"לא מעניין אותי מה אומר האדם ברחוב. אני לא מתייעץ עם אף אחד ולא עורך מבחני הרחה כדי להחליט איזה בושם חביב יותר על הקונים. המחליט היחיד על בושם חדש הוא אני. אנשים לא יכולים להחליט איזה בושם מוצלח ואיזה לא, כי הם מתבססים על ידע מן העבר. מאותה סיבה גם טרנדים לא מעניינים אותי. יצירתיות היא החדש, הלא קיים עדיין, ולכן השוק ילך אחריי, לעולם לא להפך".
>> בואו להיות חברים של Xnet
זה מה שחושב ז'אן קלוד אלנה, בשׂם הבית של הרמס, על דעתנו, האנשים שרוכשים את הבשמים. אח, ז'אן קלוד, ז'אן קלוד, מון שרי. איזה גבר, איזה איש. תאמינו לי, אם הוא לא היה בן 60 ומשהו ונשוי כבר לאישה אירית קשקשנית (ולכן סביר להניח שהוא לא מעוניין בעוד אחת רועשת יותר), הייתי נשארת בפריז, דבוקה אליו, לפחות לעוד חודש.
פריז, בית הרמס, אירוח מדהים, מלון מפואר, בגדים ומה לא. אבל החוויה האמיתית הייתה ההיכרות איתו. סופסוף גבר אמיתי, אמן, טיפוס קשה ובלתי מתפשר ששונא טרנדים ופייסבוק. אני רוחשת לו אהבת אמת נצחית. ונראה לי שגם הוא חיבב אותי קצת בחזרה - למרות טעמי הלקוי באופנה, החוצפה הכללית והעובדה שנעצתי בו מבטי הערצה שבוודאי גרמו לו לאי נוחות מסוימת.
מה אורזים לפריז?
אתחיל, כמובן, מההתחלה. הבוקר שבו התבשרתי שאני נוסעת נפתח רע מאוד. דמיינו אותי מטיילת עם הכלבה, שבורת לב, כמה ימים אחרי פרידה, מנסה להיצמד לשארית שפיותי, כשאיזה שיפוצניק מנסה לבעוט בכלבה שלי - טריירית קטנה וכל כך לא מזיקה, שאם יבוא פורץ היא בטח תקפוץ עליו ותבקש ממנו אוכל.
חצי השעה הבאה עברה בצרחות אימים, שגרמו לכל השכנים להתעורר ולפתוח חלונותיהם בחשש. שעה לאחר מכן יצאתי לעבודה, כשהווריד הפועם בצד המצח שלי עדיין משמש רקע תואם לעיניי שטופות הדם. ואז הגיע הטלפון הגואל - בעוד כמה ימים אני נשלחת עם כמה עיתונאים לפריז לרגל השקת הבשמים של הרמס בשוק הישראלי. הרגשתי שזו הייתה מעין השגחה עליונה, ומצב הרוח שלי השתפר כאילו פיה הקיאה לי נצנצים על הראש.
עם הבשמים של הרמס יש לי רומן ארוך. מהרגע הראשון שהרחתי אותם לפני שנים מספר התאהבתי בהם נואשות. יש לי איזה מיליון, והאהובים עליי במיוחד הם קלילים עם טוויסט, בעלי ריח נקי עם קריצה. הכי כיף להריח כמו לימונדה עם טלק שנשפך לתוכה קמצוץ בהרט. עד עכשיו אפשר היה להשיג את הבשמים (היקרים) רק בחו"ל, וכעת ניתן לרכוש אותם גם בארץ, בלעדית ברשת אפריל. לי היה מזל: אמי גרה בנירנברג, ויש לה מספיק רגשי אשמה כדי לדאוג לי לאספקה קבועה. פיצויים מגרמניה, מה שנקרא.
אז איך אורזים לפריז? אין לי מושג. במשך שעות הוצאתי והכנסתי פריטים למזוודה. בסופו של דבר פשוט התייאשתי, שיקרתי לעצמי שחלקי התלבושות שלקחתי הן לגמרי מודולריות, דחפתי למזוודה עוד שני ג'ינסים ויצאתי לבן גוריון. בנחיתה קידם את פנינו נהג פרטי. כשהוא לקח אותנו למלון (שממוקם בגדה המזרחית ברחוב המעצבים, ארבעה מטרים מבוטיק הרמס, שחלילה לא נתעייף) גילינו שהוא "שלנו" ליומיים הקרובים - מסיע אותנו לכל פגישה וארוחה. זו הייתה הסנונית הראשונה שניבאה אירוח מושלם.
אחרי לילה ללא שינה וביום חמסין שהצרפתים לא ידעו כמותו מאז גל החום ב־2008, התקלחנו ויצאנו לטיול שנמשך עד שעות הערב. בלענו את העיר כי ידענו שלמחרת צפוי לנו יום עמוס: פגישה עם הרמס, הרצאה על בשמים, ריאיון אחד על אחד עם בחור ששמו ז'אן קלוד אלנה וארוחת ערב עסקית. נשמע כמו יום עבודה כבד ומשעמם. אבל ברגע שהתיישבנו בקומה החמישית של בית הרמס והוגשו לנו שלל משקאות, הבנתי שלעומת מה שהולך לקרות היום - אתמול ייראה לי ממש עלוב.
האירוע בהחלט עמד בציפיות: החל בחדר בקומה החמישית שממוקם מול הגן הכי יפה שראיתי על גג של בניין, דרך קוביות הסוכר בצורת הלוגו H וכלה בארוחה שבישלה במיוחד בשבילנו השפית של סרקוזי. באופן מפתיע, גולת הכותרת הייתה דווקא ההרצאה על הבשמים. ומי עמד מאחורי כל זה? ז'אן קלוד אלנה, אהובי האפלטוני, "האף" של הרמס. ההרצאה החלה, או לפחות ניסתה להתניע (אני כל הזמן שאלתי שאלות לא קשורות, כי מבחינתי שאר האנשים שהיו שם הפריעו לנו בדייט). בסופו של דבר הושתקתי, התחלתי להקשיב ולא הצטערתי.
"להצטנן זה אחלה חופש"
את דרכו בעולם הבישום החל ז'אן קלוד אלנה בגיל 16, "כי הייתי תלמיד גרוע, ואבא שלי החליט שאני אלך לעבוד. העבודה הראשונה שלי הייתה להפיק תמציות ריח מצמחים. אני לא מאמין בכישרון ובייעוד, רק בעבודה קשה, וזו גם הרוח של הרמס".
בתום שנה וחצי של משא ומתן (כבר אמרתי שמדובר באיש קשה) הפך ז'אן קלוד לבשׂם הבית של הרמס. היו לו דרישות לא מקובלות. למשל, הוא דרש שההחלטה הסופית על ניחוחות הבשמים תתקבל רק בינו לבין נשיא החברה ושלא יהיו לעולם בדיקות שוק כשמדובר בבשמים שלו. כדי לסבר את האוזן - אין מותג שעובד ככה. כולם עושים בדיקות: "המנהג הזה, לפני שמשיקים בושם חדש, לתת לאנשים אקראיים מהרחוב להריח ולהביע את דעתם, הוא מנהג מטופש בעיניי. אני לא מעוניין להיות כבול לדעתו של אף אחד לגבי היצירה שלי. אני לא מאמין בזה. השוק תמיד שופט לפי מה שהוא כבר יודע, וזה מוגבל וחסר כל יצירתיות.
"אם אצור בשמים לפי הדרישות בשוק, אני למעשה אשחזר בשמים שכבר נרקחו בעבר, ויצירה אמיתית היא תמיד יצירה של משהו חדש, של העתיד. אז בניגוד לכל בתי האופנה שמערבים המוני אנשים בהחלטות האלו, בהרמס זה רק אני והנשיא, והתעקשתי על זה".
בניגוד למה שתמיד חשבתי על המקצוע, האף של ז'אן קלוד אינו מבוטח במיליונים ואפילו מותר לו להצטנן: "אני מאוד אוהב להצטנן. להצטנן זה אחלה חופש", הוא אומר.
את 100 הבשמים שרקח יצר בדמיונו ולא על ידי הרחה פיזית של המרכיבים. הוא כמובן מכיר ריחות ויכול לדמיין את השילובים, אבל הפוקוס שלו ביצירת בושם הוא בתחושה, באווירה, בהברקה של רגע. הרבה מהבשמים שלו נוצרים בהשראת סיפורים, שכן יקירי האפלטוני גם כותב - שלושה ספרים כתב עד כה (ספרו האחרון, "יומנו של בשׂם", יתורגם בקרוב לאנגלית ויימכר ברחבי העולם). כזה הוא ז'אן קלוד, פרפקציוניסט משוגע.
בשלב מסוים הוציא הבשׂם קופסה ענקית מלאה תמציות ריח וערך לנו הדגמה קצרה בתורת הרכבת הריחות. הוא לקח מקלונים, טבל אותם בשני בקבוקונים וביקש מאיתנו להריח אותם יחד. אחד מהמקלונים היה וניל והשני של צמח כלשהו, ויחד הם הריחו כמו קוקה קולה, שוקולד, מסטיק בזוקה ועוד כל מיני שילובים בלתי צפויים.
אני מניחה שזה היה רק קצה קצהו של המדע היפהפה הזה, שמתבסס על החוש הקדום ביותר של האדם. קריאות ההתפעלות שלנו התקבלו אצלו בחיוך של קוסם ותיק, ובתמורה זכינו להסבר על פילוסופיית העבודה שלו, המושפעת מהתרבות היפנית המינימליסטית.
ז'אן קלוד מתייחס לעבודתו בחרדת קודש. הוא מסרב לערבב יותר מדי אלמנטים בבושם אחד כדי לשמור על צלילות מהותו: "בפילוסופיה היפנית יש אסכולה שטוענת שטוב הוא פשוט. אני מאמין בזה. במקום לערבב 150 ריחות, אצלי יש מקסימום 20 - מה שהופך את העבודה להרבה יותר מסובכת. זה כמו בכתיבה: כשאתה רוצה להגיד משהו חזק, תגיד את זה הכי קצר שאתה יכול. להשתמש בהמון מילים כל אחד יכול. להגיד משפט קצר שאומר הכול, זו כבר אמנות".
___________________________________________________________________________________________________________
עוד במגזין GOstyle:
- איפור: המדריך לאייליינר המושלם
