>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
גיורא ודלית ענבר נישאו בשנת 1962. היא בשמלה לבנה בצללית המזכירה את "המראה החדש" שהנהיג כריסטיאן דיור, הוא במדי צה"ל, כולל דרגות סרן. עזת ופרג' ירושלמי התחתנו באירן עשור לפניהם, כשאת ראשה של הכלה עיטר זר פרחים ואת גופה כיסה רדיד שיפון עם פרחי לורקס מנצנצים; בעוד שהחתן לבש בגד מסורתי עם חרב גדולה שנקשרה למותניו. גוסטי (גילה) גולדברג ומנחם גלעד (מנצלס) התחתנו בשנת 1943 בתל אביב. היא בשמלת חלוק לבנה, הוא במדי המנדט הבריטי. שלושה זוגות, שלוש שמלות כלה שונות בתכלית, המופיעות בשלושה תצלומים - חלק קטן מתוך 70 תצלומי חתן וכלה. אלה נאספו בשנה האחרונה לקראת התערוכה "צלם חתונות" (נעילה: 31 בדצמבר), שתוצג החל מהשבת הקרובה (1.9) בפורמט של שלטי חוצות לאורך שד' דב הוז בחולון, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בגלריות העירוניות של חולון.
התצלומים נבחרו על ידי אוצרת התערוכה, המעצבת ועיתונאית האופנה יערה קידר, מתוך למעלה ממאה תמונות שנשלחו אליה ממשפחות ישראליות, שנענו למודעה שפורסמה בכלי התקשורת. מלבד הסיפור האישי הגלום בכל אחד מהתצלומים, התערוכה מאפשרת מבט-על על שמלת הכלה היהודית במאה ה-20, משנות ה-20 ועד שנות ה-80, ליתר דיוק, והתמורות שחלו בה לאורך השנים. יהודית ולא ישראלית, כיוון שחלק מהחתונות המוצגות בתערוכה התקיימו בגולה, וחלקן התקיימו עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל. בנוסף, נפקדות ממנה קבוצות מיעוטים החיות בישראל, כמו ערבים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים (בתגובה לכך אומרת קידר כי "התערוכה היתה פתוחה לכולם").
על אף שנדמה כי אין פריט קלאסי ועל-זמני יותר משמלת כלה, צפייה בתצלומי התערוכה מגלה כי הפריט הנצחי הזה עבר שינויים מרחיקי לכת לאורך השנים. קידר מצביעה על שתי תובנות מרכזיות שעולות מתוך רצף הזמן: האחת, הגעתם המאוחרת של טרנדים לישראל, כמו צללית "המראה החדש" של דיור, שהושקה בשנת 1947 והפכה לפופולארית בישראל רק במהלך שנות ה-60, שעה שבעולם כבר עברו לצללית אחרת. התובנה השנייה נוגעת לקישוטיות השמלה, שהפכה עם הזמן מלבנה, חלקה ומינימליסטית, לפריט מעוצב ומצועצע.
מעצב העילית גדעון אוברזון, שמעצב בין היתר שמלות כלה מזה שישה עשורים ("כיום רק לבנות של לקוחות מסורות", הוא מדגיש), מוסיף כי השינוי המרכזי שעברה אופנת שמלות הכלה הוא מ"אופנה לתעשייה". צריך לזכור כי פרק הזמן של התערוכה מסתיים עוד בטרם הפכו שמלות הכלה בישראל לכר פורה עבור מעצבות כמו פנינה טורנה, גלית לוי וריבה (אושידה) סמירה, שמיתגו את עצמן בתחילת שנות ה-90 כנוצצות יותר מהשמלות שעוצבו.
זאת גם הסיבה שלמעט כלות שהתחתנו בשמלות של "משכית" משנות ה-50 ואילך, וטרחו לציין זאת על התמונה, אין מידע לגבי המעצב של שמלות הכלה שמוצגות בתערוכה. "לרוב", אומרת קידר, "היו אלה סלוני כלות עממיים שפעלו בישראל".
"לכל מעצב אופנה היתה אז שמלת כלה בקולקציה", אומר אוברזון. "אם זה לי, לעודד פרוביזור, עודד גרא או ריקי בן ארי. אבל לפני 15 שנה החלו לקום מעצבים שמעצבים שמלות כלה באופן ייעודי ולבנות המשפחה. אבל זה לא שמלות - זה תיאטרון. השמלות שעיצבנו היו עם פחות גימיקים, היתה בהן אמת. היום כל שמלה זה פטנטים: אתה יכול להוריד חלק, להרים את החלק השני. אני קורא להן 'שמלות חשמליות' - כי הכול בהן דינמי, אבל אין בהן נשמה".
דבריו של אוברזון על הגל המסחרי שעוברת אופנת שמלות הכלה מגיעים ממקום אישי. החודש, בגיל 69, חגג את חתונת היובל עם אשתו דינה, בטקס צנוע יחד עם 20 חברים ובני משפחה ביוון. "לבשנו טוגות לבנות וזרים על הראש, כשלצדנו נגנים שליוו אותנו במוסיקה יוונית", הוא מספר. "החתונה היתה צנועה, כמו בעבר. כשהתחתנתי בגיל 19 עשינו אירוע רפורמי צנוע: אני לבשתי חולצה לבנה של אתא, ודינה לבשה שמלת מעטפת לבנה בסגנון הלניסטי עם כתף אחת, שתפרתי לה עד רגע החופה".
למרות ששני העשורים האחרונים באופנה המקומית לא נידונים בתערוכה, ניתן למצוא את זרעי הפורענות של שוק שמלות הכלה הנוכחי כבר בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, כשאת זרי הפרחים הטריים החליפו פרחים עשויים פלסטיק, ושמלות צנועות וחלקות הוחלפו בכאלה עם מחשופים עמוקים ואלמנטים אופנתיים כמו כריות בכתפיים. "פעם כלה רצתה להיות יפה בליל כלולותיה", אומר אוברזון לסיכום. "היום היא רוצה להפציץ. שתהיה לה השמלה הכי גדולה, הכי יקרה, הכי מפוארת. זאת מגלומניה שתראה היום רק בישראל".
