"יש בה משהו מיוחד שגורם לך לחבב אותה בכל מה שהיא עושה". "אין לה חזה, יש לה שיער עכברי, רגליים כפופות ושיניים עקומות". "היא עושה מה שבא לה. במידה מסוימת יש בה כמעט יצר הרס עצמי". "סקס, סמים ורוקנרול - היא היתה התגלמות אורח החיים הזה". "אפשר לומר שדוגמנית היא דוגמנית היא דוגמנית. אבל למעשה, דוגמנית היא לא דוגמנית. אלו הפנים שמוכרים כל דבר". "היא היתה לשנות ה-90 מה שטוויגי היתה לשנות ה-60. כלומר, זעזעה את מושגי היופי ואמרה לנשים מי פני המהפכה הזו".
אלו הם רק ציטוטים נבחרים של ארסנל הדוברים בפתיחת הסרט "קייט מוס: איך מייצרים אייקון?", ששודר לאחרונה בערוץ "יס דוקו". הסרט שיצרה הבמאית ניקולה גראף מנסה, בקושי רב, להבין כיצד הפכה הנערה הבריטית החיוורת מפרברי לונדון לאייקון האופנה הבולט ביותר של עשרים השנים האחרונות. אלו הפנים שניבטות אלינו דרך קבע משערי מגזינים, פרסומות טלוויזיה ומדורי רכילות. פניה של אלילת ההמונים בעלת היופי הנגיש, האנטי מסחרי, הזרוק. בת השכן אם תרצו או פני האסופית, כפי שכונתה בשנות ה-90. הפנים של קייט מוס.
החודש נפתחו בניו יורק ובפריז בהפרש של יום שתי תערוכות צילום המאגדות קרוב לשלושים תצלומים איקוניים מהקריירה של מוס, 37, שנלקחו על ידי מיטב צלמי האופנה בעולם: מילדה בת 14 שהתגלתה בשנת 1988 בניו יורק, ועד לעבודות אחרונות שלה. בגלריית "דנזיגר פרוג'קט" בצ'לסי שבניו יורק מוצגת בימים אלו התערוכה The Kate Moss Portfolio and Other Stories (נעילה: 30 ביוני), עם כ-11 עבודות מאת 11 צלמים בולטים, ביניהם: אנני לייבוביץ', טרי ריצ'רדסון, דיוויד סימס, יורגן טלר ומריו טסטינו. חלק גדול מהתצלומים מפורסמים מאוד, כמו הפורטרט השברירי של טסטינו משנת 1993, בו מצולמת מוס עירומה בפרופיל למצלמה, כשרק פטמה אחת קטנה חורכת את השלווה שניבטת מפניה. העבודות המסקרנות ביותר הן של ג'ין למיול, שצולמו בשנת 1988 בניו יורק, רגע לפי שזכתה מוס לתהילת עולם, עם הפקת האופנה הנודעת "קיץ האהבה השלישי", שצילמה קורין דיי למגזין "דה פייס" שנה לאחר מכן.
תצלומים מאותה הפקה של דיי, שנחשבה לפורצת דרך בצילום אופנה בכלל, מופיעים בימים אלו בתערוכה הנושאת את השם "קייט מוס מאת הצלמים הגדולים ביותר", שמוצגת עד אמצע ספטמבר ב-Galerie de I’lnstant בפריז. בתחילת שנות ה-90 בישרו תצלומיה של דיי את עידן ההרואין שיק ושימשו כיריית פתיחה לשפת הצילום החדשה, שהיוותה אלטרנטיבה בועטת לצעקנות של שנות ה-80. צילום אגבי, אינטימי, דוקומנטרי ביסודו. ואם קורין דיי היתה האקדח שירה, מוס שימשה הקליע שחדר כל מעטה בדרכו להפצת ה"הרואין שיק". עד היום שמה משמש כמטבע לשון המתאר דוגמניות רזות. רזות מדי.
בתערוכה הפריזאית מציגים כמה מצלמי האופנה החשובים בעולם, ביניהם פטריק דמרשלייה, רנקין, פאולו רוברסי. יחד עם התערוכה בניו יורק, מתקבל אוסף עבודות רחב שמנסה להעניק מבט רטרוספקטיבי על הפנים שייצגו את תעשיית האופנה בשני העשורים האחרונים. "יש הרבה בנות יפות ונהדרות בתעשייה, אבל בקייט יש משהו נוסף", ניסה להסביר בעבר צלם האופנה פיטר לינדברג. "אפשר פשוט לומר: קייט מגניבה. מגניבה זו מילה מטופשת, אבל מדויקת במקרה שלה".
דבריו של לינדברג הם ודאי התשובה המדויקת ביותר לשאלה כיצד הפכה מוס לאלילה. בעידן פוסט הטופ-מודלס של שנות ה-90, הצליחה מוס לבנות לעצמה דימוי אנושי ושובר מוסכמות, והפכה לאייקון מסוקר בהיקפים חסרי תקדים. היא מעולם לא ניסתה להתחבב או לשדר תדמית חיובית ולראיה, היא מעשנת ושותה לעיני המצלמות (במרץ האחרון היא חתמה את תצוגת האופנה של לואי ויטון כשהיא מעשנת סיגריה על המסלול).
בעשור האחרון עוקבת התקשורת אחרי כל צעד שלה: הרומנים המתוקשרים (פיט דוהרטי, ג'פרסון האק ועכשיו החתונה המתקרבת עם סולן להקת הקילז, ג'יימי היינס); פרשת הסנפת הקוקאין, שבגללה הפסידה את הקמפיין לברברי ועוד מספר לקוחות; והקולקציה שעיצבה ל"טופשופ", שהיתה להצלחה בינלאומית. לכל אלה הוסיפו את הופעותיה הבלתי פוסקות בהפקות אופנה ושערים של כל מגזין אופנה חשוב בעולם. אנחנו כבר הפסקנו לספור.
שתי התערוכות הנוכחיות, גם אם אינן מוצגות בגלריות חשובות, הן נדבך נוסף בתהליך האיקוניזציה של קייט מוס - הדוגמנית, הפרסונה, האדם הפרטי. אין תשובה אחת לשאלה איך הפכה מוס לאייקון, אבל מה שבטוח, היא לא משעממת אותנו לרגע אחד.
כל התמונות באדיבות Galerie de I’lnstant, מתוך התערוכה.
