באוגוסט הקרוב יציין המעצב יעקב דוק את יום הולדתו ה-50. כך, לפחות יטענו במשרד הפנים. דוק עצמו, לעומת זאת, יחגוג בקיץ הקרוב עשור להולדתו מחדש כאדם השלם עם עצמו. עד לאותו רגע, נראו חייו של דוק כמו של כל המשפחות המאושרות שנראות אותו הדבר: היתה לו משרת ניהול בהיי-טק, אישה ושני ילדים, וכיפה שחורה התואמת את המגזר החרד"לי (חרדי-לאומי). למרות זאת, דוק לא הצליח להיות מאושר. "הרגשתי שאני חי כאדם לוגי מתוכנת ולא נותן לביטוי רגשי לבוא", הוא משחזר בראיון ראשון. "יום אחד התעוררתי עם קושי פיזי לנשום. נחנקתי. זה לא היה התקף חרדה, אבל הבנתי שכל חיי אני מרצה את הסביבה ולא את הציפיות האישיות שלי. עשיתי וי על כל מה שהסביבה רצתה, אבל הביטוי האישי שלי קמל עד שלא הכרתי את האיש שניבט אליי מדי בוקר מול המראה".
האיש הזר מהמראה המשיך להשקיף על דוק, עד שבגיל 40 החליט להוריד את הכיפה, לעזוב את הבית ולעבור – פיזית ונפשית – לתל אביב החילונית. מובן שעם האוכל והלחות בא גם התיאבון, ודוק החליט לא להסתפק רק בשינויים הללו, אלא גם להקים לתחייה חלום ילדות ישן שהדחיק: להיות מעצב שמלות כלה וערב.
סיפור חייו של דוק יכול לגרום אפילו לטלנובלה הכי מופרכת להיראות כמו ריאליטי. הוא נולד בקזבלנקה וגדל בפריז למשפחה ציונית דתית בת עשר נפשות, שעלתה ארצה ב- 1971 והשתקעה בנתניה. בצבא שירת בישיבת הסדר ובהנדסה קרבית. לאחר שנפצע, עבר לשרת ביחידה מסווגת בחיל האוויר. בדומה לציפיות מבני המגזר, מיד עם שחרורו מצה"ל התחתן עם רחל, עולה חדשה מדרום אמריקה, ולשניים נולדו שני בנים (כיום בני 24 ו-14). במקביל, החל ללמוד כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת בר אילן. לדבריו, זה היה המקום הראשון שבו לא הלך אחרי הלב ולכן שם גם "החל מסלול הטעויות שלי".
המסלול הזה הביא את דוק לעבודה בחברת היי-טק, שבהמשך הפך לבעליה (יחד עם שותף נוסף). סביר להניח שהוא היה ממשיך לצעוד אל התחנות המתבקשות בדרך, אבל לפני עשר שנים קיבל במתנה מאשתו פגישה עם אסטרולוגית ששינתה את חייו. האישה הזרה אמרה לדוק את כל מה שבמשך שנים ניסה לא לשמוע: הוא חייב לעשות שינוי משמעותי בחייו. דוק הקשיב, ולראשונה גם הבין שאין לו ברירה אחרת. "הרגשתי שאני מחוסל ולא מוצא את עצמי. הייתי חייב ליילד את עצמי מחדש". עוד באותו הרגע החליט לשנות נתיב ולעזוב את הדת. בהמשך החליט גם לעשות את הצעד הלא פשוט ולעזוב את הבית לטובת תל אביב.
כצפוי, השינויים הדרמטיים לא התקבלו באדישות מצד הסובבים אותו. למעשה, גם הוא עצמו התקשה להבין ולקבל אותם. "כמי שהתחנך וחינך את ילדיו על שכר ועונש, הייתי בטוח שאיענש", הוא מסביר. "חשבתי שאחלה. שיקרה לי או לסובבים אותי משהו רע. הייתי מוריד את הכיפה בתירוצים מטופשים ששכחתי אותה בבית או שיש לי נשירת שיער, ואז נבהל ומניח אותה חזרה. היחסים שלי עם הדת היו של בריחה מעול מצוות וחזרה, יחסים סבוכים שאני עדיין מנהל עם עצמי".
כיום הוא הולך ללא כיפה, אך עדיין מניח מדי בוקר תפילין ומדליק נרות שבת. "אני לא מגדיר את עצמי כחילוני גמור, אלא כאדם מאמין. בחרתי לעצמי תפריט של מצוות וחוקים שנוחים לי, אבל חיי כבר לא מתנהלים על פי חלוקה ברורה של שחור ולבן".
המשחק עם הגוונים של החיים הביא את דוק להירשם לסדרת קורסי ערב בעיצוב סביבתי ואופנה בבית הספר לעיצוב 6B. במשך שנתיים וחצי הקיף את עצמו בסדנאות ושיעורים, במקביל לעבודתו בהיי-טק. פרויקט הגמר שלו, בהשראת מניפות ספרדיות וריקודי פלמנקו, לכד את ראש המחלקה עדו רקנטי, וזה המליץ לו לפתוח סטודיו לעיצוב. ל-Xnet מספר רקנטי, מעצב אופנה פעיל בעצמו, כי זיהה בדוק כישרון לא מבוטל ותשוקה עזה לאופנה, שהיתה חייבת לבוא לידי ביטוי. עם סיום הלימודים, עזב דוק את עבודתו הנוחה ושכר סטודיו קטן בנווה צדק, שם עיצב שמלות ערב. לפני שלוש שנים התחיל לעבוד במותג שמלות הכלה טגורי ולפני כחצי שנה פתח חנות משלו ברחוב דיזנגוף, עם סטודיו סמוך שבו נתפרים כל הדגמים.
בחלל הסטודיו אפשר למצוא את דוק מלא באנרגיות חיוביות, שמדי פעם מתחלפות בצער קל על כל השנים שפספס הרחק מייעודו האמיתי. אחרי הכול, עוד מילדות ידע בתוך תוכו שזה מה שהוא רוצה לעשות. "כילד צעיר הייתי הולך עם ההורים שלי ברחוב דיזנגוף, שהיה בשנות ה-70 רחוב האופנה המוביל בישראל", הוא נזכר. "ראיתי אותו כמו 'ה-רחוב' של העשירים, היפים והנכונים. יש לי זיכרון ילדות מאוד חזק שאמרתי לעצמי, 'הלוואי ויום אחד תהיה לך חנות כאן'. לפני חצי שנה, ביום שסיימתי לרהט את החנות, ישבתי על ספסל ברחוב וראיתי את הילד ההוא לנגד עיניי. זה היה אחד הרגעים החזקים והחשובים בחיי".
עכשיו לילד יש סטודיו לשמלות כלה וערב. בנוסף, הקולקציה של דוק כוללת גם שמלות ערב עשויות ג'ינס, שעל הקולב נראות יותר כמו ניסויים סטודנטיאליים שעדיין לא הבשילו למוצר מוגמר. בימים אלו הוא שוקד על קו שמלות כלה לנשים חרדיות, אותו יציג בשבוע האופנה לכלות שייערך השבוע. הפנייה לקהל החרדיות אולי נראית קצת מתבקשת ממעצב חרדי לשעבר, שככל הנראה עדיין לא הניח לעברו, אבל דוק דווקא מדגיש כי חלק מהשמלות עשויות בדים קלים ושקופים, כמו שיפון משי, שדרכם ניתן לראות את הגוף. "אני נע ונד בין שמרנות לנועזות, בין קודש לחול", הוא אומר. "המראה הסגפני של שמלה לכלה חרדית מושך אותי. לא מזמן היתה אצלי כלה חרדית מירושלים ועשיתי לה שמלה לבנה ואטומה מהצווארון עד לכפות הרגליים, זאת היתה אחת השמלות היפות שעשיתי וגם זו שהכי נהניתי לעשות אותה. אולי בתוך תוכי עדיין לא הפכתי ליאפי תל אביבי וטמונים בי אלמנטים שמרניים וירושלמים, עליהם אני שומר בקנאות דתית".
