רצה הגורל, ורצו מעסיקיי ההוגנים בהחלט, ובהפרש של שבועות ספורים הספקתי לדגום מקרוב את עלמות החן של ירדן ושל פריז. לכאורה, שתי אוכלוסיות שונות לחלוטין, אשר הקשר היחיד ביניהן הוא תשוקה לגברים מניאקים ובוז בלתי נשלט לתיירים ישראלים חסרי פאסון. אולם באופן מדאיג, נוכחתי כי הנערות הירדניות מזכירות לי מעט את הפריזאיות – מושלמות ומדוגמות עד כדי חוסר אמינות.
קשה לי להבין מדוע בוחרות נשים רגילות במראה נטול דופי וממורק על בסיס יומיומי. אין לי בעיה לטרחן גלח"צ לפני יציאה לאירוע יח"צני חשוב או לדייט ראוי כלשהו, אבל לקום כל יום בבוקר ולדגם את עצמי על א'? מי מת? וחשוב מכך, מי כבר חי במתחם ביג נתניה, מקום עבודתי הנוכחי, שדחוף לי להתלבש לכבודו?ההתנהלות האופנתית היומיומית שלי נעה על טהרת האידיאולוגיה האנטי-סיזיפית של סילביה פלאת בספרה הידוע "פעמון הזכוכית", שם טענה הז"ל כי אינה מבינה מדוע היא צריכה לשוב ולחפוף את שיערה כל בוקר מחדש, הרי בסופו של יום הוא יתלכלך והיא תיאלץ לעשות הכול שוב. דיכאון קליני שיק.
זוהי אם כל הקלישאות: הנשים האמריקאיות יודעות למצוץ, הנשים המרוקאיות יודעות לבשל והנשים הצרפתיות יודעות להתלבש. הן קוקטיות מלידה, גם בטרנינג, אוחזות במבטא חינני ומאנפף, ובאופן כללי מייצגות את ההפך הגמור מבנות הלבנט כבדות האגן ועצלות המלתחה.
"שיק פריזאי הוא אטיטיוד, מצב תודעה מסוים. משהו בין רוקר לבורגני מצויץ", כותבת אינס דה לה פרסאנז' בפתיחת ספר הסטייל החדש שלה "שיק פריזאי". אינס, שהיתה בעברה דוגמנית ושימשה כמוזה של קרל לגרפלד וז'אן פול גוטייה, מאגדת בספרה החדש את דעותיה לגבי סטייל צרפתי משובח וכן עצות תיירותיות שונות למוקדי סרטוריאל מרכזיים בפרנקופילנד.תמיד הטרידה את מנוחתי העובדה שמלבד היעדר מסורת שיק ראויה, נעדרת בישראל גם המסורת הכול כך מופלאה של ספרי עצות מעדות שולחן הקפה. מוזר, מרבית הישראלים שהכרתי דווקא מצטיינים בדעתנות ומגלומניה. ומכיוון שדעתנית ומגלומנית ממני אין, החלטתי לנסח, בהשראת סיורי האחרון וספרה של הפרסאנז', מדריכון קצרצר לשיק צרפתי, כפי שהוא מתבטא בעיניה של פאשניסטה ישראלית מטונפת.
כפתרי
הנשים הצרפתיות פונקציונליות, ובעיקר, ספונטניות. הן אף פעם לא יודעות מתי ייאלצו להסיר את מחלצותיהן על מנת לרכוש על הדרך בגד חדש/להתאים את עצמן לשינויי מזג האוויר הפריזאי השובב/להתעלס עם עלם חמודות אקראי בשירותים של בראסרי כלשהו, ועל כן הן דואגות להתאבזר בפריטים פרקטיים. בהתאם לכך, אחד מהאייטמים המרכזיים של הרחוב הצרפתי הוא הטרנץ' על כל גרורותיו. לח עכשיו בפריז, אך ביצת המים העומדים שבאוויר אינה מונעת מבנות העיר ללבוש שכבות מכופתרות למיניהן מבדי דריל קשיחים. מעילי טרנץ', שמלות טרנץ', מעילי טרנץ'. כל העולם כולו מעיל ברברי אחד צר מאוד.
תשתטחי
הנשים הצרפתיות עסוקות נורא. יש להן קריירות קוקטיות ופוטוגניות, רחובות היי סטריט ארוכים ושיקיים לצלוח, ובניגוד לקורבנות האופנה של ניו יורק – הן אינן נובורישיות שיק, ולכן לא מרגישות צורך להוכיח את מסירותן האופנתית על פק"ל עקבים בלתי פרקטיים בעליל. בפריז אין שום בעיה ללבוש חליפה של שאנל עם נעלי ספורט, בעיקר סניקרס לבנים מהז'אנר שכל כך חביב על פדופילים אוסטרים. נהפוך הוא, הנינוחות והקז'ואליות שבה הצרפתיות מסמרטטות את מדי הרחוב שלהן רק מוכיחה עד כמה הן בטוחות בשיק המובנה שלהן ולא צריכות להוכיח אותו לאף אחד.
תזדווגי
הנשים הצרפתיות כבר הבינו שהאקססורי המושלם הוא בן לוויה בעל אוריינטציה אסתטית הומו-אירוטית. אך לא אלילות סקס חושניות כמותן יבזבזו את שנותיהן היפות על תחליף זוגיות בדמות הומו, והן גם לא צריכות, שכן מרבית הגברים הצרפתים גם מתלבשים כמו הומואים וגם אוהבים פות. הורס. הפאוור קאפלס של הרחוב הפריזאי הם אחת מהתופעות המטרידות ביותר בעיר – השתדלי להסיט את המבט כשאת נתקלת במיצג אהבהבים שכזה, שכן מעולם לא תרגישי שמנה יותר, כעורה יותר ורווקה יותר.
תארזי
ובעוד נעליים ממותגות הן בגדר המלצה בלבד, התיק הממותג הוא חברה הטוב ביותר של הצרפתייה. מרבית הנשים שאיתרתי השכילו לחתום את ההופעה הזולה ביותר בתיק מעצבים קלאסי דוגמת שאנל 255 שחור או לואי ויטון למיניו. מאחר ומטפל יונגיאני הסביר לי בעבר כי התיק מסמל בחלומות את האני העצמי שלנו, מובן שאחד מהסודות המרכזיים לשיק הפריזאי הוא ההבנה שהאני העצמי שלך חייב להיות לך יקר במיוחד.
תמלכי
תכלס, הנשים הצרפתיות הן סחיות פריפריה תל אביביות לכל דבר. ממש כמו הדוכסית מידלטון ושמלת הכלה המשמימה שלה, גם הן יעדיפו תמיד את הבסיסי על פני העסיסי. כאלו הן הפריזאיות בשורה התחתונה – מטופחות, אך חלביות עד לשד עצמותיהן. מרביתן יעדיפו אאוטפיט מונוכרומטי סמי-טרנדי על פני אמירה אינדיבידואלית מעניינת. חצאיות קשירה, מגפונים קצרצרים או נעלי בלרינה – אם זה נמצא ברפרטואר של H&M, זה עושה את העבודה.