התצלומים האילמים שנשתמרו מגטו לודז' אינם מגוללים את סיפור חייהם של 200 אלף יהודי פולין שהצטופפו בין גבולותיו הזעירים: ארבעה קמ"ר בסך הכול. מהגטו השני בגודלו בפולין, לא רבים שרדו: חלקם מתו מרעב, חלקם נורו, רובם נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ שאליו נשלחו עם סגירת הגטו באוגוסט 1944 – חודשים ספורים לפני כניסת הרוסים לפולין. מקהילה יהודית מפוארת שהניעה את עסקי הטקסטיל של פולין נותרו כיום רק עדויות. פלחי סיפורים, רסיסי מידע נשכח, שברי זיכרונות מודחקים.
גטו לודז' היה השני בגודלו אחרי גטו ורשה. בשיאו אכלס למעלה מ-200 אלף מיהודי העיר, שחיו בו בצפיפות נוראית. ללא סיכוי לשרוד, ללא תנאי מחיה הולמים. בניגוד לגטאות אחרים באירופה, גטו לודז' הוא גם עדות לגיליוטינה שהונחה על צוואר תעשיית הטקסטיל הפולנית – זו ששגשגה בעיר מתחילת המאה ה-19 והפכה בחסות הנאצים למתפרה הגדולה ביותר בפולין.
66 שנים חלפו מאז תום המלחמה, ולודז' מצטחצחת השבוע לקראת שבוע האופנה של פולין, Fashion Philosophy,
שייפתח ביום רביעי הקרוב זו השנה השנייה. ייקחו בו חלק מעל 50 מעצבים ובתי אופנה ותיקים וצעירים מרחבי פולין, אשר במהלך ארבעה ימים יחשפו בפני התקשורת המקומית והבינלאומית את אוספי הלבוש בעיצובם לחורף 2011-12. כפי שברלין נבנתה מחדש מבין ההריסות, לודז' טווה מחדש את חוטיה כבירת האופנה של אירופה כשפניה אל העתיד.
ב-1820 הכריזה ממשלת פולין על לודז' כעיר תעשייה – צעד ראשון בהפיכתה של העיר למרכז הטקסטיל של פולין. "המנצ'סטר של פולין", כינו אותה. תושביה היהודים של לודז', שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר, מצאו את דרכם אליה כסוחרים וכמנהלי מפעלי טקסטיל. סוחר הטקסטיל ישראל פוזננסקי, בנו הצעיר של קלמן פוזננסקי, הגיע ללודז' בשנת 1834 והפך, לצד קארל שייבלר הפולני-גרמני, לאחד היזמים המובילים בעיר. פוזננסקי זכה להצלחה גדול והפך לבעליהן של 50 סדנאות אריגה, שבהן עבדו כ-75 אורגים. ב-1871 הוא רכש חלקות אדמה לאורך רחוב אוגרודובה, שם הקים אימפריית טקסטיל שכללה מפעלי אריגה, צביעה וגז, ושכונת מגורים צמודה לפועלים. כיום פועל בה בניין מנופקטורה
(Manufaktura) הצבוע באדום – מרכז קניות עצום ממדים המשלב בין קניות ובילוי פנאי, שבו מבקרים 20 מיליון איש מדי שנה.
"תושבי לודז' היו מחולקים לשלוש קבוצות: היהודים כסוחרים, הגרמנים כטכנאים מקצועיים והפולנים בעמדות נמוכות כ'פועלים שחורים'", משחזר נתן רוזנברג, שנולד בלודז' ב-1928 לאב סוחר טקסטיל ועבד כילד בזמן המלחמה במפעל לנייר. "הבדים של לודז' היו פופולריים בעולם לא פחות מהבדים האנגליים, שהיו באיכות גבוהה מאוד", הוא מציין. תעשיית הטקסטיל של לודז' ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה תעשיינים רבים. חלקם נדדו לערים אחרות באירופה, היו שעזבו לאמריקה (שם פתחו את "השמאטע ביזנס" בניו יורק) והיו שהרחיקו עד אמריקה הדרומית. פלשתינה היתה יעד נוסף עבור חברי התנועה הציונית. בתחילת שנות ה-20 הגיעו לארץ כמה תעשייני טקסטיל, ובהם מאיר בנציגר, אלעזר בראון ויהודה מוזס. ב-1924 הקימו השלושה את לודז'יה (על שם העיר לודז') – מפעל טקסטיל המתמקד בייצור גרביים, בפינת הרחובות גולדברג ונחמני בלב תל אביב.
חזרה ללודז'. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ-660 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית העיר. במאי 1940 נכלאו היהודים בגטו, שהפך למחנה עבודה בראשות היודנראט השנוי במחלוקת מרדכי חיים רומקובסקי.
רומקובסקי דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה", והפך את הגטו למפעל טקסטיל עצום אשר שירת בעיקר את הצבא הנאצי. בעזרת העבודה, קיווה, ימנע את השמדתו של הגטו לפני סוף המלחמה. בשיאו פעלו בגטו למעלה מ-100 רסטורטים (בתי מלאכה) ומפעלי טקסטיל, גזירה ותפירה למדי צבא, רקמה, ייצור נעליים, עיבוד עורות, פרוונות ועוד.
"היו שם ילדות בנות עשר שרקמו. הידיים העובדות", מספר התסריטאי רן שריג, אשר בימים אלו שוקד על כתיבת ספר על רומקובסקי. "לודז' היה יצרני יותר מכל הגטאות האחרים, עם מאות בתי מלאכה קטנים", הוא מוסיף. "היהודים כבר לא היו בעלי המפעלים, אלא כוח עבודה זול בידי פריץ גרמני". ברכה (ברונקה) פרגר לבית רוזנבלום היתה בת 17 כשנשלחה עם משפחתה לגטו בשנת 1941. להוריה היה עסק לרקמה על מצעי מיטה והלבשה תחתונה. עם פרוץ המלחמה הבינה המשפחה כי גורלה נמצא בסיכון, וברכה נשלחה ללימודי רקמה במטרה שתעבור להתגורר עם בני משפחה בברזיל, שעסקו גם הם בטקסטיל. כניסת הנאצים ללודז' שינתה את הכול, וברכה איבדה בשואה את בני משפחתה.
בזמן המלחמה היא עבדה כתופרת באחד המפעלים בגטו. "תפרתי את מדי הנאצים ורקמתי להם את הצלב קרס", היא משחזרת. "עבדנו באולמות גדולים בסרט נע: קבוצות של תופרות, גזרניות, רוקמות. משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, עם הפסקה קלה בשעה 12:00 לארוחה היחידה באותו היום: מרק דלוח עם שאריות של ירקות. פעם בשבוע גם קיבלנו מעט לחם, תפוח אדמה אחד, שקית סוכר קטנה". עם סגירת הגטו נשלחה לאושוויץ, שממנו הצליחה להיחלץ ולעלות ארצה. באתר האינטרנט של ארגון יהודי לודז' מובאות עדויות נוספות של מי שעבדו בתעשיית הטקסטיל. "היתה לנו מתפרה והרבה קליינטים היו גרמנים", מספר שם מרדכי מילר, יליד 1924. "פעם נכנס רודולף אחד, ענוד האקן קרויץ (צלב קרס) על השרוול. הוא ידע שעומדים להכניס את היהודים לגטו או להרוג, אבל ישר בפקודה – 'אני רוצה את הפרווה בשעה חמש'. אבא אמר 'איך ייתכן?'. 'שתוק יודה', צעק. 'בשעה חמש אני מחכה'. כולם התגייסו לגמור את הפרווה, ובשעה ארבע לקחתי את הפרווה כדי להביא לגרמני. הוא כנראה ידע כבר שזה הסוף שלנו, לכן האיץ כל כך עם הפרווה שלו".
עם תום מלחמת העולם השנייה סבלה פולין מקיפאון תעשייתי, אך נפילת ברית המועצות בשנת 1989 גררה אחריה התעוררות איטית. לודז', על מורשת מפעלי הטקסטיל המפוארת שלה, החלה שוב לפרוח. בשנים האחרונות היא נמצאת בעיצומו של תהליך ארוך להפיכתה שוב לבירת האופנה של פולין. שבוע האופנה שייפתח בה השבוע הוא בין המסקרנים המתקיימים בעולם כרגע. הוא עדיין חסר את ההילה של שבועות האופנה בפריז או במילאנו, אך מאכלסים אותו מעצבים צעירים – שחלקם מתאפיינים בשפת עיצוב חדשנית ובועטת המזכירה את פרחי העיצוב של ברלין בתחילת שנות ה-90. שמות כמו אנדריי ליזובסקי, מוניקה פטזסק וקריסטוף סטרוזינה
מרכיבים את רשימת מעצבי האופנה הבולטים של העיר. סטרוזינה, בוגר בית הספר סנטרל סיינט מרטינס בלונדון, הוא המעצב הפולני הצעיר הבולט בדורו נכון להיום. הוא מציג באופן קבוע בלונדון ושובה את לב המבקרים מאז 2007. כמו כן, השנה תתארח בפסטיבל בלוגרית האופנה הנודעת דיאן פרנה,
שתקיים בו פסטיבל סרטי אופנה – חותמת איכות ליודעי ח"ן, המסמנת את שבוע האופנה בלודז' כאירוע בעל חשיבות גם מחוץ לגבולות פולין.
