הרכש הטרי לשבט הסלבס סרבני החיוך היא ללא ספק העיתונאית ואשת הסקנדל דנה ספקטור. ספקטור את בן ניאופיה רן שריג נראים כל כך מרירים מתשומת הלב הציבורית לה הם זוכים עתה – מרירים כאילו מעולם לא חפנו במו ידיהם, כל אחד בתורו, מצלמת וידאו שאותה הכניסו לניאגרה המשפחתית שלהם. כאילו מעולם לא פרסמו טורים מסונכרנים ומיוחצנים להכעיס עבור העיתון של המדינה. כן, ספקטור ושריג לא נותנים למציאות שבראו במו ידיהם לבלבל אותם, ומקפידים לא לפספס אף הזדמנות תקשורתית לדפוק פרצוף של "אוי עזבו אותנו במנוחה, אנחנו אנשים פרטיים שרק רוצים שקט ופרטיות, אזי מדוע, מדוע אתם דוחפים מול אפינו הדיסקרטי מצלמות בכניסה למסעדה?".
אגב, לתובנה הזו יש לא מעט דוגמאות בינלאומיות, המוכיחות שאטיטיוד מאומלל מהגיהינום אינו רק מנת חלקם של אבירי התהילה הקצובה. הקיסם שבע הקרבות ויקטוריה בקהאם טענה על דפי מגזין קוסמופוליטן הבריטי שאין לה שום בעיה שהיא יוצאת מרירה ומבואסת בתמונות. "כשאתה נמצא כל כך הרבה שנים בעין הציבורית, כבר לא אכפת לך", הסבירה העלמה במצוקה, "אני תמיד נראית כמו כלבה אומללה בתמונות, וזה בסדר". כן, ניתן לשער שאם גם לנו היו נרקבים מיליוני דולרים ספוגי ריבית בחשבון הבנק היינו מרשים לעצמנו להבאיש מבט מול העולם. לחייך ולדגמן נגישות סוציאלית זה כל כך לנובורישים – בני האצולה הממותגים לא חייבים לחייך עבור אף אחד.
יש משהו מעורר יראה, וקנאה, באדם שהגיע למעמד בו הנורמות החברתיות של סימפטיות בסיסית אינן חלות עליו יותר. הרי על אנשים שאוחזים בהתנהלות גולדן רטריוורית נלהבת אנחנו מריחים מיד את מנטאליות העבד הנואש להשביע רצון. וכידוע, מעמד הפועלים מעולם לא הצטיין בפוטוגניות יתרה. פשוט העם מוכרח לחייך – בדרך כלל כי הוא עובד באיזה שירות לקוחות סרוח. רובנו משרתים אנשים, רוצים למצוא אהבה, בדיוק בדרכנו להתחנף לבוס. לעזאזל, אנחנו מחייכים למחייתנו. אנשים שלא חייבים לחייך משתייכים למעמד בעלי הפריבילגיות, ולכן מבט מריר ומיוסר הוא כל כך סקסי - רק אנשים שכבר יש להם הכל ויכולים לשים זין על כולם רשאים להתאבזר בו. לא במקרה פתח טולסטוי את יצירת המופת "אנה קרנינה" במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". האומללות מגוונת ועסיסית הרבה יותר מהאושר. טירוף וייסורים פשוט מצטלמים טוב. תמונה של נינט קרועת עיניים הנאנסת בידי עדשת הפפראצי מספקת בהרבה מתמונה של אלירז שדה אוכל צהריים. אין ספק שמלכת המאמי הלאומית לשנת 2003 הפכה אומנם לאהודה פחות, אבל היא הרבה יותר מסקרנת מאז שהחליפה את החיוכים העממיים בקרחות סתורות ומבט מצועף בגוון "עופו לי מהפרצוף". וזוכרים כמה עונג הסבו לנו לינדזי לוהן, בריטני ספירס ואיימי וויינהאוס הפסיכוטיות מודל 2007? זה נורא יפה כל הסבל הזה, בעיקר כי נדמה תמיד שמאחורי האטיטיוד הד"ר האוסי המעונן מסתתרים מטענים בלתי נדלים של מידע טראגי נפיץ ומרתק במיוחד. חוץ מזה, וזה הרגע להתקטנן, התוכלו לדמיין אתגר מספק יותר מלהעלות חיוך אימפולסיבי על פניו של אדם הנעול בנחישות על מרפסת קפואה של מסתורין ושיק נרגן? תודו שתחושת ההישג שעולה מחיוך של מתי כספי היא לא פחות מחד פעמית.
