השבוע צוין יום השנה למותה של מעצבת האביזרים דניאלה להבי, שהלכה לעולמה בגיל 59 ממחלת הסרטן. לפני שנה בדיוק ליוו אותה קרובי משפחתה, חברים, מכרים, לקוחות, עיתונאים ואנשי תעשיית האופנה בדרכה האחרונה, בבית העלמין בסביון, וביכו את לכתה באחד הימים הגשומים שידעה ישראל בחורף שעבר.
לכל אחד מהמלווים היתה דניאלה משלו, ורובם ככולם הצטופפו יחד גם בשבעה, שהתקיימה בביתה שבקרית אונו, מבקשים למלא את החלל שהותירה אחריה להבי, ולתמוך באורי, בנה היחיד בן ה-32, ממשיך דרכה העיצובית, העסקית והאסטרטגית, שעבד לצדה במשך תשע שנים, יום יום, שעה שעה, בסטודיו שלהם בדרום תל אביב.
>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד
"יש ואקום גדול והמון בדידות בעצם הניהול של העסק, וכשאין לך מישהו לחלוק איתו את החוויה, את הדילמות ואת התהיות, זה קשה", אומר להבי בראיון בלעדי ל-Xnet לרגל יום השנה למותה של אמו.
"השיחות איתה זה הדבר שהכי חסר לי. אין לזה תחליף. אין לי מישהו אחר שאני יכול לדבר איתו ברמה שדיברתי איתה. גם אם היו לנו חילוקי דעות בעבודה, דניאלה תמיד היתה עין נוספת עבורי. עד גיל תשע גדלתי איתה לבד, ורוב הזמן היינו רק שנינו, ואחרי זה נכנסו למשפחה בן זוגה שוקי פרמינגר ובנו אלון. אני בקשר עם אבא שלי, אבל יש לו עוד ילדים, ועם אמא שלי זה היה רק אני והיא. גם העסק היה של שנינו - אני והיא מול כל העולם. עכשיו נשארתי רק אני".
עוד בערוץ האופנה
- ענבל דרור: סיפור הסינדרלה של מעצבת שמלות הכלה מאשדוד
- בארון של דיקלה: "אני מהלכת בין הטיפות של הטרגדיה והקומדיה"
- אלמה דישי: "יש אנשים שחושבים שאני לא יפה, אבל זה לא קשור אליי"
אורי הכפול
בחודש מרץ השנה, שלושה חודשים בלבד לאחר מותה, נערכה תצוגת מחווה לפועלה של להבי במסגרת שבוע האופנה גינדי תל אביב.
החלק הראשון בתצוגה היה הומאז' לפריטי ארכיון שיצרה בחייה, ובשני הוצגה סדרה חדשה של תיקים, שהבהירה כי פניו של המותג לעתיד. אלא שהיושבים באוהל התצוגות צפו במסלול מבעד למסך של דמעות, בעקבות סרטון אנימציה שהוקרן על המסכים, ובו נשמעו לסירוגין קולותיהם דניאלה ואורי, מספרים על תהליך העבודה ביניהם, מעלים זיכרונות משותפים ומדווחים על חבלי הלידה של המותג לפני 25 שנה. "אם אני חושבת שהגעתי לפסגה?", שואלת להבי במילות הסיום של הסרטון, שלא הותיר באולם עין אחת יבשה, ומיד משיבה: "אין מקום כזה, אבל יש לי הישגים שהם בסדר. יש רגעים שאני יודעת שזהו, שעשיתי את זה".
"היה לי ברור שאנחנו צריכים לעשות את התצוגה הזו", אומר השבוע להבי, בראיון המתקיים במרפסת הסטודיו שלו בבית פנורמה, המשקיפה על חדר העבודה עמוס הארגזים של אמו, אשר עומד להפוך לחדר הארכיון של המותג. "זה סיפור מסובך שגזל הרבה זמן וכסף, אבל היינו חייבים להנציח את העבודה של דניאלה ולשדר מסר של המשכיות".
גרמתם לקהל שלם לבכות.
"תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה. גם אני בכיתי הרבה. זאת השנה בה בכיתי הכי הרבה בחיים שלי".
למי שהתבונן בך מהצד שידרת דווקא סוג של חוסן, חזות קשוחה.
"כן, נכון, אבל יש את אורי בעבודה ואורי מחוץ לעבודה. זה אותו בן אדם, אבל בדמות אחרת. אני צריך לשמור על פאסון בעבודה, אבל אין פה מישהו שלא ראה אותי עובר במסדרון עם עיניים אדומות. היו ימים שנסגרתי בסטודיו שלי ובכיתי. בכל פעם שקיבלתי את הטסטים לסרטון של שבוע האופנה, בכיתי. גם בבית, היו תקופות שהיה לי קשה לקום בבוקר".
ריקנות?
"בדידות. תחושה שמישהו מאוד קרוב אליך איננו. האבל מגיע בשלבים: בחודשים הראשונים לאחר המוות פחות מרגישים את זה. בהתחלה אתה מבין את האובדן רק ברמה הרציונלית. זה קשה, בוכים הרבה, אבל זה לא נתפס באמת ברמה הרגשית. בהתחלה יש גם הרבה תשומת לב, כי אנשים דואגים ומתקשרים, אבל בחודשים האחרונים האבל עבר לרובד עמוק יותר, של הרבה געגוע, ואז אתה פוגש את הבדידות. אין מה לעשות, המוות הוא חלק מהחיים".
איפה דניאלה הכי חסרה לך?
"בכל דבר. מה היא היתה אומרת, חושבת, בשיחות איתה. עשינו השנה נסיעה משפחתית לתאילנד, מעין טיול שורשים, כי סבתא שלי נולדה שם ואף פעם לא נסענו לשם יחד, כל המשפחה. אחרי שאמא מתה, הרגשנו צורך לעשות מפגש משפחתי מלכד. היינו כמה ימים בבנגקוק וכמה ימים בריזורט, אבל זאת היתה חופשה מאוד מורכבת, כי בפעם הראשונה נסענו כולם ואמא שלי לא היתה איתנו. היא חסרה לכולם".
להבי גילתה כי היא חולה בסרטן רק בשנה האחרונה לחייה. היא בחרה להיאבק, אבל המחלה ניצחה. שבוע לפני מותה, משפחתה כבר ידעה כי המערכה אבודה. "אני חושב שבאותו שבוע ניסיתי לשאוב ממנה כוחות. לחשוב מה היא היתה אומרת, מה היא היתה רוצה. כמה ימים לאחר מותה היה מתוכנן במותג מבצע ללקוחות, והתלבטנו אם לבטל אותו או לא. לבסוף החלטנו לקיים אותו, מתוך הבנה שדניאלה היתה רוצה שנמשיך את החיים. לא דיברנו על המוות אף פעם, אבל לשנינו היה ברור שאם היא תמות אני אמשיך את העסק. היא תמיד היתה אומרת לי: 'איזה כיף שאתה כאן, אתה תמשיך אותי ואני אצא לפנסיה בזמן שאתה תעבוד קשה'".
אפקט אלכסנדר מקווין
לדברי להבי, לקוחות המותג נשארו נאמנות גם אחרי מותה של דניאלה. יתרה מכך, מדבריו עולה כי הפרידה מהמעצבת המייסדת של המותג הובילה לזינוק במכירותיו באופן המזכיר את אפקט אלכסנדר מקווין, שחנויות המותג הנושא את שמו דיווחו על ריקון החנויות במהלך השבוע שבו התאבד המעצב הבריטי, בפברואר 2010. "היתה התנפלות על החנויות", מספר להבי. "אני לא יודע אם זה בגלל שאנשים רצו לקנות פריט מקורי שנעשה תחת ידיה, או יותר כאות הזדהות. בחודשים שלאחר מותה קרה לי דבר מוזר - פתאום ראיתי תיקים שהיא עיצבה לפני עשר שנים, שאנשים כנראה הוציאו מהבוידעם. את דניאלה עצמה לא עניין הארכיון שלה. היא תמיד היתה אומרת, 'תעזבו אותי ממה שהיה לפני 20 שנה'. היום כל פיסת עור שלה נטענת בנוסטלגיה, ולכן גם הוצאנו במאי האחרון קולקציה של פריטים מתוך הארכיון שלה".
איזה עוד תגובות קיבלתם מלקוחות בשנה האחרונה?
"המון לקוחות שואלות מי מעצב עכשיו את הקולקציה, מי עושה את התיקים. יש כאלה שממשיכות לקנות דניאלה להבי ושמחות לראות ששמרנו על הקו העיצובי, ואחרות שלא מוצאות כלום בקולקציה. למעט לקוחות שמתעמקות במדורי אופנה, מבחינתן דניאלה ישבה ועשתה הכול בעצמה, בלי צוות שליווה אותה. כמנהל, אני שומע את כל הקולות ומנסה להסתכל על הדברים בעין אובייקטיבית. אני לא מרגיש שמשהו דרסטי השתנה בקו. אנחנו מותחים את השפה העיצובית מדי עונה לכיוונים נוספים, וזה קרה באותו קצב גם כשדניאלה היתה בחיים".
מושך בחוט משני קצותיו
להבי השתלב בצוות החברה "דניאלה להבי" כבר בשנת 2003, אולם לתפקידו כמנכ"ל נכנס רק לפני חמש שנים, ומאז מותה של אמו הוא מכהן במקביל גם כמנהל הקריאטיבי של המותג. הוא בעל תואר שני במנהל עסקים מתוכנית קלוג-רקנטי היוקרתית למנהלים בכירים באוניברסיטת תל אביב, ותואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה. עובדים בחברה ומקורבים מתארים אותו כבוס קשוח ואיש עסקים ממולח, שנקרע לעתים קרובות בין העסקי לקריאטיבי.
אתה לא מרגיש שיש התנגשות תמידית בין שני התפקידים שלך בחברה, כשאחד אמור למשוך לכיוון העיצובי והשני רוצה לראות את שורת הרווח?
"אני חושב על זה לא מעט. אני חושב שבגלל שאנחנו מותג נישה, יש תמיד התכתבות בין הגירוי הקריאטיבי שאתה נדרש לספק כל הזמן, לבין המענה המסחרי".
לפעמים נדמה שאתם מציגים לתקשורת קולקציות שמרגשות עיתונאי אופנה, בשעה שבחנויות אתם מציגים קו אחר, מסחרי יותר.
"בחיים לא ייצרנו משהו לפרזנטציה בלבד. יש קולקציות שהן הימור ברמה המסחרית ויש קולקציות שאנחנו מייצרים כדי לתת ערך מוסף ללקוחות שלנו, כמו קולקציית התיקים הלבנה, שנעשתה לרגל פתיחת החנות בקניון רמת אביב לפני כשנתיים. פריטי האקסטרים נודעו לרגש את העיתונאים, את הלקוחות ואותנו, כאשר 60 אחוז מהפריטים בקולקציה מתחלפים מדי עונה. הבסיס הם תיקי Must Have שאנחנו לא מראים לעיתונאים בכל עונה מחדש. יכול להיות שלקוחה שמבקרת בחנות תקנה לעצמה תיק שחור מהמקבץ הזה, אבל בפרונט של החנות אני אשים את ההיי-לייטס של העונה".
לפני שנה הצטרפה למותג המעצבת ניבי ברקר, המכהנת בתפקיד מנהלת הסטודיו. יחד עם להבי, אחראית ברקר על פיתוח הדי.אן. איי של המותג, המציע מדי עונה כ-60 דגמי תיקים חדשים ו-25 זוגות נעליים – כולם מיוצרים בישראל (למעט חלק מהארנקים המיוצרים בהודו ושני דגמי נעליים המיוצרים בפורטוגל), מתוך פטריוטיות ושאיפה לבקרת איכות מקסימלית.
למותג תריסר חנויות ברחבי הארץ ונקודות מכירה בארצות הברית, קנדה, דרום קוריאה, יפן ואוסטרליה. בשנים הקרובות, אומר להבי, מתוכננת להיפתח חנות ראשונה בארצות הברית.
ניסיון העבר של מעצבים ישראלים שסגרו את חנויותיהם בחו"ל אחרי זמן קצר יחסית, כמו סיגל דקל בניו יורק ורונן חן בלונדון, לא גורם לך לחשוש מההתנסות הזו מעבר לים?
"יותר מפחיד לפתוח חנות בישראל מאשר בחו"ל. פה יש מלחמות. יכול ליפול לך טיל על החנות (הוא מחייך). המלחמה האחרונה בקיץ פגעה גם בנו, כמו בכל שוק האופנה. התיירות ירדה באופן דרסטי והחנויות שמבוססות על תיירים נפגעו, ובכלל, מצב הרוח של האנשים נפגע".
נפגעתם גם מהמחאה החברתית?
"המכירות אצלנו רק עולות, גם נוכח המחאה. הלקוחות שלנו מגיעות ממעמד סוציו-אקונומי שסדר העדיפויות שלו הוא אחר. אנשים שחונכו לקנות איכות יעדיפו לקנות דווקא אותנו ולוותר על שמאטעס. בנוסף, על אף שאנחנו רשת, אנחנו פועלים כמו בוטיק, עם מקסימום 50 יחידות לדגם. חשוב לנו לשמור על ייחודיות מול הלקוחה. מבחוץ זה אולי נראה שאנחנו מאוד גדולים, אבל השוק כאן מאוד קטן. כשמישהי הולכת עם ארנק שלנו, אז אין הרבה משמעות לכך שיש 150 יחידות מאותו דגם, אבל אם יסתובבו 150 נשים עם תיקים באותו צבע, דוגמה וחומר - זאת בעיה".
תיק הסלבס
שתי החזיתות האסטרטגיות של המותג בשנים האחרונות הן קריצה לחו"ל מחד, ומיתוג דרך ידועניות ומובילות דעת קהל מקומיות מנגד. בשני המקרים, אומר להבי, בסופו של דבר יכריע המוצר והאפקט המצטבר של העבודה. בארבע השנים האחרונות הם מציגים באופן קבוע בתערוכות אופנה ואביזרים בארצות הברית, ולדברי להבי, כעבור שנתיים החלו גם ההזמנות מקניינים. "העובדה שאנחנו יהודים תורמת מאוד למכירות", הוא אומר. "אתה יודע, זה שמאטע ביזנס, 90 אחוז מהקניינים הם יהודים, אז מוצר ישראלי מדבר אליהם לא רק ברמה הפטריוטית, אלא באופן שבו שהם תופסים את ישראל או את הסצנה הצעירה בתל אביב".
ומהצד השני, עד כמה מסייעות למותג מפורסמות כמו נטלי דדון, דפנה לוסטיג או אורנה דץ כשהן הולכות עם פריטים של דניאלה להבי?
"אין קשר ישיר כזה שאם נטלי דדון הופיעה באירוע עם תיק, הוא בהכרח יהפוך לסולד אאוט, אבל יש אפקט מצטבר של פרסום. בשנה האחרונה יש יותר התעניינות של סלבס במותג, ואנחנו משתפים עם זה פעולה. בכל זאת, לא כולם אולי קוראים מדורי אופנה, אבל כמעט כולם קוראים מדורי רכילות. לא נזמין לאירוע ההשקה שלנו כל אחת מתוכנית ריאליטי, אבל כן חשובות לנו מובילות דיעה כמו קרן מור, נטע גרטי, לירז צ'רכי ואחרות".
השנה גרפתם בטקס פרסי האופנה בחולון שני פרסים: מותג התיקים ומותג הנעליים של 2014 . אתה חושב שהסלבס חברות המותג עזרו לזה לקרות?
"אני חושב שבחרו בנו על העבודה הקשה שאנחנו מציגים לאורך כל הדרך. מטבע הדברים, כשאתה פועל לאורך שנים רבות השם שלך מוכר ובולט".
אווירת המשחק המכור שאפפה את הטקס לא חירבה לך את תחושת הניצחון כשהחזקת את הפסלון?
"לא הרגשתי שהיה מישהו במועמדים שלא ראוי להיות שם, או אחר שראוי ולא היה שם, למעט אלון ליבנה שפרש מהתחרות. מהבחינה הזאת, זה מייצג. זאת תעשייה נורא קטנה ולכן זה בעייתי. אותם אנשים שמועמדים, הם גם הבוחרים והאורחים בטקס, וכל התעשייה הזאת גם מאוד משפחתית וקטנה. אני מניח שאם זאת היתה תעשייה גדולה, ובמקום 700 מצביעים היו 5,000, זה היה נתפס פחות בעייתי".
