"קשה לנו להיפרד אחת מהשנייה", אומרת בחיוך המעצבת אודליה ארנולד כשהיא מתארת את היחסים שלה עם דורין פרנקפורט.
ארנולד, ששימשה כיד ימינה של פרנקפורט בשנתיים האחרונות, הורידה לאחרונה את מינון העבודה עִמה ליום אחד בשבוע כדי להתרכז בעבודה על הקולקציה האישית הראשונה שלה, קולקציה שתורכב מפריטים ייחודיים, One Piece, כהגדרתה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
כרונולוגיה של עיצוב ידוע מראש
הקשר של אודליה לעולם האופנה החל בילדותה, אז היא נהגה לתפור בגדים לבובות שלה ואף לעצמה. את דריסת הרגל הראשונה בתחום האופנה עשתה בסטודיו לתלבושות של דני בר־שי, שבו עבדה מספר שנים ונחשפה לבגדים תיאטרליים ולעבודת סטיילינג.
לאחר זמן מה יצאה לטיול ארוך, שכלל מגורים של שנה בטייוואן, טיולים בדרום מזרח אסיה וחמש שנים שעברו עליה בדרום אפריקה. במשך שהותה ביבשת הדרומית המשיכה לעסוק בעיצוב אופנה ותפרה תלבושות לרקדניות בטן ולקרנבלים וכן בגדים בהזמנה. המסע האקזוטי הסתיים עם לידת בנה, אז החליטה לחזור לארץ כדי להיות קרובה למשפחה.
ארנולד החלה ללמוד תדמיתנות בקורס של משרד התעסוקה, ובמקביל עסקה בפרויקטים שונים בתחום האופנה, כמו עיצוב שמלות כלה, עיצוב בגדים בהזמנה אישית וסטיילינג להפקות ולפרסומות.
כשסיימה את הקורס נחתה בסטודיו של פרנקפורט בתפקיד אסיסטנטית אישית, אך לא זנחה את הפרויקטים שלה, שכללו בין היתר עיצוב תלבושות לבנות להקת טרי פויזן ועיצוב שמלה לנינט לתכנית "כוכב נולד". כיום היא שוקדת על קולקציית הביכורים שלה, כשהיא שומרת על הגחלת בבית האופנה של פרנקפורט.
איך זה לעבוד לצד מעצבת ותיקה כדורין פרנקפורט?
"אני מאוד נהנית לעבוד עם דורין. היא דמות חיובית והיא מקור השראה עבורי כאדם וכמעצבת. יש לה אג'נדה, והאווירה בסטודיו שלה רב־תרבותית ונעימה.
"בעבודה אצלה אני באה במגע עם דברים שלא הייתי זוכה לפגוש בדרך אחרת, מבחינה אופנתית ואנושית כאחד. דורין עצמה מאוד פתוחה, תומכת ומפרגנת, ויש לה רצון גדול לפתח את ענף האופנה בישראל".
מן הסתם היית בתצוגה שלה בשבוע האופנה התל אביבי. איך הייתה החוויה?
"בתצוגה הייתי מאחורי הקלעים, כך שחוויתי את שבוע האופנה מכיוון אחר, אבל עדיין מאוד נהניתי. אני אוהבת את ההתרגשות והאדרנלין של לפני התצוגה. אהבתי את הקולקציה שהועלתה, והאווירה הייתה ממש טובה. מהמעט שחוויתי, נראה לי ששבוע האופנה היה מוצלח ואני מקווה שהוא ימשיך להתקיים".
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד מעצבים:
- נוריתמי: מותג התכשיטים האהוב על דמי מור
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
ארץ קטנה בלי בדים
באילו קשיים את נתקלת כמעצבת מתחילה בישראל?
"הקשיים הם לרוב בתחום הטקסטיל - המבחר דל והאיכות לרוב לא טובה. הרבה מעצבים מתלוננים על המצב - ובצדק. אין לנו תעשיית טקסטיל בארץ. כל המפעלים נסגרו, ואנחנו נתונים לחסדיהם של יבואני בדים, שהם עצמם לא שולטים בסחורה שמגיעה הנה.
"יש מקרים שבהם שני מעצבים רבים על בד אחד, וזו בעיה. אני עובדת בכמויות קטנות, ואני לא צריכה ולא יכולה להרשות לעצמי לקנות גליל שלם של אותו בד כדי למנוע ממעצבים אחרים את השימוש בו.
"בעיה נוספת היא שבדים איכותיים מייקרים את עלות הבגד, והשאיפה שלי היא לייצר בגדים במחירים שפויים. אני רוצה שהבגד שלי יהיה הגיוני ולביש, ואני מנסה להתחשב ביכולות של הלקוחה מבחינת התמחור שלו.
"גם התחרות הגדולה בשוק לא ממש מקלה. הרשתות הגדולות מביאות פריטים טרנדיים וזולים, גם אם האיכות שלהם לא טובה במיוחד. אני באופן אישי ועקרוני נמנעת מלתמוך ב'סווט־שופס' ומעדיפה לקנות בגדים יד שנייה או של מעצבים מקוריים".
איך את מגדירה את הסגנון שלך ומה משפיע עליו?
"הסגנון שלי, כך מתברר לי, הוא מאוד אקלקטי. מצד אחד אני ישראלית ואני מרגישה שייכת לתרבות הזאת. מצד שני אבא שלי אנגלי, ולעתים יש משהו שמרני בדגמים שלי מבחינת הגזרות, אני אוהבת שדברים נמצאים במקום. בנוסף טיילתי הרבה, וגם זה משפיע עליי רבות.
"אני אוהבת תלבושות שבטיות, אתניות ומסורתיות, בדים שנוצרו בעבודת יד, רקמות, חרוזים - וזה מתבטא בקולקציה שלי. הטקסטילים שאגרתי בזמן שהותי בדרום אפריקה חיכו לרגע המתאים, וכיום אני משלבת אותם בגזרות של שמלות שמרניות. אני מנסה למצוא התנגשות מאוזנת בבגד.
"בשהייה באפריקה ראיתי את ה'מאמות', שבגדיהן מורכבים ממטרים רבים של בד עם פרינט אפריקאי שייחודי לכל שבט, ובגזרות של השמלות רואים השפעות קולוניאליסטיות ושכבות תרבותיות, שזה דבר מרתק בעיניי.
"גם בישראל יש אלמנטים כאלה, כי היא כור היתוך המושפע מדברים פנימיים וחיצוניים. אני גם אוהבת חליפות, שהן חלק מהפן השמרני שלי, אבל אני מייעדת להן בדים פרועים יותר".
איך הייתה העבודה עם טרי פויזן? יצא לך לעבוד עם עוד מפורסמות?
"נהניתי לעבוד עם טרי פויזן ואני עדיין עובדת איתן. מעיין גולדמן (סטייליסטית הלהקה, ש"ל) ואני עיצבנו להן תלבושות ואני ייצרתי אותן. כיף להלביש את הבנות האלה, כי הן מאוד פתוחות וזורמות וכמעט אין משהו שהן לא ילבשו. לכל אחת מהן יש סגנון אינדיבידואלי ודמות משלה, ולשם צריך לכוון.
"הן יודעות ליהנות מהבגדים, כך שזה תמיד כיף. זמרות נוספות שעבדתי איתן הן אפרת גוש, שקנתה אצלי כמה שמלות ואני מצפה לעבוד איתה שוב, ורוני אלטר, שאני כרגע עובדת על שמלה להופעה עבורה".
העובדה שנשים ידועות לובשות את הבגדים שלך עוזרת לך להתפרסם?
"אני לא ממש יודעת כי אני עדיין בתחילת הדרך. זה ללא ספק סוג של פרסום שאי אפשר להתעלם ממנו, אך זה רק חלק ממכלול של דברים שדוחפים אותי קדימה. זה גם מאוד תלוי מי הלובשת - צריך שתהיה התאמה בסגנונות. כשמישהי שאני מתחברת למה שהיא עושה לובשת את הבגדים שלי, זה עובד הכי טוב, וזה יותר חשוב מהעובדה שהיא מפורסמת".
מה נראה בקולקציה החדשה שלך?
"הרבה שמלות קיציות המתאימות לאקלים שלנו, פרינטים אתניים־שבטיים בשילוב עם גזרות מובנות, חצאיות, טופים וחליפות שני חלקים. השתמשתי בבדים טבעיים, בעיקר כותנות, גם באריגים וגם בסריגים. מכנסיים לא עיצבתי העונה כי הם לא התחברו לקונספט השבטי. הבדים שבהם השתמשתי לא נראים טוב על הגוף בגזרות של מכנסיים".
אילו מעצבים את אוהבת בארץ ובחו"ל?
"בארץ אני מעריכה את אבינת גוטסמן, דורין פרנקפורט, אנה K ועודד ארמה, שמעצב נעליים מדהימות. בחו"ל אני אוהבת את קארל לגרפלד, דריס ואן נוטן, אלכסנדר וונג ויוז'י יממוטו".
לאן את שואפת להגיע?
"יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות ולהתנסות בהם. הייתי רוצה לעשות ליין יותר יוקרתי ואקסקלוסיבי, ומנגד הייתי שמחה גם לעצב קולקציית קפסולה לרשת כלשהי. אני רוצה שתהיה לי חנות בתל אביב אהובתי, ולא הייתי מתנגדת גם לחנות בלונדון וטוקיו. הייתי רוצה לעצב לתיאטרון ולמחול, ובגדול אני לא מקובעת על שום דבר. אני נהנית מהכול, אוהבת גיוון, אתגרים ולמידה".
תעודת זהות:
מעצב אהוב: קארל לגרפלד.
מוזה / אייקון: בוב מארלי, אדריאן שלי ופטי סמית'.
לעולם לא אלבש: חוטיני
האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם? האדם עוש את הבגד, ללא צל של ספק.
