קריאה בספר "על החיים האלגנטיים" (הוצאת נהר) של אונורה דה בלזק, שראה אור לאחרונה בעברית, מפגישה את הקורא הישראלי עם גברים ממאדים שגינוניהם, מלבושיהם ואורח חייהם ממוקמים מרחק שנות אור מאווירת ה"לא שם זין" של הגבר הישראלי. "הוא מתמצא באופנה, בפוליטיקה, במילים החדשות, בנוהגים בני חלוף", כותב בלזק. "לעולם לא תצטטו מפיו מילה לא נאותה ולעולם לא תחמוק ממנו כל מחווה של טעם רע... אדם זה ניחן במידה מספקת של חן". התיאור הזה תפור למידותיו של אייל דה ליאו, מנהל קשרי החוץ של מוזיאון העיצוב והמדיטק בחולון, בעל בלוג אופנת הגברים "הגרסונייר", ומנהל שבוע האופנה חולון, שייפתח הערב בטקס פרסי האופנה של התעשייה המקומית. זו השנה הרביעית לשבוע האופנה חולון, שהפך בזמן קצר לאחד האירועים החשובים באופנה הישראלית, כמעין אח אינטליגנטי יותר ונוצץ פחות, לשבוע האופנה המתקיים בתל אביב.

>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד

טקס פרסי האופנה יהיה גם סוג של מסיבת פרידה מדה ליאו, 40, שהחליט לפרוש מהתפקיד היוקרתי שהוא ממלא מזה חמש שנים. "אני רוצה לצאת לאופקים חדשים", הוא אומר בראיון בלעדי ל-Xnet. "תקרא לזה משבר גיל הארבעים, חיפוש אחר אתגרים חדשים. אני עוזב מאהבה ועם הערכה למקום. כרגע אני עוד לא יודע לאן אני ממשיך מכאן. אני גם לא יודע מי יחליף אותי בתפקיד, אבל אני מניח שהתפקיד יפוצל לשניים: מנהל קשרי החוץ של המדיטק ומנהל לשבוע האופנה. לכולם יש תחליף, ואני מקווה שמי שייכנס במקומי יהפוך את התפקיד למשהו עוד יותר גדול, טוב וראוי ממה שאני יצרתי. יש לשבוע האופנה בחולון פוטנציאל ענק".

עוד בערוץ האופנה

בארבע השנים האחרונות ביסס עצמו שבוע האופנה חולון כזירה נטולת תצוגות ומרובת סדנאות ופאנלים מקצועיים, תערוכות והקרנות של סרטי אופנה, שאף מארחת שורה של אורחים מהעולם. לפני כן היה זה אירוע אקדמי בן יומיים בשם "הכנס הישראלי לאופנה וטקסטיל", שהניח את הזרעים לשבוע האופנה. היתה זו החלטה אמיצה מצד עיריית חולון לאפשר כנס עיצובי מסוג זה, שהוא מוצר נדיר גם במונחים בינלאומיים - דומים לו רק ה"ווג פסטיבל" בלונדון והכנס Luxury Conference, שהיתה עורכת סוזי מנקס, עורכת האופנה של ההראלד טריביון לשעבר. בשנתיים האחרונות מופקדת על הניהול האמנותי של שבוע האופנה, לצדו של דה ליאו, מעצבת האופנה עדית ברק, שאמונה יחד איתו על בחירת נושא הכנס ורשימת האורחים.

"עד 2009 לא היה מפגש שנתי של תעשיית האופנה המקומית, שבו ניתן לקטר, לדבר, לרכל, ללמוד", מסביר דה ליאו את השיקולים מאחורי ההחלטה למסד את שבוע האופנה חולון. "בנוסף, לא היה גשר בין תעשיית האופנה הישראלית והבינלאומית - אנשים שיבואו וייקחו ידע ורעיונות מהתעשייה בישראל, בעוד שהתעשייה המקומית תלמד מיוצרים שמגיעים לכאן מחו"ל. אומנם היתה כאן הרמת גבה בהתחלה, אבל כמו בכל דבר, אם אתה מתמיד לאורך זמן, הוא בסוף יתקבל. גם אם 'שבוע האופנה חולון' נשמע לאנשים בהתחלה כמו אוקסימורון, היום הוא ציר מרכזי באג'נדה של תעשיית האופנה".

עיריית חולון זיהתה באופנה זירה לוהטת וטרנדית כבר לפני שש שנים.

"אנחנו רואים את עולם האופנה כחלק בלתי נפרד מעולם התרבות העכשווי, ועובדה שתערוכות אופנה הן היום בלוקבסטרס של מוזיאונים בכל העולם. אני מאמין שתערוכה טובה, שמספרת סיפור מעניין, תצליח. לא לכולנו יש פיקאסו בבית, בעוד שלכולנו יש בגדים בארון, ואנחנו נהנים מהאופציות שבגד מאפשר בגיבוש הזהות שלנו. הייתי שמח אם היה קם בישראל מוזיאון אופנה וטקסטיל שיחנך ויהווה דוגמה. זה לא חייב להיות מקום שיביא אנשים, אבל שיאצור בתוכו אוספים של מעצבי אופנה ישראלים. מוזיאון העיצוב קיבל לאחרונה את אוסף גוטקס, אבל יש כל כך הרבה אוספים בתעשייה הישראלית שאני לא יודע מי עושה את הארכיון שלהם. איפה הארכיון של קסטרו, דורין פרנקפורט, גדעון אוברזון?".

קסטרו ודורין מנהלים את הארכיון שלהם בעצמם, וגדעון אוברזון לא שומר דבר, כי הוא סולד מנוסטלגיה.

"לכן חשוב שיקום בישראל גוף כמו ה-CFDA (מועצת מעצבי האופנה האמריקאים, א"י) או הקונסוליה הבריטית לאופנה, שיכתיבו כאן את הטון. יש כאן כמות אדירה של יוצרים וקורפוס עבודות, והגיע הזמן שמוזיאונים יתחילו לאסוף אופנה לאוספים הקבועים שלהם, כפי שלאחרונה התחילו לאסוף עיצוב. כשגרתי בהולנד, הייתי נוסע לבקר רבות במוזיאון לאופנה באנטוורפן, בלגיה, שהוא אחד המדהימים שיש, עם חיבור לאקדמיה לאמנות ולעיצוב. באנטוורפן הבינו כבר מזמן את מה שפה עוד לא השכילו להבין - שאופנה היא משאב לאומי".

פרסים ומזימות

השיחה על ה-CFDA, הגוף האמריקאי שמעניק מדי שנה פרסים לאנשי האופנה בארצות הברית, גולשת באופן טבעי לטקס פרסי האופנה שמתקיים במסגרת שבוע האופנה חולון זו השנה השנייה. בשנה שעברה הפיקו את הטקס איש יחסי הציבור זאביק דרור והמפיק גיא פלג, והשנה הוא יתקיים בניצוחו של מוטי רייף, שהפיק אותו בקונסטלציה אחרת בעשור הקודם. "במשך שבע שנים אף אחד אחר לא הרים את הכפפה של טקס פרסי האופנה, ותאמין לי, זאת לא כפפה קלה", מסביר דה ליאו את הניכוס שעשו בחולון לטקס הנחשב. "על אף הקושי הכלכלי להרים אותו, החלטנו להמשיך לעשות אותו השנה, כי העקביות שלו חשובה. מוטי רייף, יחד עם התאחדות התעשיינים, הציע לשתף השנה פעולה. מוטי הוא המפיק הטוב ביותר בתחום, ואני בטוח שזה יהיה טקס מפרגן וראוי. אם זה עוזר במכירות כרטיסים? כן".

מדוע בחרתם להפיח חיים בטקס פרסי האופנה?

"אין אירוע שמפרגן למעצבים ישראלים מצטיינים, וזה בדיוק המקום שלנו כמוזיאון לטפוח על השכם ולתת הכרה למעצבים הממוסדים והצעירים. אני מאמין שצריך לעזור למעצבים ולפרגן לתעשייה. זה לא בהכרח עושה לנו חיים קלים. בכל טקס כזה יש את המאושרים ואת המאוכזבים. היה קל לי יותר להמשיך בכנס אינטלקטואלי. אבל זה המקום של חולון כבירת העיצוב הישראלי, לתת ביטוי לתעשייה, כמו בניו יורק ובלונדון".

אתה חי בשלום עם זה שהפכתם משבוע אופנה נישתי, מקצועי ואקדמי, לפלטפורמה שמחפשת רייטינג וסלבס?

"עם כל הציניות שיש בעולם ובתעשיית האופנה המקומית, אנחנו מעניקים לתעשיית האופנה הישראלית את ההערכה הראויה. אנחנו כן נהנים מהזוהר שזה הוסיף לאירוע שלנו, אם זה מה שאתה שואל. הרעיון הוא לגדול ולהתחדש. העולם רץ בקצב מהיר, ואם אתה לא ממשיך, אתה קופא על שמריך".

להרבה אנשים בתעשייה יש מה להגיד על רשימת המועמדים הסופיים בקטגוריות הפרסים השונות. למה לדעתך זה קורה?

"הרשימה הראשונית עברה ל-200 אנשים כדי שישלימו, יוסיפו ויעירו, ובהם כל העיתונאים והיחצנים בתחום. לאחר שתוקנה היא הועברה להצבעה של 700 אנשי התעשייה. שמות הזוכים נמצאים בכספת, ואף אחד לא יודע מי זכה. בשנה שעברה היתה ועדה שבחרה את המועמדים והזוכים, והשנה בחרנו לפתוח את זה להצבעה רחבה יותר. זאת הצורה הבריאה בעיניי ואני שלם עם הבחירה הזו".

גם במחיר הסכסוך התקשורתי עם אלון ליבנה , למשל?

"התבאסתי שככה זה יצא. אלה לא הכותרות שרצינו ליצור. אני מבין את הכעס שלו, אבל אנחנו באנו ממקום של פרגון. למוזיאון ולאלון יש מערכת יחסים ארוכה וטובה, ונמשיך לשתף איתו פעולה בעתיד. אין פה משקעים".

שר החוץ של המוזיאון בחולון

דה ליאו עושה רושם של פוליטיקאי מצוין, פרקטיקה שוודאי למד בתפקידו הקודם, כנספח התרבות של ישראל באמסטרדם, אליה הגיע ללימודי תואר שני בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת אמסטרדם. ב-2008 חזר לישראל והחל לעבוד בקשרי חוץ וניהול פרויקטים בינלאומיים בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במקביל השיק את בלוג האופנה "הגרסונייר", יחד עם העיתונאי סהר שלו. כיום הוא מפעיל את הבלוג לבדו, על פלטפורמה של אתר הבלוגים Tel Avivian. מראהו הגבעולי והמותגים האוונגרדים שהוא לובש (מרג'יאלה, קיצונה, יממוטו), הפכו את דה ליאו לדייר קבע ברשימות המתלבשים הטובים של תל אביב, בה הוא חי יחד עם בת זוגו השוויצרית מיה מרטין, ובנם בן השנתיים, לב.

את בלוג הגרסונייר הקים דה ליאו יחד עם שלו במטרה להביא לארץ את מהפכת אופנת הגברים העולמית, שהיתה אז בשיאה. בין המטרוסקסואל הגוסס ללומברסקסואל החדש, ביקש הבלוג להזרים דם חדש בשיח על אופנת הגברים המנומנמת בישראל. על אף שהבלוג עסק ברובו בנעשה מעבר לים, הוא הקרין בהצלחה על הנעשה באופנה התל אביבית, ויצר הייפ חדש סביב אופנת גברים. "היה כיף לגלות שיש כאן קהילה שמגיבה לבלוג כזה. היא אומנם מצומצמת מאוד, אבל במהרה הפכה המילה גרסונייר למדוברת בתל אביב", אומר דה ליאו. "היו לנו לא מעט גולשים שהתייעצו איתנו היכן לרכוש בגדים, איך לשלב בין פריטים, ואפילו קיבלנו תמונות של גברים שנעזרו בבלוג כדי להתלבש לחתונה שלהם".

לדברי דה ליאו, במהלך השנים הצליח הבלוג לייצר דיאלוג עם מעצבי אופנה צעירים לגברים, כמו אבינת גוטסמן, המותג מייזון רוז' (שמאז סגר את שעריו) ואלירן נרגסי, ופחות עם ברנז'ת המעצבים הוותיקה, הכוללת את דורון אשכנזי, יוסי קצב וליאת זרמון. "על אף שהתחוללה מהפכה גדולה בתעשיית האופנה לגברים בישראל, עדיין אין מספיק מעצבים, חנויות ורשתות אופנה לגברים", הוא אומר. "חברות אופנה צריכות לקחת יותר סיכונים ולפנות בהיצע רחב יותר לגבר הישראלי".

עבור חלקם זה כנראה סיכון גדול מדי.

"גברים הם לא כוח קנייה גדול כמו נשים, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי. הם כבר לא חוששים לקנות בגדים לבד, כמו בעבר, וחלקם כבר לא קונים חליפות שגדולות עליהם בשתי מידות. תמיד יהיו את אלה שיגידו שאופנה לגברים זה הומואי, ושחם כאן מכדי להתלבש - תירוצים שאנחנו שומעים כל היום. אבל גם בדרום איטליה גברים לובשים ז'קט יפה בקיץ. אז לא צריך להיות הומו כדי להתלבש יפה".

ואיפה אתה רוכש בגדים?

"בעיקר בחו"ל, אבל גם קצת בארץ, אצל קסטרו, יוסי קצב ואלירן נרגסי".

בשנת 2009 מונה דה ליאו למנהל קשרי החוץ של המדיטק בחולון, גוף עירוני המופקד על שש זרועות תרבות בעיריית חולון: מוזיאון העיצוב, המוזיאון הישראלי לקריקטורה קומיקס, הסינמטק, תיאטרון הילדים והנוער, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית והספרייה המרכזית. הגדרת התפקיד היא לגבש את מעגלי התמיכה הכספיים, השיווקיים והתודעתיים סביב פעילות המדיטק ומוזיאון העיצוב, תפקיד שבאופן טבעי מפגיש אותו עם גופים ציבוריים ופרטיים רבים, ביניהם שגרירויות, קרנות פרטיות, בעלי מוזיאונים וכדומה. קשרים אלו מסייעים לו גם בעבודה השוטפת על רשימת האורחים בשבוע האופנה בחולון, מלאכה שעליה הוא עמל במשך שנה שלמה.

דה ליאו מונה בגאווה את רשימת האורחים שהגיעו עד כה לאירועי האופנה בחולון, ביניהם בלטו מעצבי האופנה זאק פוזן, דמיר דומה וסטיבן ג'ונס, אימרן אמד מאתר האופנה החשוב BOF, יזמית האופנה קרלה סוזאני והאדריכל איפוליטו פסטליני. "אנחנו פלטפורמה להצגת אינפורמציה ולנטוורקינג", הוא עונה לשאלה כיצד תרם שבוע האופנה ליוצרים ישראלים בתחום. "אני יודע על קשרים שנוצרו בין אימרן למעצבים ולאנשי תקשורת ישראלים, ששוחחו איתו ממושכות; קרלה סוזני נפגשה ביוזמת Xnet עם מעצבים ישראלים, ואפילו רכשה משקפיים של מאיה ספיר ("המשקיפה") ושמלות של ששון קדם. זה לא היה קורה אם היא לא היתה מוזמנת לישראל. החיבורים האלה הם הכוח של Hof".

עד כמה ההרצאות והפאנלים רלוונטיים לעבודה השוטפת של מעצבים ישראלים?

"אנחנו חיים בעולם גלובלי, והבעיות שמטרידות את התעשייה המקומית מטרידות גם מעצבים בינלאומיים. על אף ההתהדרות שלנו בנוצות מחו"ל, שבוע האופנה תמיד יהיה מגובה בפאנלים רלוונטיים לתעשייה הישראלית. אחרת, אין לנו זכות קיום. היו לנו פאנלים שעסקו בנושאים של הקלות בארנונה, מצוקת ענף הטקסטיל ופתרונות של מסחר אונליין בתעשיית האופנה הישראלית, שעדיין לא עשתה את המהפכה הגדולה לדעתי. השנה הנושא המרכזי הוא השראה ושאלת האותנטיות מול העתקה. זה נושא שרלוונטי לכל יוצר, כיוון שהיום אנחנו חיים בדילמה קבועה בין אובר אינפורמציה לבין יכולת להבין מקוריות. בעולם האופנה מסתכלים על זה בביקורתיות כהעתקה, בעוד באמנות יש רפרורים ומקבלים אותם בשוויון נפש".

מייקל חדידה, בנם של בעלי רשת הבוטיקים ל'קלרר בפריז ומי שיזם את יריד האופנה החשוב Tranoi, הוא אחד האורחים המרכזיים בכנס שיעסוק בנושא השראה מול העתקה. הוא מגיע לכאן עם הסטארט-אפ החדש שלו, Betosee, שמאפשר לקהל הרחב גישה ישירה לקולקציות של השנה הבאה, ולהזמין מוצרים אונליין במחירים נוחים - מה שיאפשר למעצבים להתחיל בייצור מבעוד מועד, וגם לקבל פידבק מיידי לגבי הפריטים. "הסטארט-אפ של חדידה עושה מהפכה מדהימה", קובע דה ליאו. "הוא בעצם אומר למעצבים, סיימתם לעצב קולקציה - תעלו אותה לרשת, ותמכרו אותה ישירות ללקוח. לדבריו, אחד הפחדים של המעצבים הוא נושא ההעתקות".

רשימת האורחים מחו"ל של שבוע האופנה חולון הנוכחי נראית פחות נוצצת ממקבילותיה בשנים קודמות, אולי כי הפעם בנו על מוטי רייף וטקס פרסי האופנה שיספקו את כמות הזוהר הנדרשת לסדרת האירועים כולה, ואולי כי המצב הפוליטי ומבצע "צוק איתן" לא מעודדים אנשים להגיע לכנס ישראלי. "אף אחד לא אמר לי 'אני לא מגיע בגלל המצב הפוליטי'", מדגיש דה ליאו, "אבל עצם היותנו ישראלים זו כבר נקודה פוליטית".

לכן קל יותר לפנות לאורחים כמו מייקל חדידה, יהודי נלהב, שמעלה באינסטגרם שלו תמונות עם ספר תורה בבית כנסת בהודו, או דמיאן וויטמור, שהיה היועץ של מוזיאון העיצוב בחולון.

"דמיאן ומייקל הם אורחים ראויים, שהעבודה שלהם קשורה לנושא הכנס. מייקל עובד עכשיו על המוזיאון של פראדה, ושמחתי שהוא נענה להזמנה. אין פה חרמות פוליטיים. גם איריס ון הרפן לא סירבה להגיע לפתיחת התערוכה שלה במוזיאון העיצוב מטעמים פוליטיים, לפחות לא ממה שידוע לי".

התחושה היא שמאוד מסובך להביא לפה את האנשים החשובים. יוז'י יממוטו ביטל ברגע האחרון , איסי מיאקי לא טרח להגיע ל"קיפולים", התערוכה הקודמת שהציגה אותו, ועכשיו איריס ון הרפן. זה לא קצת מעליב?

"איסי מיאקי לא היה צריך להגיע מלכתחילה. זאת היתה תערוכה של לי אדלקורט והוא היה חלק ממנה. יוז'י היה צריך להגיע שבוע אחרי תצוגה שלו בפריז, ובאותו יום נודע לנו שהוא עבר משבר והוא לא יכול להגיע. לא מעליב. התערוכה של איריס מושאלת ממוזיאון חרונינגר בהולנד, ומנהל המוזיאון מגיע ואיתו צוות האוצרים. איריס היא וונדרקינד. צעירה מאוד, נחשקת מאוד, מסתובבת בכל העולם. התערוכה הזו כבר הוצגה, אז אנחנו לא בעניין של להיעלב, אלא לעשות את הדברים הכי טובים. היא רצה עד תחילת מרץ, והיא תוצג לעשרות אלפי ישראלים שירצו לראות את הדבר הכי חדשני שקורה היום בתעשיית האופנה".

ובכל זאת, תן לי את רשימת החלומות שלך לאורחי Hof שהיית רוצה להביא לכאן, אילו היית נשאר בתפקיד.

"דפני גינס, אוליבייה סייאר (אוצר ראשי של מוזיאון האופנה גאליירה, א"י), קרל לגרפלד, צלם האופנה ניק נייט, העורך ג'פרסון האק, מיוצ'ה פראדה, אימרן אמד, אזדין אלאיה וגליאנו. אה, וסוזי מנקס, כמובן".