אחד המראות הזכורים והציוריים ביותר בסיפורי התנ"ך שכולנו קראנו בבית הספר, הוא כתונת הפסים של יוסף. רבים תיארו בדמיונם את יוסף הצעיר לבוש בחולצה מפוספסת ארוכה, ארוגה בכל צבעי הקשת, אך חוקרי התנ"ך מצביעים על אטימולוגיה שונה. פס אינו קו או שורה, אלא כף יד. לכן כתונת פסים היא בסך הכול בגד ששרווליו ארוכים ומגיעים עד לכף היד. המחזמר "יוסף וכותנת הפסים המשגעת", או במקור – Joseph and the Technicolor Dreamcoat, הוא רק פנטזיה מודרנית שמקורה באטימולוגיה שגויה.
גם אם מקור הפס האופנתי אינו בתנ"ך, בגדים מפוספסים מלווים את האדם האירופאי מימי הביניים. יש הטוענים כי הפסים הגיעו לאירופה מהמזרח התיכון עם מסעות הצלב, ונחשבו מוקצים כי הזכירו את בגדי המקומיים המוסלמים. מסדר נזירים פרנציסקאנים שרצו ללבוש מדים מפוספסים, כמעט הודחו בגלל שהעזו להתלבש כמוסלמים – כך החלה אופנת הפסים באירופה ברגל שמאל. עם זאת, שיטת אריגת הפסים היתה יחסית פשוטה וקלה יותר משאר הטכניקות לאריגת בד בעל דוגמה. לכן בימי הביניים שימשו לעתים קרובות הפסים כסימן היכר, ואולי גם אזהרה, שהודיע לכל כי הלובש שייך לקבוצת שוליים מפוקפקת או מודרת. זונות ומוקיונים נהגו ללבוש חליפות פסים צבעוניות. אבירים וחיילים נהגו ללבוש מכנסיים הדוקים, מעין גרביונים מצמר, באריגת פסים צבעונית. אצילים נהגו להלביש את משרתיהם בבגדים מפוספסים בצבעי סמל האצולה שלהם, כדי להראות לכל למי הם "שייכים".
במאה ה-19 הפכו הפסים למדים של ממש. בשנת 1858 קיבל הצי הצרפתי בבריטני מדים מפוספסים, שהפכו בהמשך לאייקון אופנתי. בחולצת הפסים הסרוגה המקורית, בצבעי לבן וכחול צי, היו 21 פסים – פס לכל אחד מניצחונותיו של נפוליאון. מי שלובש פסים נראה למרחוק: כך היה קל לזהות מלח טובע בלב ים, או אסיר נמלט – שכן הפסים היו למדי אסירים באנגליה ובארצות הברית. ההקשר התרבותי השלילי של הפסים היה כה עז, שבסוף המאה ה-19 קראו פעילי זכויות אדם לבטל את המדים המפוספסים באפור-לבן, המוכרים כל כך מסרטי השמן והרזה, כי הם משפילים מדי. לעומת זאת, נבחרות ספורט המשיכו ללבוש מדי פסים דווקא כסמל לגאוות יחידה. בין האסירים האמריקאים והכדורגלנים של יובנטוס מחברים פסים בשחור ולבן, אך מפריד עולם שלם של הקשרים תרבותיים.
עם עליית הבנקאות בתחילת המאה ה-20, חדרו הפסים אל הלבוש הגברי המסוגנן. חליפות עסקים מפוספסות בפסי סיכה מעודנים הפכו לסמל של אלגנטיות בריטית. ווינסטון צ'רצ'יל לבש חליפת פסים כהה, אך גם אל קפונה וחבריו הגנגסטרים בשיקגו. חליפת פסים הפכה לסגנון הייחודי של המאפיה האמריקאית, אך לא רק: חליפת ערב שחורה היתה בנאלית, חליפה כחולה או אפורה לא מספיק רשמית. לכן התהדר כל מי שרצה להיראות אופנתי ומתוחכם בחליפת פסים.
עד היום נחשבים הפסים למעודנים ואלגנטיים. קוקו שאנל הפכה את חולצת הפסים של הצי הצרפתי להצהרה אופנתית, ואילו המעצב הבריטי פול סמית' ברא קריירה שלמה על בסיס בדי פסים ססגוניים וחליפות פסים מינימליסטיות.
אך מה קורה כשהפסים לא מתאימים? התאמת פסי הסיכה בחיבורי התפרים בכתפיים ובצווארון, נחשבת עד היום לסממן איכות של הבגד. פסים שאינם מתחברים בתפר הכתף נראים "צורמים", ועלולים אפילו, כמו במקרה של גרגורי פק בסרטו הנודע של היצ'קוק Spellbound, לעורר פסיכוזות ישנות! בסצנה מרכזית בסרט, הפסיכיאטרית אינגריד ברגמן מחבקת את המטופל שלה גרגורי פק, לבושה במעיל מפוספס. כשהוא רואה את הפסים שאינם מתחברים בכתפה, הוא נזכר בטראומה שגרמה לאובדן זיכרונו – תאונת רכבת.
© התמונות ברשומה מתוך אוסף קיץ-אביב 2013. צילום: סטודיו לם וליץ