ב-27 בינואר 1995, יום השנה ה-50 לשחרור מחנה אושוויץ, הציג בית האופנה קום דה גרסון במסגרת שבוע האופנה לגברים בפריז את קולקציית Sleep בעיצובה של ריי קוואקובו.
אל המסלול עלה דוגמן קצוץ שיער לבוש חליפת מכנסיים בדוגמת פסים בכחול-לבן, מלווה בז'קט צמר אפור שעל חלקו האחורי הוטבע מספר בן חמש ספרות: 56189.
שם הקולקציה וההסבר הרשמי שהעניקה לה המעצבת ניסו להבהיר כי מדובר בבגדים בהשראת פיג'מות ותו לא, אולם לא ניתן היה להתעלם מהטיימינג הסימבולי ומהקישור הוויזואלי בין המראות שנראו על המסלול למדי האסירים היהודים במחנות, והתצוגה של קוואקובו עוררה סערה בעולם כולו.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
שבוע לאחר התצוגה פרסמה עורכת האופנה החשובה סוזי מנקס בניו יורק טיימס מאמר על הקולקציה, תחת הכותרת "אופנת אושוויץ גררה גינויים מהקהילה היהודית", ובו גוללה את הביקורת הציבורית שעוררה הקולקציה ברחבי העולם, כולל ההתייחסויות להן זכתה בתקשורת.
בין היתר ציינה מנקס כי עיתון "האינדיפנדנט" הבריטי הציב את הקולקציה השערורייתית בעמוד הראשון (לא בדיוק המקום הטיפוסי לסיקור אופנה), ערוצי טלוויזיה צרפתיים פתחו איתה את מהדורות החדשות, ובחוגים היהודיים בעולם גינו את זילות זכר השואה וזעקו על הפיכת השואה ממוות על קדושת השם לפאשן שואו.
קוואקובו הואשמה על ידי הקונגרס היהודי העולמי בטריוויאליזציה ובנאליזציה של השואה, ובעקבות המחאה הוציאה המעצבת מהקולקציה את הפריטים השנויים במחלוקת. יחד עם זאת, בראיון שערכתי עימה בשנת 2008, הכחישה המעצבת היפנית כל קשר בין הקולקציה לשואה.
"תאריך התצוגה נקבע על ידי השמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור (ארגון הגג של שבוע האופנה הצרפתי, א"י)", אמרה קוואקובו בראיון. "נושא הקולקציה היה שינה, והתצוגה הציגה תשעה בנים עם שיער ארוך וסתור, שחלקם לבשו פיג'מות סאטן צבעוניות, אשר נראו כאילו התעוררו זה הרגע משינה. רק דוגמן אחד היה עם שיער מגולח. לצערי זה היה צירוף מקרים נורא. הקונגרס היהודי הגיע (מזכיר הקונגרס, סרג' קווגנבאום, ביקר באותו שבוע בסטודיו המותג בפריז כדי ללמוד את המקרה, א"י) לראות את הקולקציה והצדיק אותנו לגמרי. אני נשואה לגבר יהודי (אדריאן יופה, נשיא החברה, שאף גדל ברמת גן מספר שנים, א"י) ואני עצמי טיילתי בירושלים. יש לי כבוד עמוק ליהדות ועניין רב בתרבות היהודית".
בקולקציית הגברים של קום דה גרסון לאביב-קיץ 2013 חזרה קוואקובו אל ההשראה האסתטית, ושיגרה למסלול דוגמן לבוש בחליפת פסים בשחור ולבן כשמעליה מעיל שחור ארוך. הפעם הדמיון למדי אסירי המחנות עבר מבלי שמישהו בתעשיית האופנה הניד עפעף.
האסתטיקה של השואה
חמש שנים מאוחר יותר, בישראל עצמה, חזרה סוגיית השואה להדהד בקולקציית אופנה נוספת, הפעם בעבודתו של הסטודנט עמית אפשטיין במחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל. בשנה השנייה ללימודיו במוסד הרכיב אפשטיין את העבודה Jewelry, ששמה שיחק בין המילה תכשיט למילה הטמונה בה, Jew, והפעם בצורה מכוונת ומוצהרת.
במרכז הקולקציה הוצגה שרשרת חוליות שהורכבה משיני זהב ונוצרה באמצעות תבנית גבס ויציקת פליז. גם כאן, בביקורות על העבודות בבצלאל, התהווה סקנדל סביב השימוש של אפשטיין בשואה, ויתרה מכך, סביב הפיכתה לאובייקט מעוצב.
"שן היא זהות", אומר היום אפשטיין בשיחת סקייפ מביתו בברלין, שם הוא מתגורר משנת 2003. גם כשגופה נשרפת, השן נשארת. שן זה גם חומר, ובעבודתי לקחתי חומר, הטענתי אותו בחומר אחר, והחזרתי אותו כאובייקט דקורטיבי. ההגשה של זה כענק תכשיטים העלתה שאלות על יופי מחריד, ומה מותר, אם בכלל מותר, בכל הנוגע לעיסוק בנושא כה טעון בהקשר של תכשיט".
אפשטיין עצמו הוא דור שלישי לשואה, והעיסוק שלו בנושא החל מהבית. אל בצלאל הגיע טעון בניסיון לבחון את העיסוק המתמשך שלו בשואה, שמאוחר יותר אף תורגם למותג האופנה שהקים במהלך הלימודים, ג'ואיש פרינסס, שנסגר סופית בשנת 2006. במותג עיצב אפשטיין חולצות פסים צבעוניות עם טלאי פסים בשחור לבן שהוצמד לשולי החולצה, או פריטים שנוצרו משאריות בדים, מתוך אותו רצון לטפל במה שהוא מכנה "אסתטיקה של שואה". הלקוחות התל אביביות עמדו בתור במכירות הביתיות שערך.
"המוטיביציה שלי היתה ליצור מתוך מה שמשפיע עליי ומפעיל אותי", אומר אפשטיין, בוגר לימודי המשך במחלקה לאופנה של אוניברסיטת UDK בברלין וכיום מעצב תלבושות לתיאטרון. "מה שסבא שלי עבר בשואה, זה שלו. כששיחקתי עם סבא שלי מחבואים, הבנתי שלהתחבא זה לא משחק, וכשראיתי את סבתא שלי שמה אודם, הבנתי שזה לא מתוך רצון להתקשט אלא כדי להיראות חיה. המטען האמוציונלי של החוויה הוא שלי, ובגיל 22 התחלתי לחשוב מדוע הדברים האלה כה טעונים עבורי, מדוע יש חרדה ביופי, ומתוך השדה הזה ניסיתי ליצור".
זה לא שריף, זו פרובוקציה למטרות רווח
נדיר מאוד לזהות את השואה כנושא בעבודותיהם של אופנאים ומעצבים, אשר נוטים להשאיר את הטיפול בעניין הרגיש לדיסציפלינות יצירתיות אחרות, כמו תיאטרון, ספרות, קולנוע ואמנות. גם כאשר מעצבים מהז'אנר האינטלקטואלי, כמו קוואקובו ואפשטיין, מבקשים לנהל דיאלוג עם זיכרון השואה באמצעות בגדים, הם זוכים לגינוי חריף, בניגוד לאמנים כמו משה גרשוני, למשל, שהשואה נוכחת בעבודתו באופן בולט, או לסופרים כמו אהרון אפלפלד.
"למרת שינוי התפישה בעולם לגבי אמנות ועיצוב, גבוה ונמוך, תחום העיצוב עדיין נחשב לנחות מבחינה אינטלקטואלית, ובתוך שדה העיצוב האופנה נחשבת נחותה עוד יותר ונתפשת כתחום נשי וחשוב פחות", מסביר אפשטיין. "זה קשור לתפישת עולם שוביניסטית שעדיין קיימת, שמתוכה עולה הדיסוננס איך משהו דקורטיבי, נשי ושטחי מרשה לעצמו לגעת בדבר שהוא לב לבו של האתוס היהודי - השואה".
דברים דומים גם אומרת ד"ר ליאת שטייר-לבני מהמחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר והמחלקה לאמנות ותרבות באוניברסיטה הפתוחה, שפרסמה לאחרונה את הספר "הר הזיכרון יזכר במקומי" (הוצאת רסלינג), שמנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולארית הישראלית משנות ה-80 ואילך.
"יש תפישה סטריאוטיפית של אופנה כמשהו שטותי ולא מחייב, בעוד שאמנות נתפשת כגבוהה, ואז נוטים לקבל כל יצירה בתחום הזה", אומרת שטייר-לבני. "אלה חלוקות סטריאוטיפיות ושטחיות, שלא מאפשרות לשדה האמנות להציג צדדים רחבים ומורכבים, כמו הומור שחור, לדוגמה".
שטייר-לבני מציגה את החלוקה הזו גם על פי דיכוטומיה בין זיכרון ישן, קאנוני וממלכתי, לבין זיכרון חדש, שמאפשר התייחסות לשואה גם דרך הומור ומערכונים. בשיחה עם Xnet היא מספרת כי במחקרה נגעה גם באופן בו קיבלה השואה ביטוי באופנה, אך בחרה בסופו של דבר שלא להכניס את החלק הזה במחקר לספר.
בין היתר עסקה שטייר-לבני בקמפיין של חברת קסידי מ-2007, בו הוצגה דוגמנית שדופה זרוקה בין שקיות אשפה, במגמה לעורר את דעת הקהל נגד מכחישי השואה. "הסיפור של קסידי הוא סיפור שונה", מדגישה שטייר-לבני. "אנו חיים בחברה פוסט-טראומטית, עם כמויות אינסופיות של חרדה ופחד מפני שואה שנייה, ויש חשיבות להתרחבות האופן בו מטפלים בשואה. אבל בהקשר של קסידי, זארה, אורבן אאוטפיטרס ומנגו (שלוש חברות שהציגו בשנים האחרונות פריטי לבוש שהתכתבו עם סמלי שואה), זה ניצול קפיטליסטי של טראומת השואה למטרת רווח כלכלי. אין כאן אמירה או ניסיון להתעמת עם הסמלים האלה, אלא פרובוקציה לשם הפרובוקציה, לשם רייטינג. יש כאן תמיד תבנית זהה: ייצור פרובוקציה, תגובות נגד, התנצלות והסרת המוצר מהמדפים. הרעש נעשה, וזארה חזרה לכותרות. אנחנו חיים בעולם שחי שואה. גם בישראל וגם בעולם השימוש בשואה הפך לטריוויאלי, וכשמשהו כזה קורה אנחנו מזדעקים לשלוש דקות וחוזרים לעיסוקנו. אני לא מאמינה שזארה לא ידעו במה מדובר".
יכול להיות שאנחנו מסתכלים על הפריטים הללו בעיניים פוסט טראומטיות, ולכן רואים בכל חולצת פסים את האסירים במחנות?
"קשה לי להאמין שהחולצה של זארה זה שריף במערב הפרוע. אי אפשר להבין זאת אחרת, ולכן לדעתי זה לא מקרי. אבל אם בן אדם נותן נימוק ומסביר את מהות הדברים, יהיה לי קל יותר לקבל את זה מאשר סתם בלוגר אופנה ספרדי שהצטלם באנדרטת השואה כי בא לו. יש ביוטיוב סרטון של ניצול שואה אוסטרלי שבחר לרקוד באושוויץ לצלילי I Will Survive. זה עורר סערה אדירה לכאן ולכאן, אבל יש כאן הצדקה. מבחינתו של אותו ניצול שואה זו הנקמה בה"א הידיעה".
