חוף גורדון, 6 וחצי בבוקר, קיץ. על רקע הנוף הכחול של קו המים, התמקדה הצלמת אנדי שמיד באובייקט שקשה להסיט ממנו את המבט: שרפרף לבן ועליו פרוטזה של רגל אישה, שכף רגלה עטופה בסנדל "שקפקפים" זול. באותו המקום, רק בשעת צהריים לוהטת, לכדה שמיד אישה מבוגרת אחרת לבושה ביקיני שחור, עם משקפי ראייה במסגרת פלסטיק לבנה ומצחייה לבנה החושפת שיער צבוע לבלונד, מישירה מבט למצלמה. ידיה עמוסות תכשיטים בשלל צבעים, ולצדה מונח תיק קש בעל ידיות בד בצבע טורקיז. שמיד מספרת כי אותה אישה מתגוררת בסמוך לחוף, ומגיעה אליו מדי יום לסשן שיזוף, כפי שניכר בעורה הצרוב.
שני תצלומים אלה הם חלק מפרויקט האמנות Tel Aviv Grannies של שמיד, שיוצג היום ומחר (שני ושלישי) לראשונה לעיני הקהל הישראלי, במסגרת אירוע פצ'ה קוצ'ה בתל אביב. "הפרויקט הוצג קודם במסגרת תערוכות בספרד, לונדון ובודפשט, וגם פורסם במגזין Vice", מספרת שמיד בשיחת סקייפ מביתה בלונדון. "השבוע זו הפעם הראשונה שהוא ייחשף בישראל, וחשוב לי מאוד לשמוע את הפידבק של הקהל המקומי לסדרת התמונות".
עוד בערוץ האופנה
- מקאן ומשם: השטיח האדום בפתיחת פסטיבל קאן
- קופי קייט: קייט מידלטון מעתיקה תלבושות מהמלכה אליזבת השנייה
- עונת הטווסים: הגברים שלוקחים את המטרוסקסואליות צעד קדימה
בתקופה האחרונה נראה כי תעשיית האופנה מתעוררת לפעמים מרוח הנעורים העוטפת אותה, ורואה את היופי הטמון בנשים קשישות ובאופן שבו הן מתלבשות. בנות הזהב של התעשייה, ובהן איריס אפפל, ציפורה סלומון וכרמן דלאורפיצ'ה, למשל, כבר הספיקו לככב בקמפיינים של מותגי האופנה והאיפור מאק, לנוון ואמריקן אפרל.
הפרויקט של שמיד נמצא על קו התפר שבין אופנה, אמנות וצילום תיעודי. הוא אינו מציג אופנה פרופר, אך ניתן לזהות בתצלומים אלמנטים אופנתיים של נשים תל אביביות מבוגרות. זה גם מה שמשך את שמיד, 27, הונגרייה החיה על קו בודפשט-לונדון שהגיעה לישראל לפני שלוש שנים במסגרת חילופי סטודנטים והתגוררה בתל אביב במשך חמישה חודשים. בוקר אחד, כאשר ביקרה בסופרמרקט בדיזנגוף סנטר, היא נתקלה באישה מבוגרת שגרמה לה לשלוף מצלמה מהתיק ולהתחיל לתעד. "השעה היתה 10 בבוקר, וראיתי שם קשישה שלבושה באופן מוגזם ועם איפור כבד. הידיים שלה היו מלאות בתכשיטים, ועדיין, היא היתה אלגנטית מאוד. היא סקרנה אותי, כי הלבוש שלה היה מוגזם מאוד לשעת בוקר כה מוקדמת".
שמיד התאהבה בדימוי והחלה למפות את העיר בחיפוש אחר מוקדים המושכים אוכלוסיה מבוגרת, כמו קניון רמת אביב, חוף הים, מרכזי יום לקשישים, מועדוני ריקודים ועוד. ברוב המקרים, זכתה לשיתוף פעולה מלא מהמצולמים. "הייתי נוהגת להתיישב לידם בבתי קפה. לפעמים היתה מתפתחת שיחה של רבע שעה, לפעמים קצת יותר, והייתי מבקשת לצלם אותם. רובם הסכימו. הנחתי מראש שכאשר אני ניגשת לאישה שלבושה היטב ומאופרת בכבדות, היא מבקשת לשדר משהו אקסהיביציוניסטי, ומן הסתם רוצה שיסתכלו עליה. מראש ידעתי שיש כאן פוטנציאל לתמונה. לפעמים גם ראיתי מישהי שמתאימה לפרויקט וביקשתי לצלם. הרוב נענו".
נתקלת גם בתגובות פחות אוהדות?
"היה מקרה שרציתי לצלם בחוגי ריקוד למבוגרים, אבל חלק מהמורים לא אישרו לי להיכנס. אני יכולה לנחש שאולי היתה להם תחושה שאני רוצה לצחוק עליהם. לכן את רוב האנשים מצאתי בכניסה לקונצרטים בהיכל התרבות ובעיקר בחוף הים".
למרות האספקט האופנתי, הבחירה של שמיד להתמקד באנשים מבוגרים אינה רק אסתטית, אלא גם מבקשת לומר משהו על המקום שבו אנו חיים. כמתבוננת מבחוץ, היא חקרה את התמהיל התרבותי והאנושי ממנו מורכבת מדינת ישראל. "בניגוד למבוגרים באירופה, שרובם בעלי מסורת ארוכת שנים ומן הסתם נולדו וגדלו בה, צופה מחוץ לישראל שיצפה בתמונות מוצא כאן ערב רב של אנשים", מסבירה שמיד. "רבים מהאנשים המצולמים בפרויקט היגרו לכאן צעירים. לחלקם היו חיים לא קלים. הם הקימו כאן מדינה, עברו לא מעט מלחמות, ועדיין יוצאים מדי יום לחגוג את החיים שלהם בישראל. הפרויקט הזה הוא רצון לתעד את אותם אנשים, וללכוד רגעים קטנים מחייהם".
