"ניסיתי להיות ככל הילדים אך לשווא, מעולם לא יכולתי להסתיר את הצד הנשי בי. הזכרון הראשון שלי הוא מגיל שש, כשהופעתי בחתונה של דוד דייויד ודודה ג'אן. לבשתי מכנסי קטיפה אדומים באורך הברך, אבנט שחור, חולצה לבנה עם שרוולי קפלים רחבים והפריט היפה ביותר – נעליים מוגבהות עם אבזם מתכת בצבע כסף. הייתי כל כך גאה באאוטפיט שהרכבתי. הסתובבתי מגונדר כמו לורד פונטלרוי הקטן (רב המכר של פרנסיס הודג'סטון ברנט, א"י). לאחר החתונה נמסרו הנעליים שלי לבת דודתי דניס. בכיתי ובכיתי: 'מדוע אני לא יכול להשאיר אותן? למה איני יכול לנעול אותן לבית הספר?'. הלוואי ובכל יום תתקיים חתונה, אולי אז אמי תסכים שאנעל אותן שוב".
האנקדוטה הזו נכתבה על ידי הזמר בוי ג'ורג' בפתיח ספרו האוטוביוגרפי משנת 1995 "קח את זה כמו גבר" (Take It Like a Man, הוצאת PAN) המגולל את סיפור חייו, מהילדות בלונדון ועד להשתקמות מההתמכרות להרואין במחצית שנות ה-90. זהו ספר מצחיק, משעשע, עמוס בתיאורי לבוש וברכילות עסיסית על סצנת המוזיקה בשנות ה-80 וה-90. אבל אם חוזרים לילד ההוא בן השש, כבר אז מתגלה חיבתו לבגדים ולשילוב בין פריטי אופנה לטובת יצירה של מראה חדש וסגנון ייחודי – תחביב שליווה את בוי ג'ורג' לאורך כל הקריירה. היום (שלישי) חוגג בוי ג'ורג' את יום הולדתו ה-50, ועבורנו זוהי הזדמנות נפלאה לחגוג את אנסמבל הופעותיו המגוונות ואת המטמורפוזות הרבות שעבר בחייו.
תחנה ראשונה: ניו רומנטיק
בגיל 15 בוי ג'ורג' גילח לראשונה את הגבות, מתוך ניסיון להידמות לדיוויד בואי, הזמר הנערץ עליו במחצית השנייה של שנות ה-70. בתצלום פספורט שנלקח בתא צילום בתחנת הרכבת צ'רינג קרוס בלונדון, הוא נראה כתעתיק של זיגי סטארדסט: חולצה מכופתרת, עניבה לבנה מנוקדת, שלייקס ושיער קצר וקוצני. בדומה למתבגרים רבים מתנועת הניו רומנטיק שפרחה באותם ימים, אימץ ג'ורג' סגנון לבוש שלימים יהפוך לסימן המסחרי שלו: גבות מצוירות שהחליפו את גבותיו הטבעיות, איפור כבד וצבעוני,
צמות דקות שאוגדו מתחת למגבעת Bowler
שחורה ובגדים גדולים ממידותיו במראה ספורטיבי. המראה האנדרוגיני שיצר היה חריג באותן שנים בעולם כולו, ואפילו בלונדון, שבה התפתחה באותה תקופה סצנת הפאנק ומאוחר יותר הניו-רייב של סוף שנות ה-80. מאות אלפי הילדים והילדות שאימצו מאוחר יותר את הלוק, אמרו כן למהפכה המינית שג'ורג' היה חלק ממנה.
תחנה שנייה: מועדון תרבות
בשנת 1981 פרצה לעולם הלהקה "מועדון תרבות" שהנהיג ג'ורג'. הטיימינג היה מושלם: שנות ה-80 בבריטניה, תחת שלטון יד הברזל של מרגרט תאצ'ר, היו כר נוח להתנסויות מוזיקליות ומיניות שחרגו מהמיינסטרים. בוי ג'ורג' הפך באחת לסולטן הפופ שניהל את מצעדי הפזמונים. ארבעת חברי הלהקה (שכללה את ג'ורג', את המתופף ג'ון מוס שאיתו ניהל רומן ארוך, את הקלידן רוי היי ואת הבסיסט מייקי קרייג) יצרו מוזיקה אקלקטית שנעה בין פופ, ניו ווייב ורגאיי, וסגנון לבושו של ג'ורג' התעצב בהתאם: אלמנטים מהניו-רומנטיק ששולבו עם מוטיבים צועניים, אסיאתיים (למשל, כשהתעטף בקימונו ואימץ את מראה הגיישה) ופרעוניים – שבלטו בביקור הלהקה במצרים ב-1983, אז הצטלם ג'ורג' כנפרטיטי מהנילוס על רקע הפירמידות בגיזה. הערבוביה התרבותית גדלה עוד יותר לפני כעשור, כשקעקע על ראשו מגן דוד – מעין תזכורת לחולצה עם הכיתוב בעברית "תרבות אגדה" (תרגום עילג ל-Culture Club), שלבש בקליפ ללהיט הידוע Do You Really Want To Hurt Me. ואגב, הקליפ הזה שימש באותה שנה השראה לתצוגת הגברים הראשונה של ז'אן פול גוטייה. ג'ורג' יצר לעצמו דימויים ויזואליים מגוונים באמצעות תחפושות מתחלפות ואיפור כבד, אשר מאחוריו הסתתר יוצר גאוני עם נטייה להרס עצמי. ככה זה כשאתה מסומן כאייקון בגיל 21.
תחנה שלישית: תחנת סמים
עם ההצלחה הגיעו הסמים. ג'ורג' התמכר לקוקאין ולהרואין, מה שהביא לפירוקה של הלהקה ב-1986 לאחר שלושה אלבומים בלבד. כדי להציל את עצמו מעצמו הוא פנה ללימודי בודהיזם והפך מנער פופ מלוטש לתלמיד זן מסור. הופעתו החיצונית השתנתה באחת: שיער קצר בצבע בלונד פלטינה, פנים נקיות עם עיניים מודגשות וטיקה הודית (העין השלישית) על מצחו החליפו את השיער הארוך והאיפור הכבד. כמו רוחניקים רבים הוא אימץ גרדרובה שהעניקה לו מראה של מהארשי, כולל חולצות כותנה עם כיתובי סנסקריט ומגבעות ראש הודיות. אבל גם השלב הזה עבר לו, ובשנות ה-90 הוא חזר לחיינו עם הלהיט "משחק הדמעות", שיר הנושא המצוין לסרט באותו השם. יחד איתו חזרו האיפור המוגזם, הבגדים הצבעוניים ואי אלו קילוגרמים.
תחנה רביעית: פוסט טראומה
בעשור האחרון בוי ג'ורג' הוא די.ג'יי מצליח, שאף ביקר בישראל כמה פעמים. התהילה שעליה נישא בתחילת דרכו התחלפה בתדמית של קריקטורה, כזו הנוחה לניגוח על ידי הטבלואידים הבריטיים. אלו חגגו על חשבונו ב-2006 לאחר שנדרש לעבודות שירות בניקוי אשפה כשנתפסה בדירתו כמות מסחרית של קוקאין; וגם כשנשלח לפני כשנתיים ל-15 חודשים בכלא, לאחר שכלא צעיר בדירתו. התדמית החיצונית שלו עברה מטמורפוזה נוספת. ג'ורג' היפה של שנות ה-80 הפך לדודה שמנה שמתאפרת בחושך. דבר אחד נותר עקבי: סגנון הלבוש שלו ממשיך להיות אקלקטי. כיום יש לג'ורג' מראה של דיווה מזדקנת החנוטה במקטורנים עתירי פאייטים וחוטאת באיפור כבד. רק אוסף הכובעים המרשים שמעצב עבורו הכובען פיליפ טרייסי זוכה למחמאות. אבל האשמה היא בנו, הרדודים. בגלל עודף המסכות שעטה על פניו במהלך הקריירה שכחנו איזה זמר נפלא הוא, כמו שמוכיח הקאמבק המי יודע כמה שלו עם הלהיט Somebody to Love Me ששחרר יחד עם מארק רונסון. אולי להתלבש הוא כבר לא יודע, אבל הוא בהחלט זוכר איך לרגש.
