בפתיחת כל עונת תצוגות, מחכה צרכן האופנה למוצא פיהם של מעצבי האופנה כאילו היה גזר דין למלתחתו הפרטית. הקולקציות החדשות המוצגות עונה מראש, ההייפ שנוצר סביבן ותגובת הרשתות הם שיקבעו האם אפשר יהיה לרענן את ארוננו במספר פריטי IT הכרחיים, או שתידרש כאן עבודה רצינית של פינוי־פיצוי.

עד עכשיו אביב־קיץ 2013 מצטייר כנושא מסר תמציתי וברור, כמו השחור והלבן השולטים בו. פנטזיית הסיקסטיז הופכת למציאות, ומרי קוואנט, טוויגי ואידי סדג'וויק חוזרות להיות שמות שגורים בשיח הפאשיניסטות העולמי. זה הזמן להכיר את ה־MOD.

בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

עולם חדש

המוֹד (MOD מלשון Modern) היא אחת מתרבויות השוליים הצעירות שהתגבשו בלונדון העליזה בתחילת שנות ה־60 סביב אופנה ומוזיקת הביט.

בדומה להיפסטרים של שנות האלפיים, המוֹדים העלו על נס את ה"היפ" – החם, העדכני, הקול. בשונה מהאופי האמריקאי של סצנת הרוק'נרול הקלאסי, אימצו המודים את הגנדרנות והתחכום של הצרפתים והאיטלקים. נערים בחליפות צרות וסריגי מוהר על גבי קטנועים, לצד נערות אנדרוגיניות עם תספורות פיקסי ואיפור עיניים כבד היו לנציגים הטיפוסיים של דור הבייבי־בום, שגדל כדור מרדני ונהנתני, המבקש לבדל את עצמו בכל דרך אפשרית מדור ההורים.

כשלבריז'יט בארדו הלוהטת הוצעו שיעורי אלגנטיות מקוקו שאנל עצמה, ירתה: "זה לזקנים". הצעירים שמעו מוזיקה חדשה, הרהרו בתורות פילוסופיות מהפכניות, ראו אמנות חתרנית ואת סרטי הגל החדש ונהנו מחופש מיני בעקבות המצאת הגלולה.

ימי המלחמה עברו, ולראשונה לא היה מצופה מהצעירים לתרום את חלקם לכלכלת הבית. הם החלו מוציאים כאוות נפשם את מה שהרוויחו בעבודות מזדמנות של אחר הצהריים. תעשייה שלמה לא איחרה להתאים את עצמה לדרישות השוק החדש, ועל הדרך העמידה שורה של מודלים להערצה: מוזיקאים, שחקנים, מפיקים ויזמים משגשגים, שגילם כגיל צרכני תרבות הפופ שאותה יצרו.

האופנה כמרקחה

לונדון, על שלל הבוטיקים, הברים וחנויות התקליטים בעלי האוריינטציה הצעירה שהציפו את רחובותיה, הייתה לקובעת הטון הרשמית. מרי קוואנט, הבולטת בגל המעצבים החדש ואחת מממציאות המיני, טוענת כי קיבלה את הרעיון מנערות הקינגס רוד.

הן נהגו להתלבש בבגדים פשוטים וגרפיים בצללית טרפז, שאִפשרו חופש תנועה מירבי, העדיפו צבעוניות עזה ונעלו נעליים שטוחות על גבי גרבונים אטומים בשלל גוונים. גם עולם הקוטור, שעד כה היה מנותק מרחשי לִבו של הרחוב האופנתי, קפץ על העגלה. המעצבים שמו בצד את תולדות הלבוש וחיפשו השראה בסביבתם המתחדשת, וכך עלה המיני על מסלול התצוגות.

אם איב סאן לורן מצא את מבוקשו באמנות (קולקציית מונדריאן מ־1965 וקולקציית פופ־ארט מ־1966), טריו האוונגרדיסטים הפריזאי - אנדרה קוראז', פייר קרדן ופאקו ראבן - פנו לכיוון הפוטוריסטי בהשראת חקר החלל. תוך שימוש באריגים פיסוליים לצד חומרים חדשניים, כמו ויניל, פלסטיק, מתכת, פלקסיגלס ונייר מצופה, הם בנו צללית גיאומטרית נוקשה, שטִשטשה את קווי הגוף, שהציץ דרך פתחים עגולים.

לגוני הלבן והכסף נוספו דפוסים אופטיים על טהרת השחור והלבן, שמִגנטו את העין באשליית תנועה ותלת־מימד. בשנים מקבילות פעל בארה"ב המעצב רודי גרנריך. הוא פיתח את קונספט לבוש היוניסקס, לצד רעיונות חדשניים בתחום ההלבשה התחתונה, ובהם המונוקיני והחוטיני.

פנים של דור

אחד הסממנים העיקריים של תקופה זו נעוץ בהיווצרותו של מודל היופי החדש. פולחן הנעורים, שבמהרה זז מהשוליים אל מרכז הזירה, קרא לאפסן את האידיאל הנשי השופע והפתייני לימים טובים יותר והכריז על מראה הלוליטה - דקיק, שטוח ותמים על פניו, מראה שכולו רגליים ועיניים ענקיות - כעל המראה הנכון של הרגע. תספורת "חמש הנקודות" האייקונית של וידאל ששון, משחקי איילנר גרפיים, ריסים מלאכותיים וטונות של מסקרה על רקע פנים חיוורות ושפתיים "מחוקות" יצרו מראה שלם, חדשני ובועט.

טוויגי בת ה־16, דוגמנית במשקל נוצה שזכתה לרמת פופולריות כמו הביטלס והסטונס, וכן ג'ין שרימפטון ופנלופי טרי הבריטיות, ורושקה הגרמנייה ופגי מופיט האמריקאית, ניבטו מבעד לעדשותיהם של צלמי־על כדיוויד ביילי וריצ'ארד אבדון והגדירו מחדש את תפיסת היופי, רחוק שנות אור מהקונצנזוס.

שום דיון בתרבות המוֹד לא יהיה שלם ללא אזכור של אנדי וורהול, ה"פקטורי" ואידי סדג'וויק. סדג'וויק, בת לאחת המשפחות המיוחסות של החוף המזרחי, קבעה את מעמדה כ"נערת השעה" בזכות אורח חיים פזרני והולל, תיאבון גדול להרס עצמי ומראה מוֹד מושלם, בתוספת קורטוב של טראש וגלאם אמריקאיים: שיער בלונדיני מחומצן וקצוץ, עיניים וגבות מאופרות בכבדות, גרבונים שחורים עם טוניקות קצרצרות, חולצות פסים עם צווארוני סירה, עגילים גדולים ומעילי פרווה סינתטית.

בתום פרק קצרצר כדוגמנית, שבו הוכתרה על ידי דיאנה ורילנד, עורכת ה"ווג" המיתולוגית, להתגלמות רוח הנעורים הבועטת, היא חברה לאנדי וורהול והפכה למוזה ולשחקנית קבועה בסרטיו. שיתוף הפעולה הקצר הזה יצר את אחת מאייקונות האופנה הגדולות של המאה ה־20.

אידי הצוחקת, האניגמטית, לא איבדה את קסמה גם 40 שנה אחרי מותה, בגיל 28, והיא ממשיכה להגיח בסרטים העוסקים בתקופה ("פקטורי גירל" מ־2006 ו"אני לא שם" מ־2007) ולשמש השראה על מסלולי התצוגות.

חזרה לעתיד

גם הגל הנוכחי של פסים, משבצות דמקה ומעוינים, שמתעתעים בעינינו מעל גבי שמלות וחצאיות בצללית A, מכנסונים קצרים ועליוניות ישרות עם כיסים עליונים – לא נטול רוחה של אידי. דוגמה מובהקת לכך היא המראה הלקוני שפתח את תצוגת הקיץ של מארק ג'ייקובס: הדוגמניות לבשו טי־שירט לבנה עם דפוס פסים גרפי, מכנסונים מחטבים קצרצרים ונעליים מחודדות חרטום עם עקב קטנטן, את ראשיהן עיטרה תספורת פיקסי בלונדינית ועיניהן אופרו בכבדות.

מי שמובילה העונה את המגמה היא הדוגמנית העולה רובי ג'ין ווילסון, דוגמנית סקוטית בת 19 והמוזה החדשה של ג'ייקובס. בתחילת הקיץ הנערה קיצצה וחִמצנה את שערה, ומכאן הדרך לקמפיין העונתי של אחד המעצבים המשפיעים בעולם הייתה סלולה.

חשודים נוספים בהחזרת טרנד המוֹד, כל אחד והשראתו, הם מקס עזריה וג'ייסון וו, שעליהם השפיעה הרטרוספקטיבה של הלמוט ניוטון, שהוצגה בגראנד פאלה בפריז; אוליבייה רוסטינג (בלמיין), שהושפע מקובה, מהריצוף המשובץ ומכורסאות הקש, שתורגמו לדפוסי הרלקין גרפיים ברוח ורסאצ'ה הקלאסי; עבור ג'ייקובס עצמו נקודת ההתחלה לקולקציה הייתה טמונה במיצג האינטראקטיבי Le Deux Plateaux של דניאל בורן, שהציג עמודי פסים בתוך גריד במגרש חניה של פאלה רויאל.

הגל הגרפי על טהרת השחור והלבן בא אלינו גם כתגובה על האופנה המורכבת, המתוחכמת ועמוסת ההדפסים מהעונות הקודמות. כדברי ג'ייקובס: "אחרי העונה הקודמת הרגשתי שיש לקולקציה כוח שלא זקוק לנרטיב. אמרתי לכולם, בואו פשוט נבנה גריד".

איפור: ערן פאל במוצרי סוטיס פריז; שיער: ליאור גרין ל"סולו" במוצרי לוריאל פרופשיונל; דוגמנית: יאנה גור ל־DEVOTIONAL; ע' סטיילינג: שיילי נסים ומיכל אביצור; פיאות ותוספות שיער: רבקה זהבי

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד במגזין GOstyle :