אין דבר שאני יותר אוהבת מלהתחפש. לנסות סוגים שונים של איפור, ללבוש כל מיני דברים ניסיוניים ולשנות דמויות. אין ספק שיום של מייק-אובר עם טריני וסוזנה, כוהנות הסטיילינג האנגליות, זה משהו שתפור עליי.
בבוקר התלבטתי קשות מה ללבוש. כאילו, מה לובשים למייק-אובר? החלטתי להגיע נייטרלית, בג'ינס וגופיית סבא. לא התאפרתי ולא הסתרקתי - רציתי לתת להן דף חלק לעבוד איתו. אבל כשהגעתי לחדר המייק-אובר הענק, שלא היתה בו אפילו מראה אחת לרפואה - כדי שהפעם הראשונה שהבנות יראו את עצמן אחרי המהפך תהיה על הבמה - והכניסה אליו מוגבלת לאנשי צוות ולעשרת הבנות המאושרות, הבנתי שזה ממש לא משנה. החדר שרץ ספרים, סטייליסטים, מאפרים, בגדים ואביזרים.
אגב, אחת ולתמיד: טריני זו הגבוהה שנראית כאילו לא אכלה מאז 1975, וסוזנה היא השתקנית שעומדת לידה ומדי פעם זורקת איזו דיאגנוזה אינטליגנטית. דקה אחרי שנכנסתי קפצה עליי הראשונה, קראה לי דארלינג, מיששה לי את הציצים ואמרה שהם מצוינים אחר כך הסבירה לי איזה סגנון גוף יש לי (שעון חול או שעון קוקייה, או בעצם מיניבר - לא זוכרת, הייתי מבוהלת) והתחילה לתת לי בגדים למדוד. היא היתה כל כך סגורה על עצמה, שלדעתי יכולתי להגיע עם מעצב צמוד וזה גם לא היה משנה.
המדידות
הבגד הראשון שמדדתי היה שמלה בצהוב-שלא-מתאים-לאף-אחת. מכירים את הצהוב הזה? "גם אם אני מתה אני לא לובשת דבר כזה", אמרתי לה, "בטח שלא עם השרשר הירוק מפלסטיק".
"את תעשי מה שאומרים לך", אמרה טריני. "כל הרעיון הוא שתחווי את החוויה כולה".
צודקת, תכל'ס. אז החלטתי לסתום את הפה שלי ולתת להן לעבוד.
הבגד הבא היה שמלה מנומרת בגזרת אוהל - צוואר סגור ותחתית רחבה במידה 54 בתוספת חגורה רחבה. לא משנה איזו תלבושת היתה עליי, תמיד הותאמו לה נעליים שונות בצבע בז' מדרכה. אבל יאללה, שתקתי. מדדתי גם שמלה אדומה מבהיקה של יוסף, א-סימטרית עם חגורת זהב, שהיתה סבירה עליי, למרות החגורות הכתומות, הצמידים הירוקים והכתומים ועוד כהנה וכהנה פיצ'פקעס בצבעי ניאון אופנתיים שנזרקו עליי.
התלבושת האחרונה היתה משהו שמנגנון ההדחקה שלי כבר טיפל בו עד עכשיו, אבל אנסה: חצאית בז' באורך חזרה בתשובה ששזורים בתוכה חוטי זהב, ולתוכה נדחסה חולצת שיפון ענקית שהגיעה לי לברכיים, חגורה וכמובן, נעלי בז'. צולמתי באייפון, היתה התוועדות, והן הודיעו לי שהחלטה תיפול לפני שנעלה לבמה, ועכשיו עליי ללכת לסדר את השיער.
השיער
ההוראות שנתנו לארז שרביט, מעצב השיער האהוב עליי, היו ברורות: להכהות את הצבע ולקצר לי לקארה. עם עניין הצבע הסכמתי, אבל להסתפר לא הסכמתי בשום אופן. בסוף שכנע אותי ארז לגזוז טיפה קצוות, ומלכות הסטיילינג התפשרו איתי על פן קלאסי חלק. חלק מכוער לי. אני יודעת את זה, ארז יודע את זה, ועכשיו גם אתם יודעים את זה. אבל לא היתה לנו ברירה. כבר סומנתי כבעייתית בגלל הסירוב להסתפר, אז כל מה שנותר לי לעשות היה לשבת ולקנא בפן הגלי ובבייביליס שקיבלו הבנות האחרות.
התפנית
השעה הלכה והתקרבה. בשמונה אנחנו אמורות לצאת לקהל עם בגדינו החדשים, מסופרות ומאופרות, ולהציג לראווה את צורתנו החדשה. רק בשבע גילו לנו מה אנחנו לובשות. כן, ניחשתם נכון, האאוטפיט האהוב עליי: החצאית החסודה, חולצת פילגשי האוליגרכים, והפתעה: נעליים בצבע בז'.
בגלל שכבר החלטתי לזרום, נותר לי רק להיאבק בדיכאון הקליני שאיים להשתלט עליי. בעודי מודדת את התלבושת, מנסה למצוא משהו לאהוב בה, הגיעה אנני, כפרה עליה, הסטייליסטית הצמודה של הצוות טריני וסוזנה, הסתכלה עליי ופלטה: "מה זה? החצאית גדולה עליה במידה והיא נראית כמו מזכירה עם השיער החלק הזה. צריך לשנות הכל".
"תודה לאל!" קראתי בהתרגשות וכמעט נפלתי על צווארה "איפה היית עד עכשיו?".
שמחה וששון. השמלה האדומה הוחזרה ואיתה נעליים מטורללות שהייתי גונבת הביתה אילולא היו קטנות עליי במידה. השיער סורק נגד כיוון הצמיחה כדי להיפטר מפן האימים הדודתי, ואחרי קילו וחצי ספריי, חיבוק לארז שרביט ואיפור ממש מוצלח, החלה התצוגה.
התצוגה
יורדים במדרגות בלי ליפול, מדברים קצת עם האנגליות החביבות, עושים עוד הלוך-חזור ויוצאים. נשמע לי כמו משהו שאני מסוגלת לבצע. בחורה אחרי בחורה ירדו במדרגות האלו וחזרו מתרגשות, שמחות, רוצות עוד, ואז אני. אחרונה. כשראיתי את התמונה של עצמי שצולמה באותו בוקר כמעט עפתי מהמדרגות. לא יודעת איך הצליחו לגרום לי להיראות כמו הומלסית כשתמונות שמצולמות בהיסח הדעת בסלולרי יוצאות טוב יותר. ללא ספק המהפך ייראה דרמטי יחסית לזה. אולי אפילו אצליח לאסוף כמה תרומות.
"אז מה את חושבת על איך שאת נראית?", שאלה אותי טריני על הבמה, "אוהבת?"
מה זה אוהבת? נוסף לי עשור שלם בשלוש שעות, מדובר בנס רפואי!
המסקנה
לא נעים לי, אחרי כל ההשקעה, אבל גם אני, שניחנתי בדמיון ממש מפותח, לא יכולתי לשקר לעצמי: נראיתי כמו שני תפוחים שהופרדו אחד מהשני בחגורה - עשויה מדי, לא סקסית ועם מבט מיואש בעיניים. השמלה לא החמיאה לי, וכל הסיפור היה לגמרי נטול קריצה. נשבעת לכם, בחיים לא הייתי לבושה כל כך ברצינות. זה אולי אופנתי, אולי זה "נכון", ואולי החברות שלי צודקות ובאמת צריך לזרוק לי את כל הארון לזבל. זה בכלל לא משנה. בשורה התחתונה: לא הרגשתי נוח. אהבתי את עצמי יותר כשקמתי בבוקר, במראה, תוך כדי צחצוח שיניים.
עם כל האהבה לבגדים ואיפור וקשקושים, יכול להיות שיש הבדל בין תחפושות שאדם בוחר לעצמו ומשמשות לביטוי עצמי, לבין ביצוע עיוור של הוראות סטיילינג מבחוץ. אולי יש פער גדול מדי בין הטעמים שלהן ושלי, ואולי מייק-אובר זה פשוט לא בשביל כל אחת. מה שבטוח, לא יכולתי לחכות לרגע בו יחלצו אותי מתוך השמלה, ואני אוכל להוריד את התחפושת ולחזור להיות סתם אני, בלי צבעים, בלי צמידים ובלי נצנצים. אגב, אני לא סתם אומרת "יחלצו" - לא היה מצב להוריד אותה לבד כי הכתפיות היו תפורות לי לחזייה. להתפשט עם שני אנשים וזוג מספריים זה לא פשוט, תדעו לכם. אבל הבטחתי לזרום ולהיות חיובית. בינינו, היה יכול להיות יותר גרוע - התחתונים יכלו להיות תפורים לחגורה.
