על שער גיליון ספטמבר של מגזין האופנה האמריקאי Elle מככבת השחקנית קריסטן סטיוארט,
ענודה שלשלאות ממותגות של בית האופנה שאנל. אלא שהאקססורי הבולט יותר במראה של סטיוארט הוא דווקא הפרצוף הכועס שלבשו פניה בצילום. זו לא הפעם הראשונה שכוכבת סדרת סרטי "דמדומים" מסרבת לחייך למצלמה. משלל הופעותיה על השטיח האדום ומשערים שעשתה למגזינים שונים ניתן להתרשם כי סטיוארט לא מוכנה לשחק את המשחק ולמתוח את פיה לכדי חיוך או הבעה מרוצה יותר. צילום השער שלה לגיליון פברואר 2011 של ווג אף זיכה אותה בכינוי "הכוכבת הכי עצובה בהוליווד". בראיון שמלווה את השער החדש התייחסה סטיוארט לצמא של התקשורת לראות אותה מחייכת. "עכשיו אני מרגישה שאם אחייך לצלם פפראצי - לא משהו שאי פעם יקרה - אנשים יבקרו וישפילו אותי". סטיוארט הסבירה שלא משנה מה תעשה, תחייך או לא, תמיד לאנשים יהיה מה להגיד. עם זאת, בהמשך הראיון היא מודה שיש לה בעיה: "ביום שהסרט (דמדומים, א"י) יצא לאקרנים התפרסמה, אם אני זוכרת נכון, תמונה שלי לא מחייכת בניו יורק פוסט. ישבתי עם בן הזוג שלי במרפסת, עישנתי סיגריה וחשבתי לעצמי, 'או, שיט, אני חייבת להיות יותר מודעת לאיך שאני מצטלמת'".
עושה רושם שסטיוארט הפכה בעל כורחה לסמל של חוסר שביעות רצון ולמודל עבור ידועניות ודוגמניות שנמנעות מלספק את החיוך המתבקש למצלמה, לפחות לא בתדירות שהקהל היה רוצה לקבל. אלא שאם על מסלולי התצוגות המראה הזועף הופך את הדוגמניות למגניבות יותר או עמוקות יותר, לפחות בפני עצמן, הרי שעל שערי המגזינים ועל השטיח האדום היעדרותו של החיוך זוכה לגינוי. מלבד סטיוארט, גם אנה ווינטור, רוני מארה וויקטוריה בקהאם נמנות על קבוצת המפורסמות שמעדיפות לחייך בלב, ורק אם ממש תתאמצו, תצליחו לדלות מהארכיונים איזו תמונה-שתיים שלהן עם חצי חיוך, שכפי הנראה נפלט בטעות. כך או כך, המגמה היא פרצוף תשעה באב.
עוד בערוץ האופנה
- קארה דלווין: הא"ב השלם של הדוגמנית הלוהטת ביותר בעולם
- הסופר-מודל האלמותית לינדה אוונג'ליסטה לא עוצרת ב-50
- להתלבש בשניים זה אופנתי כפליים: הזוגות המסוגננים של עולם הזוהר
לכל אחת מהעגמומיות יש את סיבותיה לקדרות הצילומית. ווינטור, למשל, היא מקרה קלאסי של אישה בעמדת כוח שמבקשת לשדר רצינות, חומרה ועוצמה. בסרט "השטן לובשת פראדה" אף הקדישו סצנה שלמה להרגלי החיוך של מירנדה פריסטלי, העורכת הכל-יכולה של מגזין Runway, שנוצרה בצלמה ובדמותה של ווינטור. כאשר מגיעה פריסטלי לפרזנטציה של קולקציה, מסבירים לאסיסטנטית הצעירה אנדריאה סאקס כי ווינטור מגיבה לקולקציות בתנודות ראש ועוויות שפתיים. "היא מחייכת לפעמים?", שואלת אנדריאה, "נצפה רק חיוך אחד פעם וזאת היתה קולקציה של טום פורד". על אותו משקל, פורסמה באתר E בספטמבר 2013 כתבה משעשעת עם החיוכים הבודדים של אנה ווינטור, במסגרת שבוע האופנה שנחתם אז בניו יורק. בין החיוכים הספורים שנצפו שם היה אחד במפגש עם המעצב מארק ג'ייקובס ואחר כשהתינוקת הארפר בקהאם הושבה לצד ווינטור בתצוגה של אמה ויקטוריה.
גם במקרה של ויקטוריה בקהאם בולטת פסאדת האנטי-חיוך. בחודש שעבר הקדישו בטלגרף כתבה שלמה לסוגיה "מדוע ויקטוריה בקהאם לעולם לא מחייכת?". ג'ודי ג'יימס, מומחית לשפת גוף שהתראיינה לכתבה, אומרת שהמראה הלא מחייך של בקהאם, עם השפתיים המשורבבות החוצה, הוא סימן מסחרי של המעצבת הבריטית. "החיים שלה הם סלפי אחד גדול", מסבירה ג'יימס. "היא כנראה עשתה חזרות מול המראה והיא אוהבת את המראה הזה. היא גם לא הולכת לשנות אותו. זה אותו הדבר עם ה-Vogue Pose שלה - היא עומדת כשהאגן בולט החוצה והיד מונחת על הירך. אני מניחה שהיא ממש מאמנת את עצמה לא לחייך. זה מאוד קשה ולא טבעי לא לחייך כמעט אף פעם".
בקהאם עצמה התייחסה לנושא בראיון שהעניקה לפני כשנה למגזין T של הניו יורק טיימס. "כשאת בעמדה כזו שצלמי פפרצי עוקבים אחרייך ברחוב, את נראית מעט משוגעת אם את מחייכת כל הזמן", הסבירה בקהאם. "אבל אני כן מחייכת בתמונות משפחתיות". אחת השמועות שמתרוצצות סביב בקהאם, היא שהסיבה למחיקת החיוך מפניה היא שיניים עקומות. ג'יימס שוללת את התזה הזו, ובצדק, שכן בתמונות הספורות שבהן נראית בקהאם מחייכת, היא חושפת שיניים ישרות ונוצצות בלובנן. "השיניים שלה מאוד יפות", אומרת ג'יימס. "כאשר היא לא מודעת לעצמה, היא נוטה לחשוק שפתיים, במה שיכול להיראות כמו נהמה. אבל מדי פעם תופסים אותה מחייכת באופן טבעי, במיוחד עם הילדים שלה, ואז נחשף לפניך חיוך מתוק יפה".
הדרישה החברתית לזכות בחיוך מנשים מעסיקה חוקרות מגדר, אמניות ועיתונאיות בעלות אג'נדה פמיניסטית. רק לא מזמן הקדישו בדה מרקר כתבה נרחבת (של העיתונאית טלי חרותי-סובר) לתופעה של נשים "לא נחמדות", שמספרות כי כאשר הן משדרות תקיפות, מקשיבים להן יותר ומייחסים להן יותר רצינות. מי שלקחה את הנושא צעד אחד קדימה, היא האמנית הניו יורקית טטיאנה פזלאליזדה, שיצרה לפני שנה את פרויקט האמנות Stop Telling Women to Smile. פזלאליזדה יצרה פוסטרים ענקיים שנתלו ברחבי ניו יורק, עם כיתובים פמיניסטיים, כמו זה שלעיל או My outfit is not an invitation (הלבוש שלי אינו הזמנה), המבקשים מהציבור, הגברי בעיקר, להפסיק להטריד נשים. הבחירה להציג את הפרויקט ברחוב מחזירה את ההערות הטורדניות אל הזירה ממנה הן מגיעות ומייצרת תגובת נגד לתופעת ההטרדות במרחב הציבורי.
בראיון שהעניקה לאתר האפינגטון פוסט, הסבירה פזלאליזדה כי הפרויקט נולד לאחר שיחות עם חברות, שכולן זכו להטרדות מגברים ברחוב, עם שאלות כמו "למה את לא מחייכת?", או כינויי חיבה כמו "בייבי". "כשהעבודה החלה לצבור תאוצה, הבנתי שיש סיפורים רבים שאני יכולה לספר", הסבירה פזלאליזדה. "היו לי שיחות עם אנשים רבים שרצו לדבר על החוויות שהם עוברים ברחוב על בסיס קבוע. כרגע אני רוצה להתמקד רק בנשים מרקעים שונים, כדי להתמודד עם האופן שבו עובר הגוף שלנו סקסואליזציה והתעללות מילולית במרחב הציבורי".
בישראל, לעומת זאת, נדיר למצוא כוכבת שתשמר לאורך זמן את פרצוף הפוקר שלה מול המצלמה. בחברה הפמיליארית שלנו, הימנעות מחיוכים לא תזכה לאהדה או הערצה, כי היא מעידה על סנוביזם, ריחוק וקרירות. גם ידוענים שהתעוררו על צד שמאל, יזכו מצד צלמי הפפראצי להערות בסגנון "מה קרה, תשעה באב?", ויידרשו להעלות על פניהם חיוך. בר רפאלי כבר חטפה בעבר על הסתרת פניה מול הפפראצי, וגם היא יודעת שחיוך שווה אלפי עוקבים ומעריצים. גם גלית גוטמן, גל גדות, דנה פרידר, דנה גרוצקי, נטלי דדון ואפילו נינט טייב, ידועות בזכות החיוך הוויטאלי שלהן, והן משתמשות בו בנדיבות בצילומים. אפילו מלכת הקרח, שדרנית החדשות יונית לוי, מדגמנת לא מעט חיוכים כשהיא נמצאת מחוץ לכותלי האולפן המקפיא.
עם זאת, גם בתעשיית האופנה המקומית חיוך בצילומים מסמל מסחריות, עממיות ורדידות, ביחס למראה הקודר שמצביע על עומק, איכות ואמירה אמנותית. המגמה הזו רווחת בעשור האחרון והיא ניכרת בעיקר בצילומי הפקות אופנה, בניגוד לשערים וקמפיינים, שמטרתם למכור. דוגמניות בינלאומיות שצמחו בישראל, כמו נעם פרוסט ונטלי אידלמן, מדגימות את הקדרות האופנתית כמעט בכל צילומיהן, על אף שמאחורי הקלעים יש להן חיוך מקסים. יכול להיות שאנחנו פשוט מעדיפים את הסלבריטאים שלנו שמחים ואת המותגים שלנו עילאיים ומתנשאים.
