהיב בבננה?
בסרטון הזה בתי בת השנתיים, אמור, משחקת בלזהות פירות וירקות. שימו לב למפלס ההתלהבות שלה, ועוד מירקות ופירות.הבת שלי אדישה לחלוטין לחטיפים המתועשים (מתוקים או מלוחים) שהיא רואה אצל ילדים אחרים. נתנו לה לטעום אותם והיא מעדיפה פירות או אוכל אמיתי. כיצד יוצרים אצל ילדים התלהבות מאוכל בריא בכלל או מירקות ופירות בפרט? אנחנו אלו המנחילים להם את היסודות לכך. אם נעדיף וופלים על פני אבטיח או חטיף משקית מרשרשת על פני אורז בסמטי, לא קשה יהיה לנחש מה הם יעדיפו.
טיפ קטן: הורים רבים כל כך חוששים שהילד לא אכל, עד כדי כך שהם מעדיפים שהוא יאכל לחם לבן עם ממרח שוקולד ("העיקר שיאכל משהו"). הלחם הלבן עם ממרח השוקולד יותר לוקח מאשר נותן ובסופו של דבר גוזל מינרלים חיוניים מגופו של הילד. הבונוס המפוקפק הוא קלוריות מזיקות, הגדלת הסיכוי לסוכרת, השמנת יתר, החלשת מערכת החיסון, ועוד. אין סיבה, פרט לחששות שלנו וחוסר ההבנה התזונתית שלנו, שמתוך בחירה אנו נקיף את ילדנו במוצרים הקלוקלים הללו.
בעבור הבת שלי מצאנו גן ילדים בו היא מאושרת והתזונה נפלאה. אני מודע לכך שלא לעד הדברים יהיו אך ורק בשליטתנו וגם אין לי עניין להתמקד בשליטה. אני חי את חיי, והקטנטונת נחשפת אליהם, כולל אל האוכל הבריא שטעים לי וטעים גם לה. וכשיגיע הרגע של ה"חכה, כשהילדה תגדל ותיחשף לאוכל לא בריא", אדע שהענקתי לה תשתית ראשונית משובחת בשנים
המשמעותיות ביותר בהתפתחות הילד (ואף האדם הבוגר), תשתית שלצערי מרבית הילדים אינם זוכים לה.
לאתר התזונה
של זהר
