ג'יין מנספילד אמרה פעם שגברים רוצים נשים ורדרדות וחסרות אונים, שנושמות עמוק ולעיתים קרובות. נדמה שמרילין מונרו נולדה לענות על התיאור הזה בדיוק. מצולמת כשהיא באמבטיה עם מבט שובב, או עומדת ממש במקרה מעל לפתח אוורור שמעיף את שמלתה לגבהים מסקרנים, מונרו מגלמת משהו שקשה לשכוח. התנועות הפמיניסטיות יכולות לדון עד המילניום הבא אם היא קורבן להחפצה מינית או שמא מתנגדת לאובייקטיפיקציה של עצמה. כך או כך, האסוציאציות הראשונות שלנו כשאנו נזכרים במונרו הן שיערה הבלונדיני, חיוכה הזוהר וגופה המעורטל.
הבחורה עם הציצים הגדולים
השילוב של סקס אפיל, מוות פתאומי בגיל צעיר וכריזמה הפכו את נורמה ג'ין מורטנסון, הידועה כמרילין מונרו, לאחד השמות הגדולים בהיסטוריה של הוליווד. היא החלה את הקריירה שלה כדוגמנית פוסטרים, וסומנה כאובייקט מיני עוד בתחילת דרכה. תפקידיה הראשונים, בהם שיחקה בדרך כלל את "הבחורה שלצידו", סייעו לחזק תדמית זו. כיוון שהוצגה כאובייקט לעיני גברים, בסרטים רבים היא מצולמת בפרופיל מהצד, שמדגיש כמובן את שדיה ועכוזה. הדמויות אותן גילמה הוגדרו בעיקר על פי גיל, מגדר, ונוכחות שהיוותה למעשה פיתוי מיני כחלק מהעלילה, עד כדי כך שבשניים מסרטיה אין לה אפילו שם ובשלושה אחרים היא מוזכרת רק כ"הבלונדינית".
הטריקים הפשוטים האלה עבדו, והכוכבת העולה עוררה עניין רב. השחקנית ברברה סטנוויק סיפרה פעם שעיתונאים שהגיעו לסט של הסרט "התנגשות בלילה" (1952) בכיכובה, העדיפו בכלל לראות את "הבחורה עם הציצים הגדולים". ההקשרים המיניים הללו ליוו את מונרו לאורך כל הקריירה, גם לאחר שהפכה לשחקנית מפורסמת, ולמעשה גם היום היא אומדן אליו משווים סמלי מין נוספים.
אז מהו סוד קסמה של מונרו? ואיך זה שעד היום אנו רואים הדפסים של דמותה בכל מקום? חוקר הקולנוע ריצ'ארד דאייר מאפיין את שנות ה-50 כתקופה בה המיניות הוגדרה מחדש בחברה האמריקאית. בשנת 1953 הצביעו מפיצי סרטים אמריקאים בעד מונרו ככוכבת הקולנוע האולטימטיבית, בעידן בו מיניות הפכה לאלמנט חשוב בפופולריות של שחקניות. בשנה זו פורסם לראשונה ספרו של אלפרד קינסי שעסק במיניות נשית נטו, ולא במקרה יצא גם הגיליון הראשון של הירחון פלייבוי, שהביא את המיניות למרכז הדיון הציבורי בארצות הברית.
בעצם שברירית
בשנות ה-50, אם כך, הפך הסקס לעניין חשוב, וסקס טוב הפך לסמל של הגשמה עצמית. בנוסף, היה זה עידן של שבירת מוסכמות והתפתחותו של הקולנוע למבוגרים, שגרמו לקהל שעד עכשיו צפה בסרטים לכל המשפחה בטלוויזיה, לצאת מהבית לבתי הקולנוע. אך גם כשהמין הפך לנושא קולנועי מבעבע, מונרו, אידיאל המיניות באותה התקופה, שברה טבואים. היא הצטלמה בעירום ללוח שנה, חשפה את פטמותיה למצלמה במהלך עבודתה עם הצלם ברט סטרן, צילמה סצנת עירום בסרט הבלתי גמור Something’s Got To Give, וכמובן, כיכבה על שער הגיליון הראשון של פלייבוי והופיעה בעירום בעמוד האמצעי. העירום והקימורים, בתוספת הקול הילדותי והשיער האפרוחי, הפכו את מונרו לנציגת הארוטיות התמימה, הטבעית, החוגגת את החיים, בדיוק מהסוג שעורכי פלייבוי חיפשו להציג. גם בסרטים בהם כיכבה גויסה המיניות שלה כדי לערער את העלילה, אך גם זה באופן תמים: אם בתחילת הסרט The seven Year Itch (1955) היא הוצגה כמאיימת, בסופו התגלתה כבלתי מזיקה ואף פגיעה ושברירית. פגיעות זו השתקפה בחייה האישיים של מונרו, בהיותה יתומה, בנישואיה הכושלים ובהפלות שעברה.
מונרו גילמה אם כן לא רק מיניות אלא גם יחס בריא למין כגורם הנאה, במעטה יומיומי ולא כפאם פטאל קלטנית. היא עצמה טענה בראיונה האחרון ש"מיניות מושכת רק כאשר היא טבעית וספונטנית",נונשלנטית הזו. מי שתוארה על ידי עיתון "האיבנינג סטנדרד" הבריטי כ"חושנית כתותים ושמנת" פנתה לליבה של אמריקה, שחיפשה באותה התקופה מיניות קלילה ומענגת, שובבה ונטולת רגשות אשמה או לחצים.
בתקופה בה גבולות המיניות נפרצו כבר לא פעם ואנחנו מוקפים בכל ייצוג אפשרי שלה, האם זה לא מה שאנחנו משתוקקים אליו? בנוסף לפולחן הטהור והשובבי שמונרו מעניקה בסרטיה הקלאסיים, דמותה נעטפה זה מכבר במה שמייצג נאמנה את רוח התקופה שלנו – פולחן הסלבריטאות. היום, יותר מאי פעם, צרכי התרבות הפופולרית מנתחים דמויות מפורסמות בהתאם למה שהם רוצים או מכירים. יש כאלו שעדין מנסים להבין מדוע מונרו מתה והאם אכן מדובר בהתאבדות. כוכבות צעירות, שמצטלמות במחוות מוצלחות יותר או פחות לאישה ולאגדה, מעוררות מחדש את הפנטזיה. אך ככל שמושא ההערצה כביכול מוכר יותר, כך גם המיתוס סביבו גדל, ונראה שגם ב-2020 הדמות הבלונדינית עם הסקסיות המתפרצת תמשיך לככב. כמו שמונרו עצמה אמרה פעם: "האמת היא שמעולם לא ניסיתי להשלות אנשים, זה פשוט שלפעמים לא מנעתי מהם להשלות את עצמם".
