>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בעודי ממתינה בקוצר רוח למשב שיחות הטלפון המתנצלות שמגיעות לי על השנה האחרונה מלפחות תשעה קבין של בני אנוש ארורים, החלטתי למתוח מעט את הנרגנות הקיומית בה ניחנתי ולפשפש גם בציציות התעשייה שמפרנסת אותי בשנים האחרונות, ולא רק באנשים הקטנים שמרכיבים אותה.
לכאורה, עולם האופנה צריך לקום מדי בוקר ולהישיר מבט כלבלבי מושפל ומתנצל למראה - הוא מטנף את הסביבה, מדרדר את מוחן בר ההשפעה של נערות צעירות לאנורקסיה ובאופן כללי מייצג את הדקדנס האורנמנטאלי שנדמה שהפך למיותר בעולם השלדי והפונקציונאלי שלנו, המאופיין במלחמות, מחאות ומכשירי אייפון.
כלומר, אין ספק שלבוש הוא אחד מבסיסי הקיום האנושי. בירושלים יש אפילו קופסאות מתכת מיוחדות למסירת בגדים מיותרים כצדקה ליתומים אורתודוקסים נזקקים. ועדיין, בגדול, עולם האופנה הפנה מזמן עורף למנטאליות הביגוד הפרקטית והפך לגוש מטפטף של חזירות בלתי מתנצלת. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בו. עם זאת, יש מספר אלמנטים מרכזיים שמעוררים אפילו בחזירה שכמותי אי נוחות מסוימת ובגללם החלטתי לשאת באחריות של תעשייה מסואבת שלמה ולהתנצל בכתב בשם בכירי הענף. קבלו את התנצלותי הכנה.
קולקציית הביכורים של קניה ווסט
שסעים לא ברורים, בדי תחבושת מתפוררים שראו ימים יפים יותר אי שם בתקופת מלחמת האזרחים של ארצות הברית, רתמות מצנח וגזרות שהצליחו לגרום אפילו לדוגמניות השלדיות להיראות שמנות. קניה, מצטערים, אתה לא עובר איתנו לשלב הבא.
לפני מספר שבועות החלה לפרפר ברחבי הרשת השמועה על כך שקניה ווסט, פאשניסט בלהות נואש מהזן המוזיקלי, מתכנן להציג קולקציה ראשונה בשבוע האופנה של פריז.
התוצאות בשטח מרמזות שבהחלט ייתכן שווסט הרים את המיזם כולו בשבועיים האחרונים, אחרי שהבין את האפקט המרשים שנוצר הדאחקה בלבד. כידוע, ווסט אינו הראשון שמנסה לעשות את האקזיט מעולמות הבידור לעולמות השיק, ולמרות שזה מעצבן ומעורר בי התנשאות רבה, אני אהיה הראשונה להסיר את הכובע בפני אלו שמצליחים לצלוח את האתגר בחן.
מוטב לו לווסט שישכיל לעשות מעשה ויקטוריה בקהאם ויאפשר לאנשים אחרים, מקצועיים יותר, לעצב עבורו את הקולקציות. כרגע, וסחתיין על האותנטיות, עושה רושם שמדובר בבליל פריטים שווסט עיצב, וגם תפר, במו ידיו.
שובן של הדדניות
בשעה שאני ודוקטור קליין סוגרים סעיפים אחרונים במסמך שיהפוך אותי סופית מאנטילופת שדיים מאותגרת יציבה לעלם חמודות שמנמן אך שטוח חזה, החליטה תעשיית האופנה ששוב משעמם לה, ועל כן יש לשלוף מהארכיון את ימי תור הזהב של בריז'יט בארדו.
דוגמניות כג'יזל, אשלי סמית ולארה סטון, מורשת הסדרה ''מד מן'' והתצוגה הזכורה מהשנה שעברה של לואי ויטון, הבהירו סופית למעריציה של קייט מוס שהזמן הוא זמן השדיים.
אם תשאלו אותי, הציצי הוא מהאיברים הכי לא ברורים בגוף האנושי. על אף האפיל העסיסי שלהם והעובדה שהם מאכילים את הצאצאים שלנו, השדיים הם בהחלט לא איבר שיש לחגוג את קיומו. כלומר, נדמה שכשאלוהים ברא את האישה הוא לא ממש התכוון שהיא תוכל לזוז.
עזבו אתכם מעקבים, המחשבה שהאיזון העדין ממילא שלנו מטורפד תדיר בשל כוח המשיכה של הפרונט היא בלתי הגיונית. לא מספיק שהם מכבידים לנו על הגב, לא מספיק שהם משרתים בשוטף בעיקר את מוחם החרמן של גברים, עתה מאלצים אותנו גם להתייחס לציצים שלנו כישויות בעלות יכולת שיק לגיטימית?!
הקצב הבלתי אפשרי
מאות מגזינים, רבבות אירועים בשנה, קולקציות שמתחלפות בתדירות שבועית - אין עוד ענף בנמצא, אולי מלבד רפואה, שמצליח לנטוע בעוסקים בו תחושה יותר קדחתנית של דחיפות חירום מייאשת. ועל מה?
הניסיון להשתלט על כמות המידע הבלתי נתפסת שתעשיית האופנה יורקת עלינו, הן כעובדים בשורותיה והן כצרכנים של מוצריה, דומה לניסיון לאטום סכר מתפרץ עם טמפון.
המחשבה שמעצב אופנה צריך להעמיד לעתים לא פחות משמונה קולקציות בשנה היא כמעט בלתי נתפסת. איזה במאי קולנוע יכול להרים שמונה יצירות מופת בשנה? כשמבינים את הקצב החזירי עד לא אנושי של התעשייה הזאת מפסיקים לפקפק בכנות הייסורים של אנשים כג'ון גליאנו ואלכסנדר מקווין.
תרבות השטיחים האדומים
אם יש מקום עלי אדמות שמצליח להפיח בנשים פחות שיק מתא המעצר של נווה תרצה, הרי שזהו השטיח האדום. המטאפורה הפומפוזית לגלאם ההוליוודי של המאה שעברה הפך לשריד משמים במיוחד, שלא באמת מתקשר עם המגניבות הסטריטית שהשתלטה על עולם האופנה ועם הקצב הקולי של המאה ה-21.
והנה שוב ג'ואן ריברס מטרחנת בשכל שעות מאיזו עמדה אקראית במרומי אולם קודאק. והנה הן שוב גוררות את עצמן כמו כבשים לשחיטה מהלימוזינה הקלישאתית אל מול מצלמות הפפארצי שכבר ראו הכול.
נכון, מעצבים יקרים, אנחנו יודעים שאתם זקוקים לפוסטרים המהלכים האלו כדי לקדם את מעשה ידיכם, ועדיין, אלוהים, איזה טראש! לפני כמה חודשים פתח את פיו המולטי טאלנט הדי סלימן על תופעת השטיח האדום ועל כמה שהיא מטונפת.
כן, העובדה שכל שחקנית, עקמומית ככל שתהיה, מחויבת להנדס לעצמה אישיות מקבילה של כוהנת שיק היא פשוט מביכה. הדוגמה הקלאסית היא קירסטן סטיוארט, נערת דמדומים שניסתה נואשות להפוך בשנה שעברה לאייקון אופנה ונראתה כל כך לא נינוחה עם גופה הנערי ואטיטיוד הטום בוי השובב שלה, לאחר שנדחסה לבגדי המעצבים המפוארים שהונדסו "במיוחד עבורה" לשטיח האדום. לאחד האירועים השנה היא כבר הופיעה בג'ינס וחטפה קיטונות של זלזול ובוז ממשטרות האופנה.
אני חושבת שהיא יצאה מלכה. הגיע הזמן להפנים שלא כל מי שיודע לשנן בעל פה טקסט של אופרת סבון יכול לשאת על גופו בגאון פריט של אזדין אלאייה. אגב, קלואי סוויני, אהובתי, מובן שאני לא מדברת עלייך. נשיקות.
