רבים מהסטודנטים לאופנה בארץ נתקלים באמת המרה עם סיום לימודיהם, כשהם מגלים ששוק האופנה המקומי אינו שוק יצירתי אלא מסחרי וששולטות בו רשתות גדולות המקדשות את תג המחיר על פני מקוריות ואיכות.

האשמה כמובן אינה רק בהן אלא גם בתרבות הישראלית שנעדרים ממנה קודי לבוש ותשומת לב לפן האישי שבבגד. עבורנו הבגד נקנה כדי למלא את הפונקציה של כיסוי הגוף.

מציאות זו מאלצת לעתים יוצרים לחפש את העתיד המקצועי שלהם בניכר. אחד כזה הוא איתמר צחובל שההגדרה "מעצב אופנה" אינה מספיקה כדי לתאר את הכישרון, ההשפעה והיצירה האינטנסיבית שלו ברחבי העולם.

>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

דולצ'ה וגבאנה

צחובל בחר ללמוד עיצוב אופנה בבית הספר היוקרתי מרנגוני שבבירת התעשייה מילאנו. עם סיום הלימודים בער בו הצורך לעבוד בבית אופנה גדול.

"איך שסיימתי החלטתי שאני רוצה לעבוד בית אופנה מיתולוגי כדי להבין באמת איך הדברים עובדים", הוא מספר. "הייתי סקרן והייתה לי המון מוטיבציה. הגעתי עם תיק העבודות לריאיון אצל דולצ'ה וגבאנה. יש יתרון עצום כשמגיעים עם תיק עבודות שנעשה במילאנו, כי הוא כבר מכוון מטרה ללקוחות מהסוג שלהם. את הריאיון כמובן לא הם ערכו לי, אבל לשמחתי קיבלתי את העבודה".

ישר לצנטרום של התעשייה. אז איך באמת זה מתנהל?

"העונה מתחילה בישיבה עם שני המעצבים דומניקו דולצ'ה וסטפנו גבאנה שבה כולם יושבים סביב שולחן עגול והם מראים לנו ספרים והשראות שמעניינים אותם. בסיום הפגישה אנחנו מתחילים לעבוד. כל אחד יושב ומפתח את הסקיצות שלו, מעביר אותן לאחראי חדר עיצוב והוא מעביר לדולצ'ה וגבאנה עצמם את הפריטים שהוא חושב שיכולים להתאים.

"האסיסטנטים הקרובים של זוג המעצבים עובדים איתם כבר שנים, הם מבינים את התפיסה העיצובית שלהם והם אנשי סוד שלהם. הצוות הזוטר לעומת זאת, נשאר תקופה קצרה וממשיך הלאה".

נשמע מדהים.

"כן, אבל אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שכבר קשה לי מאוד עם ההיררכיה וההתייחסות אליהם כאילו הם מלכים. המערכת הייתה משומנת והענקית מדי בשבילי. יום אחד הגעתי למשרד ואף אחד לא דיבר. כל הבחורות השיקיות התבקשו ללכת יחפות כי בחדר השני עשו מדידות וצמד המעצבים ביקש שקט מוחלט. זה נמשך ככה שלושה שבועות. קצת נשברתי ואז החלטתי לעזוב".

אינס ולנטיניש

"כמעצב היה לי חשוב מאוד להשפיע וליצור, ואצל דולצ'ה וגבאנה הרגשתי שיעברו שנים רבות אם בכלל עד שזה יקרה. החלטתי שאני רוצה לעבור למערכת יותר קטנה וצעירה שבה אני אוכל לתת את הטון.

"אינס ולנטיניש הייתה מעצבת צעירה אבל משפיעה שהציגה בשבועות האופנה במילאנו, והיה לה גב כלכלי חזק. למרות שהגעתי בתור מעצב, מצאתי את עצמי מהר מאוד במשרת המנהל האמנותי והייתי מעורב בכל פרט, מעיצוב הבגדים ועד הקטלוג, הלוק בוק, התצוגה והפרסומות.

"תוך כדי התהליך הבנתי שאני גם אוהב לעשות סטיילינג ושיש בי כוח לחבר דברים יחד וליצור סיפור שלם. אחרי שלוש שנים בחברה החלטתי לשנות כיוון ולצאת לדרך עצמאית שתכלול גם עבודת סטיילינג".

"ווג"

שינוי רציני למעצב אופנה.

"כשסיימתי לעבוד אצל אינס התלבטתי מה לעשות. אהבתי לעסוק בתחום היצירתי, והחלטתי שאני מקדיש את השנים האלה לעשות כל דבר שמעניין אותי".

לא פחדת להתפזר?

"ממש לא. התחום הראשון היה סטיילינג שאליו נחשפתי בעבודתי בבית ולנטיניש. אהבתי את העובדה שאני מחבר עולמות ושפות כדי ליצור סיפור בתמונה. יצרתי לעצמי צוות של צלם ודוגמנית והתחלנו לצלם.

"באותה תקופה הרבה אנשים מסביבי התחילו לעבוד בסטיילינג והפרינו אחד את השני. בערבים היינו יושבים ומדברים על רעיונות ועל טרנדים ומסתכלים על מגזינים. מהר מאוד קיבלנו הצעה מ'ווג' לעשות להם הפקות אופנה מערכתיות".

פרטים בבקשה, כולנו רוצים לדעת מה קורה מאחורי הקלעים.

"כשעובדים עם 'ווג' הכללים מאוד פשוטים: הכל פתוח אבל העבודה חייבת להיות מושלמת. כל תהליך התחלנו בהצגה של בריף (תמונות, ספרים ועוד) בפני מערכת המגזין. אחרי שהבריף אושר קיבלנו מהעיתון רשימת לקוחות שאנחנו חייבים להכניס להפקה (בדרך כלל מדובר בלקוחות שמפרסמים הרבה במגזין ורוצים לפרגן להם), וכל השאר היה החלטה שלנו.

"בחו"ל יש לכל מעצב קולקציות שלמות שמיועדות לתקשורת ולכן אין שום בעיה להסתכל בלוק בוק או ב־style.com ולהזמין את הבגדים שאנחנו רוצים לפי המספרים הסידוריים שלהם".

ואיך מתבצעת העבודה על הסט?

"מכיוון שצילמנו בגבולות איטליה היינו לוקחים את הבגדים והאביזרים לשבוע בערך כדי להחליט מה הלוקים שאנחנו מצלמים, ואם אפשר גם כדי למדוד אותם על הדוגמנית לפני הצילומים.

"אמנם ידענו במדויק מה אנחנו הולכים לצלם בכל פריים, אבל מילת המפתח הייתה אופציות ולכל מראה שצילמנו היו לפחות עוד ארבע אפשרויות, למקרה שפתאום משהו לא יעבוד, או שהתאורה לא תחמיא לצבע הבגד, או שפתאום במהלך היום נרצה לזוז לכיוון קצת שונה. את העבודה הגשנו כמובן בצורה מושלמת, כולל פוטושופ, סידור עמודים וכותרת להפקה".

מרילין מנסון

אחרי ששיחק במגרש של הגדולים בתור מעצב וסטייליסט החליט צחובל לבחון תחום נוסף ולא קל - עבודה אצל סלבריטי. "במהלך התקופה שעבדתי אצל אינס יצא לי להכיר את מרילין מנסון, שעיצב אצלה כמה פריטים", הוא נזכר. "כשיצאתי לדרך עצמאית החלטתי שאני רוצה לעבוד איתו.

"עיצבתי קולקציה במיוחד בשבילו, יצרתי איתו קשר ושלחתי לו את הסקיצות. הוא מאוד אהב, ומיד יצרו איתי קשר מהמשרד שלו והתחלתי לעצב לו וללהקה בגדים לווידיאו קליפים ולהופעות. הקשר הזה אגב, נשמר עד היום במינונים משתנים".

מנסון לא בדיוק ידוע כאישיות חייכנית ומלבבת.

"היה קל יחסית לעבוד איתו. בכל פעם שהיה פרויקט חדש שלחתי סקיצות לסטייליסטית שלו. הם היו יושבים על זה יחד, ומה שעבר את האישור של כולם היה מקבל תקציב מיוחד, היו נקבעים מועדי אספקה ואני יצאתי לדרך. על העיצובים עבדתי בסטודיו שלי עם הצוות שלי וכשהבגדים היו מוכנים הם נשלחו לללוס אנג'לס. שם טיפלו בתיקונים ובמדידות האחרונות.

"נפגשנו כמה פעמים מאחורי הקלעים ובמדידות, אבל בגדול כשהאנשים שאיתם עובדים הם מקצועיים, אין צורך בהרבה מפגשים. הבריף והדרישות שמקבלים הם כל כך מובנים וברורים שכל אחד יודע מה החלק שלו בתהליך".

שנחאי-ברלין

למרות העבודות היוקרתיות עבור "ווג" ומרלין מנסון, צחובל אינו אדם שנח על זרי הדפנה. התפתחות השוק האסייתי קרצה לו והוא החליט לעבור לשנחאי הרחוקה.

קשה לך להישאר במקום אחד?

"זו שאלת השאלות. אני לא מסופק בחיים רגילים, אני רוצה להיות בתנועה ומקבל גירויים מכל מקום חדש שאני מגיע אליו. כל מקום מספק הזדמנויות עסקיות חדשות ויצירה מסוג אחר. נורה, שהייתה אז חברתי והיום היא אשתי, התלהבה מהרעיון המעבר לסין ובעקבות ההתלהבות הזאת הגענו לשם.

"נחשפנו לתרבות שונה לחלוטין מהתרבות האירופית שהיינו רגילים לה. הסינים אוהבים הכל מהר, בגדול ובכמויות, והחיים היו נוחים ומלאי אקשן. הייתה לנו מנהלת משק בית שטיפלה בהכל, מניקיון, דרך תשלום החשבונות ועד לצעוק על הגנן אם היה צריך. החיים היו מורכבים ממסאז'ים, אוכל טוב ובילויים. קל להתמכר לזה".

ואיך מימשת את צרכיך היצירתיים?

"עיצבתי שם לחברות ענקיות עם אלפי נקודות מכירה בעולם. הכל אפשרי בסין. יש להם המכשור הטוב והמתקדם בעולם ואפשרות ליצור כל מה שעולה על הדעת. הם פחות חושבים בעצמם ויותר יוצרים מה שאתה אומר להם בכמויות מסחריות. הייתי חייב לשבת במפעל עד שתצא הדוגמה של החולצה שאני רוצה ורק אז יכולתי ללכת ולדעת שהם יעשו עוד אלפים כאלה".

"הבעיה התעוררה כשרציתי לעבוד על פריטים ייחודיים או בכמויות קטנות. אין שום מקום בסין, לפחות בתקופה שעבדתי שם, שעשה זאת. רציתי ליצור בגדים חד־פעמיים, אמנותיים, ולכן החלטנו לעבור לברלין".

דווקא ברלין היא לא בדיוק בירת אופנה.

"אשתי נורה גרמנייה אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. בחרנו בברלין כי היא באירופה אבל עדיין בתהליך של התפתחות אמנותית ועיצובית, החיים בה לא יקרים יחסית, היא מעודדת מעצבים צעירים והכי חשוב - אין בה עדיין חוקים נוקשים שמכריחים אותך לעבוד בצורה מסוימת בלי לסטות ממנה. מכיוון שהיה לי רעיון ששילב כמה מתודות יחד, היה לי קשה ליישם אותו במקום אחר".

על מה בדיוק חלמת?

"הגעתי עם תוכנית עסקית שהייתה לי הרבה שנים להקים סטודיו לבגדי גברים בהזמנה, מקום שישלב בין חייטות ישנה וקלאסית לבין טביעת יד של מעצב מודרני. הבנתי שאין בוטיקים לגברים. יש חנויות ויש מיקס, אבל אין שירות יוקרתי ולפי מידה.

"כשפתחתי את הסטודיו לפני ארבע שנים זה היה חדש לגמרי, והיום אנחנו רואים שהרבה חברות, כמו דולצ'ה וגבאנה וטום פורד (שהתחיל עוד קודם), מתחילות להפעיל את השירות הזה".

דנדי אוף דה גרוטסק

הסטודיו שהקים צחובל נקרא Dandy of the Grotesque. "הדנדי הוא גבר מצועצע שלוקח את עצמו ואת המראה שלו מאוד ברצינות", הוא מסביר. "הוא פרפקציוניסט בהופעה שלו וזה אחד הדברים שהכי חשובים לו בעולם. הגרוטסק היא הקריצה, ההיפך, מה שנותן את הקלות והאירוניה, הפגם הקטן שיוצר את הבגד המושלם".

מרכיב מרכזי בהקמת החלום היה עיצוב הסטודיו. "מתוך ההבנה שזה הגבר שלו אני רוצה לעצב יצאנו נורה, שהיא מעצבת פנים מובילה, ואני ליצור את הבית של הדנדי", מספר צחובל. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים ליצור מעין מאורת גברים אפלה, שמי שמגיע אליה שותה כוס ויסקי בכורסה נוחה ומרגיש שהוא הגיע למקום הפרטי שלו.

"החלל הגדול בסטודיו בנוי כמו סלון שבו אני מארח. יש כיסאות וכורסאות נוחים ובאמצע יש שולחן שעליו מונחים הרבה בדים ודוגמאות של חומרים. החלל מסביב מלא בבגדים ובאינפורמציה עיצובית שנותנת תחושה שזה מקום שקיים כבר הרבה זמן ויש בו הרבה פריטים שמגרים את הדמיון.

"חלק מהפריטים מצאנו ושיפצנו, אחרים הזמנו באופן אישי לפי מידה. לאחרונה גם הוספנו פריטים משלימים כמו תכשיטים, עניבות ומשקפיים של מעצבים אחרים שאני מרגיש שהם מתאימים לקו שלי מבחינת האסתטיקה שלהם ופילוסופיית העיצוב".

מאוד שונה מבית אופנה במובן הקלאסי של המילה.

"נכון. בכל עונה אני מייצר קולקציה קטנה שהיא האב־טיפוס לתקופה. אני תמיד מתחיל מהמקום הקלאסי - החליפה - ומשנה חלק מהפריטים או את הסילואט. במהלך העונה אני מוסיף כל הזמן פריטים ומביא חומרים חדשים".

איך מתנהלת האינטראקציה עם הקונים?

"הלקוחות שלי נקראים אורחים ובדרך כלל קובעים פגישה מראש. כשהאורח מגיע אנחנו יושבים על כוס ויסקי בסלון ואני מנסה להבין מה מניע אותו מבחינה עיצובית. אלה תמיד אנשים שמחפשים בגד מיוחד, אם כי לאו דווקא קיצוני. אחרי שהחלטנו מה עושים האורח נכנס לחדר המדידה ומתחילים לעשות דגם לפי מידתו.

"תהליך כזה נמשך כמה שבועות מהפגישה הראשונית וטווח המחירים הוא בינוני-גבוה, 1,300 יורו ומעלה לחליפה. אבל מה שיותר חשוב לי מהכסף הוא שכמעט כל הלקוחות שהגיעו למקום יוצאים מרוצים וחוזרים פעם אחר פעם".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד במגזין GOstyle :